טור ברקת/תקסד
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקס"ד - דין ליל התענית - ובו סעיף אחד
- כל תענית שאוכלים בו בלילה, בין בציבור בין יחיד, הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. והוא שלא יישן. אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל ולא שותה אלא אם כן התנה לאכול או לשתות.
טור ברקת עריכה
להיות כי כבר נתבאר למעלה הטעם היות התענית העיקר ביום להיות כי כל השפע הנשפע ביום התענית, בין למעלה בין למטה, הכל נמשך מן מדת הנקרא 'יום'. אמנם ענין ט' באב שמתענים בו בלילה יתבאר בדיני יום הכפורים כי גם מתענין בו בלילה.
אמנם מאחר שכבר הנחנו כי העיקר של התענית הוא ביום לא בלילה - לכן מתחייב מן הדין כי "כל תענית שאוכלים בו בלילה", דהיינו שאין מפסיקין בו מבערב, "בין יחיד בין ציבור" - אין הפרש ביניהם כלל אלא זה וזה שוים כי "הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר".
"ובלבד שלא ישן" - ויאכל אחר כך. "אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל ולא שותה" מפני כי השינה היא מפסקת. וטעם לדבר מה שאמרו חז"ל בבראשית רבה "נשמת רוח חיים - זו האופיתא" שהיה עולה ומושכת לאדם חיים מלמעלה לפי כי השינה היא אחת מששים במיתה. והנה הנחנו למעלה כי ביום התענית הוא משונה מזמן שאוכל האדם. כי על ידי האכילה בא ההתעוררות מלמטה למעלה לפי כי המאכל מקרב הכבד לפני הלב ואחר כך הוא עולה למוח. וביום התענית - נהפוך הוא. כי המוח הוא המשפיע בתחילה ללב ואחר כך מחלק לכל האיברים. ומאחר כי עיקר ההשפעה והמשכת האור עליון ביום התענית יהיה מלמעלה למטה - לכן ימצא כי כאשר ישן האדם נשמתו עולה למעלה להמשיך לו חיים למטה. וענין האכילה בהפך - מעלה מלמטה למעלה. ולכן כל זמן שלא ישן - אוכל ושותה - והוא פועל עבודתו הכבד לפני הלב ומן הלב למוח. ואחר כך כאשר כאור בקר יזרח השמש - יהיה ההמשכה מן המוח ולמטה מפני התענית.
"אבל אם ישן - אינו חוזר ואוכל ולא שותה" - כי אין להכחיש אותו השפע שהתחיל להמשך מלמעלה למטה על ידי האכילה שהוא בהפך מזה. "אלא אם כן התנה בתחילה קודם שישן לאכול או לשתות" - דסבירא ליה כי על ידי התנאי לא יהיה ענין הכחשה וניגוד מזה אל זה.
אמנם המובן מדברי הרשב"י ע"ה כי לא יועיל תנאי בזה. וזה מתבאר ממ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ה (ח"ב רטו, א) וזה לשונו: "כתיב לא תאכלו על הדם וכו'. האי קרא אוקמוה. ורזא דמלה האי מאן דאכיל בלא צלותא דיצלי על דמיה - שקול איהו כמנחש ועונן בגין דבליליא נשמתא סלקא ואשתטחת למחמי ביקרא עילאה, כל חד במה דאתחזי ליה. ואשתאר בר נש בההוא חילא דאשתתף גו דמא לאתקיימא גופא. ועם כל דא טעים טעמא דמותא וכו'. וכד אתער בר נש לאו איהו דכי וכו'. ואף על גב דאתעסק באורייתא - ההיא נשמתא לא אתקיים באתריה ולא שלטא ביה בבר נש בר חיל' דדמא בלחודוי וכו'. וכד יצלי בר נש צלותא דפולחנא דמאריה - כדין מתיישבא חילא דדמא באתריה ואתגבר חילא דנשמתא ואתיישבא על ההוא אתר. וכדין בר נש אשתלים קמיה מאריה וכו'. ואי אכיל עד לא צלי צלותיה לאתיישבא דמא על אתריה - הא איהו כמנחש ומעונן וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי אין מתיישב כח הנפש באדם עד שיתפלל. ולכן האוכל קודם שיתפלל נחשב כמעונן ומנחש כנזכר שם. ואין לומר דהכא במאי עסקינן כגון שניעור משנתו בבקר ואכל - שהרי הוא אומר אף על גב שהיה לומר בתורה בלילה. אלא רצונו להגיד ענין נוסף על מה שאמרו חז"ל בפסוק "לא תאכלו על הדם" שלא יאכל אדם קודם שיתפלל אבל לא סיימוה רבנן לענין הנעור בלילה ולומר בתורה כי מאחר שלא עלה עמוד השחר משמע שהוא מותר כנזכר במקומו. ולכן אשמועינן כי אפילו שהיה נעור ועוסק בתורה - אסור לאכול עד שיתפלל.
ומאחר כי כן סבר הרשב"י ע"ה שאסור לאכול - מכל שכן הרוצה לעשות תענית כי אין ראוי לו לאכול כלל. כי מה מועיל התנאי לענין זה? ולכן מאחר שהעונש גדול - כל המחמיר בזה - עליו תבא ברכת טוב. ומכל שכן אם מתענה לתקן עון שעשה כי יותר ראוי לקיים דברי הרשב"י ע"ה.