טור ברקת/תקפז
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקפ"ז - דין התוקע לתוך הבור - ובו ג' סעיפים
- (א) התוקע בתוך הבור או בתוך המערה - אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו. והעומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו – יצאו, ואם קול הברה שמעו – לא יצאו. וכן התוקע לתוך החבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא.
- (ב) אם התחיל לתקוע בבור, ועלה חוץ לבור וגמרה, יצא, שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר.
- (ג) השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב, או שאמר לתוקע במתעסק "כוין להוציאני ידי חובתי", ותקע ומשך בה שיעור תקיעה, לא יצא. ויש אומרים שיצא אי איכא שיעור תקיעה בחיוב.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון עריכה
איתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין וכו'". ולכן יאמר נא:
"התוקע לתוך הבור או בתוך המערה אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו וכו'" - הענין הוא כי הנה בענין גלות הנשמות יש בחינות רבות. כי יש בחינה אחת שהם העשוקים כדאיתא בזוהר פרשת משפטים, והם בחינות שונות כנזכר שם בפסוק "ראיתי את כל העשוקים - סגיאין אינון וכו'". ויש נשמות שהם גולים לתוך הקליפה מצד העון שלהם עד תום חלאתם. ויש בחינת אחרת - אלו הם הגולים מדעתם ורצונם הטוב כדי להצטער עם השכינה כדאיתא בהקדמת התיקונים וזה לשונו: "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה - דא ירושלים, כן איש - צדיק, נודד ממקומו - אלין נשמתין דאזלין מתתרכין בתר קוב"ה ושכינתיה".
ועל כל אלו בא דין זה: "התוקע בתוך הבור וכו'" - כי הנה סטרא אחרא הא נקרא 'בור' כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) וזה לשונו: "הבור נוקבא בישא שבתי בבית דיליה בית הסוהר תפיסת למטרוניתא ובנהא. שפחה בישא בגלותא דיליה", עכ"ל. וכן איתא פרשת תצא דף רע"ט (ח"ג רעט, א) וזה לשונו: "גלותא רביעאה וכו' ואתקרי בור. ונפל שמה שור - דא יוסף בכור שורו הדר לו דאתמר ביה וישליכו אותו הבורה. נוקבא בישא וכו'". הנה מבואר כי כינוי בור הוא לסטרא אחרא. ונאמר "אותי עזבו באר מים חיים לחצוב להם בורות נשברים".
ולכן בא הדין זה "התוקע בתוך הבור או בתוך המערה" שהם כינויים מחולפים לסטרא אחרת. והנה בלי ספק כי כאשר נעשית התקיעה בעולם העליון - לא לענין המשכת החסדים בלבד הוא אלא גם כן לאפקא עבדין לחירו. שלכן אנו למדים התקיעה מן היובל לאות לבני ישראל כי כמו שבשנת היובל היו יוצאים העבדים לחירות בפועל - כמו כן עתה הם יוצאים בכח אותם הנשמות שהם בסוד 'עבדות', היינו בתוך הקליפה. כדאיתא פרשת פנחס דף רנ"ה (ח"ג רנה, א) וזה לשונו: "בהאי יומא דאיהו ראש השנה שלטא אילנא דחיי וכו' ובגין דא ביה נייחין עבדין וכו' וביה נפקין לחירות וכו' אינון דאית עלייהו גזר דין וכו'".
ולכן הדין הוא "אותם העומדים בתוך הבור והמערה" של הקליפה - אותם הנשמות העומדים שם - "יצאו" - כלומר יוצאים מן הקליפה לחירות ונכנסים בסטרא דקדושה. "והעומדים בחוץ" של מקום זה של הקליפה, "אם קול השופר שמעו יצאו" גם כן לחירות ונכנסים לתוך סטרא דקדושה. "ואם קול הברה בלבד שמעו" לפי כי אז מתבלבלים סטרא אחרא כאשר יבא לקמן, ומאריהון דדינין אתברו משלשוליהון. ולכן נעשה 'קול הברה'. ולכן "לא יצא" מן סטרא אחרא שהרי אין בו כח להוציא עבדים לחירות אלא תקיעת השופר כנזכר.
"וכן התוקע לתוך החבית גדולה וכיוצא בה" - כלומר כי בענין זה שניהם שוים, סטרא דקדושה כמו סטרא אחרא, כי כן נמי אותו התוקע לתוך החבית גדולה שהוא רמז לקדושה שנקראת 'חבית' כדאיתא פרשת פנחס דף רמ"ה (ח"ג רמה, א) וזה לשונו: "חבית - חי בית וכו'". ולכן נמי אותם הנשמות שהם יושבים שם כמו שאמר הכתוב "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים", "אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה בלבד שמע לא יצא".
"אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא וכו'" - והנה הענין מבואר כי מאחר שקול התקיעה הוא המועיל להוציא אותו השומע לפי כי כן סטרא אחרא נחלש ולא יעבור כח לעכב הנשמה עוד אצלה - ולכן משעה ראשונה שהתחיל אז הקול כבר יצא מחוץ לבור. ולכן כאשר "עלה חוץ לבור וגמר התקיעה יצא" לגמרי מרשות סטרא אחרא לפי "שכל מה ששמע מן התקיעה בין בפנים בין בחוץ" לאחר שיצא משם - הכל "היה קול שופר" שיש בו כח להוציא מן הקליפה כאמור.
"השומע מקצת תקיעה בחיוב וכו'" - אשר חז"ל הגידו בפסוק "ועבד חפשי מאדוניו" (איוב ג, יט), כי האדם יש לו שני אדונים - עשה רצון יוצרו מכעיס את יצרו, עשה רצון יצרו מכעיס את יוצרו. וכן נמי בענין זה שייך כאשר הנשמה שבויה היא ברשות סטרא אחרא אז נקרא "שלא בחיוב", לפי שאין לה רשות להיות תחת יד סטרא דקדושה לפי שהיא משועבדת תחת רשות של סטרא אחרא.
ולכן יאמר נא: "השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב" - כלומר כי עדיין היה משועבד תחת רשות הקליפה ומאחר שכבר שמע התקיעה כבר איפשר לומר כי יצא לחירות, ואחר כך שמע נמי "מקצתה בחיוב" להיות שכבר יצא מתחת רשות הקליפה על ידי שמיעת קול התקיעה. "או שאמר למתעסק ותוקע כוין להוציאני ידי חובתי" - כי הנה למעלה אינו שייך לומר שהתוקע הוא מתעסק אלא ודאי שהוא תוקע בכונה גמורה כדי להוציא אותם הנשמות. אמנם מה שנקרא בזה 'מתעסק' הוא על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "הן בעון חוללתי" - אמר דוד כלום נתכוון ישי אבי להעמידני? הא לא נתכוון אלא להנאת עצמו. ולכן גם בענין זה, בדומה לזה וקרוב לשמוע, כי התוקע השופר למעלה עושה כונתו ואע"ג כי נודע הוא כי ממילא מוציא העבדים לחירות, כי כן נמי בזמן היובל נאמר "תעבירו שופר בכל ארצכם", ואין התוקע מתכוין להוציא את העבדים לחירות, וממילא היו יוצאים.
ולכן אם אמר לתוקע במתעסק "כוין להוציאני ידי חובתי" "ותקע ומשך בה שיעור תקיעה - לא יצא" בשני עניינים אלו, דבעינן שיהיה מתכוין בענין התקיעה להוציא את השומע. ולא דמי לענין התקיעה למעלה לפי דלא שייך לומר שם 'מתכוין' או 'אינו מתכוין'.
"ויש אומרים שיצא" בשני צדדין אלו. "אי איכא שיעור תקיעה בחיוב" - כי בהכי הרי מקצת התקיעה הראשונה כמאן דליתי דמי ואנחנו נעשה עיקר מן התקיעה לאחר שנתכוון בה בזמן שהיה בחיוב. הנה נמצא 'שיעור תקיעה' ולכן יוצא בה השומע ידי חובתו. וכן נמי אותה נשמה שהיא ברשות הקליפה בכי האי גוונא יוצא מתחת רשות סטרא אחרא ונכנס בסטרא דקדושה כאמור.
פירוש שני לצד עילאה עריכה
וכאשר נאמר רמז דין זה למעלה כך היה אומר:
"התוקע בתוך הבור או בתוך המערה וכו'" - כי הנה להיות כי כל מעשה אשר נעשה למטה הוא מעורר השורש ההוא למעלה - לכן זה האיש הגשמי בעשותו אחת מכל אלה מעורר כן למעלה. ואע"ג כי ענין התקיעה למעלה אינה נמצאת באחת מאלה, מפני היות כך נעשה למטה לכן נתעורר גם כן להמצא כן למעלה. והיינו מה שנלמד מן הדין זה וכיוצא בזה שהרצון להודיע אף על גב דבכי האי גוונא לא שכיח למעלה - אם תמצא לומר שיעשו כך למטה בגשמי - הוא מתעורר גם השורש העליון והיה בזה בסגנון אחד הרוחני והגשמי.
ולכן "התוקע בתוך הבור או בתוך המערה - אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו". והענין כי הנה כאשר תוקעין שופר למטה אז האם העליונה שנסתלקה למעלה חוזרת על מדת התפארת כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "תא חזי כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין - כדין דינין מתערין וכרסוון אתתקנו לדינא וכו' ובעינן לאחזאה עובדא בשופר ולאתערא שופר אחרא וכו'". ולכן אף על גב כי שופר עילאה הנזכר חוזר על מדת התפארת - מכל מקום נמשך הקול למטה "בתוך הבור או בתוך המערה" - הם בחינות שונות הנמצאות במדת המלכות הנמשך לשם קול שופר העליון על ידי מעשה התחתוני כאמור.
ולכן אז "אותם העומדים בתוך הבור או בתוך המערה יוצאים" - כלומר כי כמו שלמעלה ענין התקיעה הוא ענין ייחוד וחיבור שמתחברים חכמה ובינה יחדיו - כך על ידי התקיעה זו הקול היוצא משם בסוד "קול יעקב" הוא נכנס "לבור או למערה" - הם המקומות הנרשמים במדה האחרונה בסוד שני שערים שנאמר בהם "אוהב ה' שערי ציון". ולכן "העומדים שם יוצאים" - ר"ל כי אז יוצא לעומת קול יעקב בנימן הצדיק בסוד "ויהי בצאת נפשה", וכמה מנשמות צדיקים היושבים שם (בסוד "הנשאר בציון והנותר בירושלים") הם יוצאים לקראתם ומתייחדים ומתחברים יחדיו בסוד מה שאמר הכתוב "שתה מים מבורך" בתחילה ואחר כך "ונוזלים מתוך בארך" כדאיתא בזוהר פרשת נח דף ס' (ח"א ס, א) וזה לשונו: "כתיב שתה מים מבורך וכו' אמאי הכא בורך בתחילה ולבתר בארך? דהא בור לא אקרי אלא ריקניא דלא נביע וכו' אלא אתר דמסכני אחידן ביה אקרי בור[1] דלית ליה מדיליה אלא מה דיהבין בגויה. ומאן איהו דלית לבתר אתעביד באר דאיהו מלייא מכל סטרין. מאן איהו הא אתמלייא מעילא ונביע מתתא אתמליא מעילא כמה דאמרן ונביע מתתא מנשמתהון דצדיקייא וכו'".
ולכן יאמר אותם העומדים "בתוך הבור ובתוך המערה יצאו".
"והעומדים בחוץ" בסוד השושבינים שהם "יכין ובועז" שהם עומדים בחוץ שלכן נקר' "ברייתי" שהם לבר מגופא כדאיתא פרשת פקודי, "אם קול שופר שמעו יצאו" - שכן שנינו לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים לקראתם. "ואם קול הברה שמעו לא יצאו" - לפי כי אין יוצאים עד שנודע ומתברר להם שהוא קול שופר. לפי שבזמן החרבן שמעו קול אחר שנאמר "קול נהי נשמע מציון", ואמרו חז"ל ממי שמשרה שכינתו בציון. ולכן לא יצאו על ידי קול הברה לפי שהוא דוגמא לאותו קול.
"וכן התוקע לתוך החבית גדולה" - דהיינו למעלה - כך הוא ממש. "אם קול שופר שמע יצא" - הוא מה שאמרו חז"ל "כתיב עוז וחדוה במקומו וכתיב ויקרא ה' לבכי וכו' שאני חרבן בית המקדש וכו'". ולכן אפילו התוקע לתוך חבית גדולה. הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ה (ח"ג רמה, א) וזה לשונו: "חי(?) אוקמוה חי מן החבית ואורח רזא שכינתא עילאה איהי תמינאה מתתא לעילא, ובגין דא אתקריא תפארת. ואתמר בחכמה יבנה בית - חבית - ח' ביתוכו'". ולכן התוקע לשם "אם קול שופר שמע יצא" בסוד "בניהו בן איש חי". "ואם קול הברה שמע" - חיישינן שמא קול שלעבר הוא ולכן לא יצא כאמור.
"אם התחיל לתקוע בבור ויצא חוץ לבור וכו'" - להיות כבר הדברים אמורים כי המעשה הגשמי מעורר את הרוחני למעלה לעשות בדומה לו, ולכן אם בזה העולם הגשמי התחיל לתקוע אדם בבור ואחר כך יצא חוץ לבור - הנה הוא גורם על ידי מעשיו כי גם למעלה התחיל אותו קול השופר להמשך למטה ותוקע בבור - במדה האחרונה כאמור. והנה זה התחלת היחוד והתחברות חתן וכלה. ואחר כך כאשר יצא חוץ לבור גרם נמי כי כך היה למעלה שאותו קול שופר יצא חוץ לבור הנזכר, "וגמרה - יצא" - כלומר ואחר כך יגמור ענין התחברות העליון מעצמו. ונתן טוב טעם למה אמרינן יצא לפי "שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר".
וכן נמי למעלה, למה נאמר "יצא"? לפי דליכא הברה כמו שהיה בזמן החרבן כי שם נאמר "יום מהומה ומבוכה לה' בגיא חזיון". ולכן היה ענין הסתלקות באותו קול כדאיתא פרשת אחרי מות דף ע"ה (ח"ג עה, א) וזה לשונו: "וכד חריב בי מקדשא ותשובה אסתלקת ולאו מעלייא - כדין צווחו אוי לנו כי פנה היום וכו' בעא למטרוניתא והא אתתרכת וכו' כדין כתיב ויקרא ה' לבכי". הנה מבואר מזה המאמר, גם ממאמר הקודם, כי יום החרבן היה ערבוביא. ולכן אם קול הברה שמע לא יצא. ואם קול שופר שמע יצא. לפי כי כל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר כאמור.
"השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב וכו'" - גם בזה יהיה הענין על דרך כנזכר. כי הנה התקיעה העליונה ימצא שהיא 'בחיוב' להיות שמתעוררים הדינים ומתגברים ומתעלים למעלה על דרך מה שאמר הכתוב "ויבאו בני האלהים להתייצב על ה'" כנ"ל. ולכן אע"ג שנסתלקה אימא עילאה ואינה רובצת על הבנים - כדי שלא יתגברו הדינים והגבורות ביותר - לכן חוזרת אימא עילאה להיות רובצת עליהם. והיינו תקיעת השופר כנ"ל.
ואמנם זאת התקיעה נמצא שהיא 'בחיוב' - כדי לדחות הדינים למטה. ויש תקיעה 'שלא בחיוב' כנהוג.
ועוד איפשר להבין בזה 'בחיוב ושלא בחיוב' - כי הנה נמצא למעלה שני מיני ייחודים. האחד הוא תדיר ואינו פוסק לעלום. וזה הוא כדי לקיים העולמות, שאם מתבטל אפילו רגע - מיד נחרב העולם. ולכן לייחוד זה ראוי לקראת לו שם 'חיוב'. ואמנם יש נמצא ייחוד אחר שהוא כדי להוציא נשמות חדשות בעולם, וזה הייחוד נפסק מיום שנחרב בית המקדש כדאיתא בזוהר פרשת פקודי "ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין". ולכן לייחוד זה נקראה "תקיעה שלא בחיוב", שהרי אין חיוב לייחוד זה ולא הכרח. והראיה שהנה נפסק.
ולכן על שני מיני ייחודים אלו יאמר נא: "השומע מקצת תקיעה בחיוב", דהיינו מבחינת התבונה, "ומקצתה שלא בחיוב" שהוא רמז למעלה. "או שאמר לתוקע כמתעסק כוין להוציאני ידי חובתי ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא" - דבעינן מתכוין מתחילה ועד סוף - רמז לייחוד הנוהג תמיד ואינו פוסק כי בו הכונה בראש השנה.
"ויש אומרים שיצא אי איכא שיעור תקיעה" באחרונה בחיוב - שהרי כך נוהג למעלה כאמור.
- ^ כאן הגהתי עפ"י סברא. ובדפוס כתוב 'באר' - ויקיעורך