טור ברקת/תקצ
שולחן ערוך עריכה
- סימן תק"ץ - סדר הראוי לתקיעת שופר - ובו י' סעיפים
- (א) כמה תקיעות חייב אדם לתקוע בראש השנה? תשע לפי שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה שלש פעמים, וכל תרועה - פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם תר"ת תר"ת תר"ת.
- (ב) תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים 'תרועה', או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם שניהם יחד. לפיכך כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.
- (ג) יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כג' יבבות דהיינו שלשה כוחות בעלמא כל שהוא. והם נקראין טרימוטין. ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרימוטין דאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת. ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש שאין לה שיעור למעלה. וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה. וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה' אין לחוש. ויש אומרים ששיעור יבבא ג' טרימוטין, ושיעור תרועה כג' יבבות שהם תשעה טרימוטין. ושיעור תקיעה גם כן תשעה טרימוטין כתרועה. ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרימוטין. ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים - לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר.
- (ד) ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת - יש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה. ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת. וירא שמים יצא ידי כולם. ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות.
- (ה) אם תקע תר"ת בנשימה אחת יצא. ויש אומרים לא יצא.
- (ו) אם האריך בתקיעה [אחרונה][1] של תשר"ת כשיעור שתי תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת - לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת. ויש אומרים שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו.
- (ז) אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע שני שברים טעה והתחיל להריע - אם נזכר מיד יתקע שבר אחר. ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות - לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע. אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת - הפסיד גם תקיעה ראשונה.
- (ח) אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה, וכן אם הריע שתי תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה, או לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק ואחר כך תקע שברים אחרים ואפילו שבר אחד -- בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה.
- (ט) אם תקע ב' תשר"ת או ב' תש"ת או ב' תר"ת כהוגן, וטעה בשלישי -- אין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו.
- (י) אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא.
טור ברקת (סעיפים א' - ה') עריכה
איתא בזוהר פרשת ויקרא בדף י"ח (ח"ג יח, א) וזה לשונו: "דתנינן רבי ייסא סבא אמר הכי תקיעתא כסדרן. קדמאה כלילא מכלא. תניינא - חדא כסידרא וחדא כסדרא גדולה בינייהו. תליתאה חד הכא וחד הכא גבורה בינייהו.פוסקא סלקא קומטרא נחתא, חד תקיפא וחד רפיא, והא אוקמוה. ואינון י' ואינון תדע חד כללא דכולא ובהאי יומא מתעטרא יצחק והוא רישא לאבהן בהאי יומא כתיב פחדו בציון חטאים בהאי יומא אתעקד יצחק ועקידת כולא ושרה מיללת וקל שופרא תקיף לחדא. זכאה חולקיה מאן דעבר בינייהו ואשתזיב", עכ"ל לעניננו.
הנה מבואר מזה המאמר היות שורש התקיעות ט'. ואמנם מ"ש "קדמאה תניינא תליתאה" - אין הרצון בזה ללמד על התקיעות אלא על הבבות שהם ג'. דאילו על ענין התקיעות מפרש אותם אחר כך "פוסקא סלקא וכו' ואינון ט'". ואמנם הענין מבואר יותר פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "וכד אתער האי שופר ובני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר וההוא קלא סליק לעילא. כדין אתער שופרא אחרא ואתער רחמי ואסתלק דינא וכו'. סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטרא לעילא. סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושרייא ברישיה ואתער הוא ואתקין לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה אתער אברהם ואתקן לכורסייא פקדין עליה אבא ואימא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. ודא סדרא תנייינא ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון קמיה אתברו וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר סדר התקיעות כי הנה צריך תקיעה בתחילה לעורר למדת החסד, היינו בחינת אברהם. ואחר כך קלא תניינא לתברא תוקפי רגיזין, היינו תרועה. ואחר כך תקיעה אחרת כדי למתק הדינים.
ואמנם מה שמפורש בפסוק הוא ענין התרועה שנאמר "יום תרועה יהיה לכם" מפני כי עיקר השופר הוא להכניע הדינים שהם מתעוררים בו ביום. ואמנם מפי השמועה למדו הסדר כי לא בכח יגבר איש לשבר כח הדינים כי הם השולטים ביום זה. ולכן צריך שיהיה פשוטה לפניה שהוא בחינת החסד לעורר אותו תחילה כדי שיהיה יכולת להכניע כח הדין. ואחר כך פשוטה אחת כדי שיהיה ממוזג מכאן ומכאן בסוד אברהם ויעקב. ונטלין ליצחק באמצע ועל ידי כן מתחזק כח הדין. ואמנם הם ג' פעמים תר"ת לפי כי כך התפשטות אותו השופר עליון בסוד "ושלישים על כולו". ולכן הם שלש בבות של שלש שלש. והיינו מה שלמדנו משרה שזעקה תשע קולות ומתה. והיינו סוד מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה".
"תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה וכו'" - איתא בזוהר פרשת פנחס דף רל"א (ח"ג רלא, א) וזה לשונו: "ביומי דראש השנה מתקנין בי דינא בכורסייא למלכא למידן עלמא וישראל עאלין בקדמיתא בדינא קמיה דלפיוש רחמי. תנן(?) ומשפט עשו ישראל דבר יום ביומו - יום ביומו מאי הוא? אלא הני תרי יומין דראש השנה אמאי תרין יומין? בגין דאינון תרי בי דינא דמתחבראן כחדא. דינא עילאה דאיהו קשיא, דינא תתאה דאיהו רפיא. ותרוויהו משתכחי. ועל דא לא הוו ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרוייהו אצטריכו. יללותא - דאיהו דינא תקיפא. תלת תבירין דאיהו רפיא גנוחי גנח רפיא אינון לא ידעי ועבדין תרוייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרוייהו וכלא נפק לאורח קשוט", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי השני מינים צריכים אנו לעשות תרועה ושברים. ואין הצורך לעשות שניהם מפני הספק שנסתפק לנו אם היללה היא התרועה או אם היא מה שאנו קורים שברים - שהרי דבר ברור הוא אצלנו זה וזה, אלא לפי שיש צורך לעשות שתיהם לפי כי התרועה הוא כנגד דינא קשיא והשברים הם כנגד דינא רפיא - ולכן לא מפני הספק אנו עושים שתיהם אלא מפני החיוב. ולכן אל זה צריך שיכוין התוקע כי לא מפני הספק צריך לתקוע סימן תשר"ת אלא מפני כי כך הוא החיוב כאמור.
"צריך לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת".
"יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות וכו'". ויש סמך מן התיקונים תיקון נ"ד דף צ"א וזה לשונו: "ואיהו קול השופר. מסטרא דאימא עילאה דאיהו שופר. תקיעה איהו מסטרא דימינא. ושברים מסטרא דשמאלא. שלשלת דאיהו תרועה מסטרא דתרוויהו". הנה מבואר המאמר כי שלשתן שוים זה לזה; שיעור התקיעה כמו התרועה, שיעור התרועה כמו השברים.
"והם נקרא טרימוטין. וכפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרימוטין דאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובתקיעה של תש"ת יותר מבתקיעה של תר"ת". והטעם מפני שהנה נתבאר כי התקיעה איהו מסטרא דימינא כנזכר, ולכן אין צריך להאריך בתקיעה יותר מפני כי כל מגמתינו ביום הזה הוא למתק כחות הדין ולהגביר מדת החסד. ואיתא בזוהר פרשת שמות דף ד' (ח"ב ד, א) וזה לשונו: "אינון מאריהון דיבבא מיבבן ומיללין מאתר בית מתוביהון פתחין בדינא ומסיימין בדינא. מיבבין תנינות ודינא יתיב וספרין פתיחו בה שעתא סליק מאריה דדינא דקאים עליהון ויתיב בכורסייא דדינא ושירתא אשתכך עד לא מסתיים דינא סחרן מארי דעיינין דלסטרא ימינא ועמהון תמניסר אלפין אחרנין תקעין ולא מיבבין ולא מייללין וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי כך היא המדה תמיד למתק כחות הדין לפי כי על ידי הקב"ה הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים והוא מרחם על בריותיו כדאיתא לקמן בזה המאמר וזה לשונו: "תקע תניינות ולא מיבבין נטיל ההוא פטרונא מההוא כרסיי ויתיב על כרסיי דוותרנותא. ביה זמנא הוה מדכר שמא קדישא עילאה רבה דבההוא שמא חיים לכלא", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר הדבר כי התקיעה הוא סטרא דרחמים והוא סיבה לההוא פטרונא לעמוד מכסא דין ולישב על הכסא הוותרנות. ולכן טוב להאריך בתקיעה כאמור. ומיהו "אם מאריך הרבה התקיעה אין לחוש שאין לה שיעור למעלה". וכן נמי "בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה". "וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ארבעה או חמשה אין לחוש. ויש אומרים ששיעור יבבא ג' טרימוטין וכו'" - כל זה מבואר.
"שלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת וכו'" - כבר מסיים ואמר "וירא שמים יצא את כולם" - והכונה בכל זה אחת היא כנ"ל. ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רל"ב (ח"ג רלב, א) וזה לשונו: "ישראל לית חיליהון אלא בקול דההוא עלמא דאתי, מיניה נפיק. ובגין דקול שופר מיניה נפיק אמרו רבנן אין פותחין מעשרה שופרות וכו'. ובגין דא צריך לאתערא קלא דאיהי בעשרה שופרות דאינון י' ועיקרא דילהון בנשימה אחת. כל סימן וסימן י' מעשרה וכו'". הנה מבואר מן המאמר שחובה להיות בנשימה אחת כל סימן ולכן אין לשנות מאחר שפ' הטע(?).
ואמנם כבר הקדמתי למעלה כי כל ענין השופר והתקיעות הוא להועיל בעצם אדם בהווה לאמר לאסירים צאו - הם האיברים של אדם הגשמי, ומה גם האיברים של הנשמה כי הם אסורים על ידי העון במאסר הקליפות - הם יוצאים לחירות. ומה גם לזמן התחייה. ופנה למעלה כי השכינה גולה וסורה בעוננו במאסר הקליפה ועל ידי כן מתקיים "לאמר לאסורים צאו וכו'". ואיתא בתיקון שבעין דף קכ"ג וזה לשונו: "ואית אחרנין דממנן על קלין דלהון וצווחין קלא בתר קלא - כולהו בשברים - לאחזאה תבירו על בני נשא. ולזמנין צווחין בתלת סימנין דאינון קר"ק דאיהו תקיעה תרועה תקיעה לאחזאה דינא רפיא ברישא ובסופא, ובאמצעיתא תבירה סגי בתרועה דחקא בתר דחקא במהירו", עכ"ל.
ולכן צוה הקב"ה לתקוע שופר בקולות הללו כי על כן החי יתן אל לבו לשוב אל ה' וירחמהו. וכן איתא לקמן וזה לשונו: "אמר ר' אלעזר לר' אבוי, אלין ת**עין דעורבא מאי? לאשתמודע בר נש בהו בגין דיחזור בתיובתא וכו'". הנה מבואר מזה כי כן הקליפות הם נאחזים באדם בעונו ועל ידי סימני התקיעות הללו יתכוין האדם לשוב בתשובה ולהכניע אותם. ובכן הוא "יוצא ידי חובתו" מן העון המוטל עליו להרע לו בסימנים הללו כנזכר שם וזה לשונו: "נחש שריא בקריאה ואמירה וקלא ודיבור דעורבא וכו' ומנא ידעין כולי האי בגין דסמא"ל ונחש ממנן על חובין דבני נשא דאתדנו מסטרא דשמאלא דאיהי גבורה וכו'". ועל ידי שמתכוין האדם בשעת תקיעת שופר ומהרהר בתשובה ומתודה - ניצול מהם כאמור שנאמר "לאמר לאסורים צאו" כנ"ל. ומה גם לזמן התחיה, יום הדין הגדול, שנאמר "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם" - מועיל ענין התקיעה שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו'" כנ"ל. ואע"ג שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים וכו'" ואמרו חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל" -- העיקר הוא יהיה בראש השנה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"ב (ח"ב קב, א) וזה לשונו: "דרועא שמאלא אתער ביה שמאל דוחה וימין מקרבת. אף על גב דאקדים בתשרי ואוקמוה ביה מארי מתניתין בתשרי עתידין להגאל - תהא דוחה בגין דלא ימות משיח בין(?) אפרים דוחה מאדום דאיהו שמאל ויקרב ימין פסח דרועא ימינא לקיים בה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והאי איהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל לקיים בהון ובחסד עולם רחמתיך וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי עיקר הגאולה הוא בראש השנה. ולכן בא חיוב שמיעת קול השופר לאמר לאסורים צאו.
ולענין התקיעות איתא בתיקון מ"א דף ש"ד וזה לשונו: "בראשית - תמן תשרי ודא דרועא תניינא, יום תניינא, ישת חשך סתרו - אשתאר ר' - איהו ראש השנה וכו'. וכל ספיראן אתקריאו דינין ומשפטין מסטריה וכל צבא השמים קיימין עליה מימיניה ומשמאליה וכו'. וכד ישראל יתערון בשופרות וסלקין תמן לשכינתא דאיהי תרוע' מלך בעשרה שופרות בגין דאיהי לא סלקא פחות מעשרה בההוא זמנא "ויהי מבדיל בין מים למים" - אפריש קוב"ה בין אלין דמיימינים לכף זכות ובין אינון דמשמאילים לכף חובה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר היות אלו התקיעות מועילים להעלות את השכינה למעלה ולהגביר אותה על כמה כיתות מן המקטרגים שנאמר בהם "ויבאו בני האלהים להתיצב על ה'" דהיינו השכינה. ועל ידי השופר הם נכנעים שנאמר "וה' נתן קולו לפני חילו" - בראש השנה כמו שאמרו חז"ל בתקיעה - "והוקע אותם לה'". בתרועה - "תרועם בשבט ברזל". בשברים - "שבר תשבר מצבותיהם" כדאיתא בתיקונים.
ועוד איתא בתיקון כ"ה דף ס"ט וזה לשונו: "ולבא כד סליק מיניה רוחא ואתפרש מנפש וכו' אתמר בנפשא "אני ישנה". וכד ייתי רוחא לו - ביה אתמר "ולבי ער" וכו'. קול דודי דופק דפי' לתרעא דלבא שית דפיקין לאשתמודע דאיהו ו' דייתי לגביה י' דאיהי נפש ובה אינון עשרה וכולהו בפיוסא - פתחי לי באת ב' דאיהי תרעא. אחותי - באת א'. רעיתי - באת ר'. יונתי - באת י'. תמתי - באת ת'. שראשי נמלא טל - דא יוד נקודה דאת ב'. קוצותיו - אלין שית סטרין דאתמר בהון שוקיו עמודי שש ואינון. דפיקין כמוליך ומביא למאן דארבע סטרין דיליה, ומעלה ומוריד למאן דשמיא וארעא דיליה. ושית סטרין אינון שית ספיראן ודפיקו סליק ונחית בהו באריכו דחסד. כגוונא דא תקיעות בתבירו דגבורה דאינון שברים במהירו דעמודא דאמצעיתא דאיהו תרועה בחסד גבורה תפארת סלקין, בנצח הוד יסוד נחתין. וכולהו דפקין לגבי שכינתא דאיהו סולם ביה שית דרגין. ודא לבא וביה מלאכי אלהים עולים ויורדים דאינון דפיקין דרוחא ואינון שית סלקין לעשר. ודא י'. ואינון קשר"ק קש"ק קר"ק עד דאתכלילו בעשרה זכרונות ובעשרה מלכיות ובעשר שופרות. תלתין סלקין מתתא לעילא, ותלתין נחתין מעילא לתתא. וסלקין כולהו לשית שית זמנין עשר כד סליקו דפיקו בתקיעו דגבורה איהו דינא תקיפא כד סליק דפיקו ואתארך מדניה אתארך דהא מטה כלפי חסד וכו'".
הנה נתבאר מן המאמר ענין התקיעות והסימנים תשר"ק תש"ת תר"ת. והסוד שלהם מה כונתם להועיל לגבי השכינה.
ועוד נלמד כי אין להפסיק ביניהם מפני הטעם הנזכר בהם, רק יעשה אותם בנשימה אחת בכל כחו כדי להכניע הדינים המתעוררים, וגם למהר ולהביא אצלה הקצוות הנזכר. ואותו קול דופק ואומר לה "פתחי לה אחותי וכו'". גם ממהר ענין הרפואה לאותה "חולת אהבה" - הוא סוד הגאולה במהרה.
ובזוהר פרשת פנחס דף רי"ט (ח"ג ריט, א) וזה לשונו: "וכען צריך למנדע אסיא בכמה דרגין אסתלק דפיקו דההוא חולה בגלותא דאדום דאתמר עלה שחולת אהבה אני. דהא כמה אסיין אתכנשו עלה למנדע קץ דמרע' דילה באילין דפיקין ולא הוה חד מנייהו דאשתמודע בהון דדפיקו דההיא חולה לאו כל אסיא בקי לאשתמודע בה דאית דפיקין דקשר"ק קש"ק קר"ק וכו' תקיעא אחזי אריכו דגלותא, שברים קריבו דגלותא, תרועה - ביה ייתי פורקנא דאחזי דוחקא בתר דוחקא וכו' קשר - תקיעה שברים תרועה. אתעבד שקר מן עלמא וכו'".
ולכן צריך לעשותה בנשימה אחת.
[כאן מופיע בדפוס ציטוט סעיפי שו"ע ו' - ט']
טור ברקת (סעיפים ו' - י') עריכה
מאחר שנתבאר כי כונת התקיעות הם למתק כחות הדין המתעוררים ביום זה שנאמר "ויבאו בני האלהים להתיצב על ה'" להתגבר כל מדת הרחמים הנקרא 'הויה' כמו שאמרו חז"ל "כל מקום שנאמר 'הויה' אינו אלא מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנוך" (מאמר). ומה כונת חז"ל להגיד דבר חדש שאם אתה אומר שכונתם לומר כי כינוי שם 'הויה' הוא מדת רחמים - מי לא ידע ענין זה? ואין זה דבר מחודש. אמנם רצונם להגיד על ענין מחודש והם ב' דברים.
ראשונה - יעידון יגידון על שם 'הויה' שהוא נקוד אלהים כנראה שמדה זו היא עצמה בחינת דין. שלכן הניקוד שלה הוא של אלהים. ולכן מתהפך ונקרא 'אלהים'. ולכן הם אמרו בנועם מליהם "כל מקום שנאמר ה'" - כלומר ואפילו הויה נקוד אלהים - "אין זה אלא רחמים שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון" - כלומר כי ב' פעמים נזכר הויה לתת לנו רמז דאע"ג שאתה קורא הויה בניקוד אלהים - הוא בהשואה אחת עם הויה אחרת שהוא רחום וחנון. הוא מ"ש בזוהר אימא בחינת רחמים אבל דינים מתערין מינה.
וכן נמי המדה אחרונה הנקרא אדני - פעמים היא נקראת 'הויה' כדאיתא בזוהר בפסוק "וה' הולך לפניהם יומם". וכן נאמר "וה' המטיר על סדום וכו' מאת ה' מן השמים". והנה מדה זו הכל יודעים שהיא מדת הדין. ולכן יאמרו חז"ל הדור אתם ראו דבר חדש - כל מקום שנאמר 'הויה' אינו אלא מדת רחמים. ולכן הם אמרו זה בלשון שלילא "אינו אלא מדת רחמים שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון". כלומר כל מקום שנאמר ה' הוא רחום וחנון.
וזה אחד מן הדברים שביארתי במה שאמרו חז"ל כי צדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים (מאמר), לפי כי כאשר קטרגה הירח בזמן הבריאה נאמר "לכי ומעטי את עצמך". אז אמרה לפי שאמרתי דבר הגון לפניך וכו'. אמר לה צדיקים יהיו נקראים על שמך - "ודוד הוא הקטן". ולכן נמצא בהם כח להפך מדת זו שהיא דין למדת רחמים כאשר היא בסוד המלוי שנאמר "הקטון יהיה לאלף". ואז נכנעים הקליפות ואתברו מאריהון דדינין משלשוליהון.
ולכן בראש השנה שהיא בסוד המיעוט שנאמר "בכסא ליום חגנו" כמו שאמרו חז"ל "איזה הוא חג שהחדש מתכסה בו? זה ראש השנה". ולכן צוה ה' לתקוע בשופר להכניע אותם ולהעלות מדה זו למעלה כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק' (ח"ג ק, א) וזה לשונו: "יומא דראש השנה איהו יומא דדינא. ומלכא יתיב בכרסייא דדינא. סנטירא קא אתי וחפי פתחא דמלכא ותבע דינא. ואע"ג דקוב"ה רחים ליה לדינא כמה דאת אמר כי אני ה' אוהב משפט - נצח רחימו דבנוי לרחימו דדינא. ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו - פקיד מלכא למתקע בשופר בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא בההוא שופר סלקא ההוא קלא כלילא באשא ורוחא ומיא ואתעביד מינייהו קלא, ואתער קלא אחרא לעילא. כד אתער ההוא קלא מעילא ומתתא - כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי וכו'. אמר ר' אלעזר כתיב בכסא ליום חגנו - דאתכסייא סיהרא והיך אתכסייא אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר. כל שכן סיהרא וכו'. ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה. כדין ה' באור פניך יהלכון", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי שמשא וסיהרא לא נהרין יומא דא מקמיה עיבא שהם הקליפות, מפני שמתגברים הדינים. וכיצד מאירים? על ידי קול השופר. כי הוא משבר כח הקליפות וממתק הדינים מפני כי השופר זה הגשמי הוא מעורר שופר עילאה כאמור.
ולכן יאמר נא: "אם האריך בתקיעה של תשר"ת וכו'" - לפי שכבר נאמר למעלה שצריך להאריך בתקיעה מפני שהוא רומז למדת החסד. אמנם אם זה האריך ביותר "בתקיעה של תרש"ת כדי שתי תקיעות", והיתה כוונתו בזה "כדי שתעלה לו לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת - לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת". לפי שכבר נתבאר שצריך להאריך בתקיעה האחרונה של תשר"ת.
אמנם "יש אומרים שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו" לפי שכבר נאמר שהכונה בתקיעות הוא למתק כח הגבורות ולא לעקור אותם ולבטלם, כי יום דין הוא. ומאחר כי זה נתכוון לעשות תקיעה גדולה בשיעור שתעלה לכאן ולכאן - ונמצא שרצונו לבטל כח הדין. ולכן לא תעלה לו כלל.
"אם טעה בתשר"ת וכו'" - הנה למעלה נתבאר בענין התקיעה שהאריך, אמנם היה על ידי כונה. אמנם עתה אין בזה כונה זולת שהיה ענין טעות. אמנם הכונה כבר קדמה בענין התקיעה לכל דבר המצטרך. ומאחר שהעיקר היא הכונה - לא נפסלה רק שטעה בתשר"ת. ואחר שתקע ב' דברים של סימן זה עצמו טעה והתחיל להריע לפי שבדעתו היה שכבר עשה ג' שברים ולכן התחיל להריע. ולכן "אם נזכר מיד יתקע שבר אחד ועלה לו". "ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות לא הפסיד התקיעה הראשונה" מאחר שאין שם כונה, אלא "חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע" שהרי גמר הבבא על ידי המחשבה ראשונה שהיתה כתיקנה.
"אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת הפסיד גם תקיעה ראשונה" לפי כי היא העיקר להכניע הקליפה כאמור.
"אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים וכו'" - הנה בענין ההפסקה הוא מורה פירוד, ואנחנו כונתינו להועיל בתקיעות הללו; בין לענין הנוגע לאדם שהוא להועיל לו בהווה לגופו ונשמתו, ומה גם לזמן התחיה כאשר יתקע בשופר גדול כנ"ל. ולכן בכל ענין של הפסקה פוגם בו שמורה פירוד. וכן נמי לענין הנוגע למעלה בענין המשכת השופר עליון בכל המדות התחתונות זה אחר זה - שלכן צריך לתקוע בנשימה אחת כנ"ל. ולכן נמי בכל ענין של הפסק "לא יצא והפסיד תקיעה ראשונה" שמתפשטת עם כולם כנזכר.
"אם תקע שני תשר"ת או ב' תש"ת או ב' תר"ת כהוגן" - בתר רובא אזלינן ואין זה הפסק. "ואין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו" ונתקן הכל.
אך "אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא" - מפני שמהפך המדות עליונות ואינו שוה לו כלום כי לענין הנוגע בעצם אדם הנה הפה של השופר הקצר הוא מורה על ההווה, וצד הרחב הוא מורה על העתיד בזמן התחיה. שכן כתיב "מן המצר קראתי יה" (תהלים, קיח) - היינו עתה מפני צרת העין כי לכן שולטים באדם הקליפות וסטרא אחרא. ולכן "קראתי יה" - על שם שנאמר "אם עונות תשמר יה וכו'". ו"ענני במרחב יה" זה הוא הוראה על העתיד בזמן התחיה.
וכאשר מהפך השופר ותוקע מצד הרחב הוא מורה על העתיד. ולכן צריכא למימר על ענין ההויה שהוא בצרה ולכן "לא יצא" מרשות סטרא אחרא לפי שאין נכנעין ממה שיהיה לעתיד. וכן נמי לענין הנוגע למעלה - צריך להיות ענין התקיעה במקום הצר שנאמר "מן המצר קראתי יה" כי כן אות יו"ד תוקע שם, ואפתח רחמה ופותח השערים. וזהו שאנו אומרים בלילה "בחכמה פותח שערים". וצד הרחב הוא מקום שמתרחב ויוצא משם הקול קול יעקב כנ"ל. ולזה זה שהפך השופר ותקע - לא יצא כנזכר.
- ^ מילה זו לא מופיע בדפוס של הטור ברקת. רק מופיע בדפוסים שלנו של שו"ע - ויקיעורך