טור ברקת/תקלד
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקל"ד - דיני כיבוס בחול המועד - ובו ג' סעיפים
- אין מכבסין במועד. ואלו שמכביסין: הבא ממדינותיהם והיוצא מבית השביה ומבית האסורין, ומנודה שהתירו לו חכמים ברגל, ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו, ומטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג ובגדי קטנים ובעלת הכתם שנמצא במועד, ומי שאין לו אלא חלוק אחד. וכולם מכבסין כדרכן אפילו בנתר ואהל ובפרהסיא על גבי הנהר.
- כל כלי פשתן מותר לכבסן. ולא נהגו כן והוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר' בפניהם.
- מביאין מבית האומן כלים שהם לצורך המועד כגון כדים וכסתות וצלוחים. אבל כלים שאינם לצורך המועד כגון מחרישה או צמד מבית הצבע - אין מביאים. ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו. ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו. ואם חושש שמא יגנבו - מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו אלא בצנעה.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון עריכה
הנה צוה הנביא בדבר ה' "רחצו הזכו" (ישעיהו א, טז) דהיינו רחיצה דאיכא בה ענין זכות, והיינו רחיצה לטינופי הנפש אשר האדם מתלכלך מן העונות ומה גם עושה לו הבגדים הצואים, כי הם הפך "חלוקא דרבנן" אשר לכן סיים בה הכי "הסירו רוע מעללכם מנגד עיני", כיצד? "חדלו הרע" - הסירו הרע הנמצא באותם הבגדים. היינו מה שאמרו חז"ל "השב מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות" כי זה יהיה הרצון דמאחר כי על ידי העון הוא בורא ומתקן לו בגדים צואים, אחר כך כאשר רוחץ במי התשובה - אז ינקו אותם הבגדים ואותם הכתמים ילכו להם ונמצא כי יהיו לבנים בערך חלוקא דרבנן. והיינו מה שכתוב "חדלו הרע", ר"ל הרע הנמצא באותם הבגדים הסירו אותו והניחו אותם שם במקומם.
ולכן יאמר נא:
"אין מכבסין במועד" - היינו אלה הבגדים אשר הם צריכים כיבוס הגשמים לפי כי על ידי כן החי יתן אל לבו ואמר "מה נשתנה איסור זה כי איפכא מבעי ליה להיות מפני כבוד המועד, היה ראוי לכבס?". אז יתבונן כי איסור זה הוא "כדי שלא יכנס האדם והוא מנוול במועד" - אז יבין יראת ה': ומה אם לענין הבגדים אלו הגשמיים, נאסר האדם להכנס בהם במועד והמה מלוכלכים -- מכל שכן כי חייב אדם לטהר אותם הבגדים שהם מכוונים לנפש האדם, כי צריך לכבס אותם ולנקות אותם מכל טומאה ואפילו בדבר קל. אמנם "ואלו מכבסים במועד וכו'".
ואם כה נאמר כי ענין הכיבוס הוא הנוגע לענין הגוף, לפי כי הגוף הוא בערך מלבוש וחלוק אל הנפש לפי כי הוא כלה ונפסד, ולכן בא הצווי נמי לצורך הגוף כי אין מכבסין אותו אלא מעיקרא קודם שיבא עתו שהוא "מועד לכל חי" כדי שיהיה לו אחרית ותקוה טובה.
"ואלו שמכבסין במועד" ומנקין הבגדים שלהם מכל כתם ולכלוך. ומה גם הגוף וכל האיברים שלו.
זה יצא ראשונה:
"הבא ממדינת הים" - איש הנלבב אשר נתבונן בטענה שאומרים לאדם שטוען בעולם הבא ואומר "הניחוני ואעשה תשובה" והם אומרים לו הלא ידעת שעולם שיצאת ממנו דומה ליבשה ועולם זה דומה לים, ואם אין אדם עושה זוודין מן היבשה מה יאכל אחר כך? ולכן זה האדם מכונה שבא "ממדינת הים" כאמור, דהיינו שחזר בו מאות' הטענה שאמר "הניחוני ואעשה תשובה" לפי כי דבר נגלה אליו כי האדם שאומר כן משיבים לו משל היבשה והים. ולכן מותר לכבס בגדיו - כל הגוף - גם הלבוש כאמור, וללבן אותם במועד הנזכר.
"והיוצא מבית השביה" - הוא הנקרא 'בית הבור', שהייתה נשמתו שם בגלות כדאיתא פרשת משפטים דההוא טיקלא דעשיקת נשמתהון. ועתה יצא משם **א בעולם הזה.
"ומנודה שהתירו לו חכמים ברגל" - *הם אותם החכמים עליונים, בית דין עליון הממונים לראות מי שנתחייב נידוי מאותם הכ"ד דברים המנדים עליהם כמו שאמר הר"מ ב"ם ז"ל. ונוסף עוד דברים רבים עליהם כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל, הובא למעלה, כל מי שמוציא מפיו דבר שאינו הגון מנדין אותו שאין תפילתו מתקבלת ארבעים יום. צא ולמד מזה מי שרגיל בשבועת ביטוי ומזכיר שם שמים לבטלה או מי שהוא מנבל פיו אין לו תקנה לעולם לפי דלא סגי ליה כי בתוך ארבעים יום לא יעשה כמנהג שלו. הרי ימצא כי כל ימיו הוא בנידוי ותפילתו אינה נשמעת לפני הקב"ה רחמנא לישזבן. ולכן כאשר מנודה זה התירו לו ברגל - אז מכבס כסותו ושב ורפא לו דמשמע מינה כי כל זמן שעדיין לא התירו לו אלה החכמים מלמעלה אין לו תקנה לשוב, כי יהיה בכלל מי שנסתם פתח התשובה בפניו. רק עד עת בא זמן שמתירים לו מלמעלה כאמור.
"ומי שנדר שלא לכבס" והיה מבזה על ענין התשובה ולבו בוסר בה. או בעבור כי יחשוב בדעתו כי הוא אין צריך לעשות תשובה ולא התבונן כי לכך קדמו הכתוב ואמר "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". "ונשאל ברגל". והתירו לו לכבס.
"ומטפחות הידים" להיות כי הידים עסקניות וקרוב לחטא בהנה - כך אמרו חכמים ז"ל "המוריד ידו למטה מאבנטו וכו'" פרק "כל היד" אמרו לו לרבי טרפון הרי שישב לו קוץ בכרסו וכו' א"ל תבקע כרסו ולא יהיה שעה אחת רשע לפני המקום. מכל שכן לאותם המנאפים ביד, שוחטי הילדים ועושים מעשה דור המבול. או ענין גזל הניקח בידים וכיוצא - כל זה והדומה לזה שהוא מלכלך 'המטפחת' - הוא הלבוש של הידים, חלק החומר והגוף שלהם. ראוי לכבס אותם במועד. לא על דבר קל אמרו חז"ל בפסוק "וידי פרושות השמים" (מלכים א ח, נד עיי"ש) לפי שלא נהנה כלום מבנין בית המקדש היה לו יכולת לפרוש כפיו, ומה נענה אנחנו ההדיוטים אחר כי בזה נשתבח שלמה המלך ע"ה.
"ומטפחות הספרים" - היינו הלומד בספרים החיצונים. וכן נמי העושים להתגייר כדאיתא בזוהר עושה עטרה לספר תורה להתגדל בה כי זה יהיה עומק דברי חכמים ז"ל שהם אמרו {{צ|כל הנוטל אשה להתגדל בה פוסק זרעו שנאמר "ויקח אשה ושמה עטרה" (מאמר). כי כן חכמים ז"ל - לא על דבר הנגלה לעין כל הם המדברים - אלא כל דבריהם נוקבים ויורדים עד הנסתר. ולכן כונתם להגיד על זאת התורה הנקראת 'אשה' (שנאמר "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת") כי אוי למי שמתגאה בתורתו, דהיינו מה ששנינו "אל תעשה עטרה להתגדל בהם". אמנם לא פירשו העונש. ומה גם לעושים מצוה כדי להתגדל בו. והיינו "מטפחת הספרים".
ואם נאמר מטפחות של המסתפרים - יש בכלל זה דברים רבים הנוגעים לענין השער ולענין הראש. ומה גם לענין הפאה. וחמש פאות שאסור להניף עליהם ברזל. אין להאריך בהם כי צריך להולך בדרכי יושר, לא ילך אחר רוב העולם מה שנהגו בהם.
"ומטפחות הספג" - שהאדם מערב עפר בהם ועובר על מה שאמר הכתוב "בכל דרכך דעהו". "ובגדי קטנים" - אותם הבוגדים שהם קטני אמנה כמו שאמר הכתוב "ובגד בוגדים בגדו". ובכלל הדבר מי שאינו זהיר בטלית קטן שעליו נאמר "בגד בוגדים" כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך. ובכלל בגד בוגדים מי שאינו עושי קשרים וחוליות כראוי. כי צריך להיות ט"ל כריכות וי"ג חוליות העולים בגימטריא ב"ן שעליו נאמר "בן חכם ישמח אב" (משלי, י).
"ובעלת הכתם הנמצא במועד" - מי שהיה מפשפש במעשיו ונתגלה לו עון אשר חטא על הנפש והטיל בה כתם. "ומי שאין לו אלא חלוק אחד" כי הנה נתבאר מן הזוהר פרשת ויקהל כי בכל מקום שהולך רוח האדם יש לו לבוש אחד כפי מה שעשה מן המצות וכפי מה שלמד בתורה. ומי שהוא ירא את נפשו התבונן כי לא היה לו רק חלוק אחד למקום אחד אשר הולך שמה, ובשאר העולמות שילך אין לו מה ילבש כי אז יקרא ערטילאי. וזה הוא העדר התורה והמצוה לפי כי אין הענין כמו החושבים רבים כי מי שלא משלים מעשיו נידון בגהינם של שלג על שנתרשל במצות. דאיך יתכן כי על ידי העונש ישלים חלק המצות שהוא מתחסר מהם? כי הנה המצות הם במספר האיברים ואיך יעלה על לב כי גהינם יברא לו אותו האבר המחוסר ממנו או אפילו החלוק? ואם בריאה יברא ה' את האדם בעבור שנכנס בגהינם של שלג פעם אחרת אין הדעת סובל ענין זה. ולכן כאשר התבונן אדם זה כי לא היה לו רק חלוק אחד - רוצה לכבס אותו להתם חלאתו לפחות יהיה נקי מעון.
"כל אלו מכבסין" כדרכם של עושה תשובה, "אפילו בנתר ואהל" על דרך שנאמר "אם תכבסי בנתר" שהם ענייני התשובה המלבנים הנפש. "ובפרהסייא" יעשה כן אולי ילמדו ממעשיו. כך יעשה "על גב הנהר" לרחוץ מטומאת עונו. ובכן מתקיים בו מה שאמר הכתוב "אשר קומטו בלא עת" (איוב, כב) אשר חז"ל דורשים אותו לשבח - אלו תלמידי חכמים שמקמטים שינה מעיניהם - מגלה להם הקב"ה סוד הנהר וכו'.
גם אני אבאר דברי חכמים "אשר קומטו" וכורתים ומבדילים עצמן ממעשיהם הרעים ומקיימים בעצמן "כי עליך הורגנו כל היום". מסגפין עצמן. ומה גם בלילה מנדדים שינה מעיניהם לבכות על עונותיהם כי עץ רצון היא. כך עושים "בלא עת" - כי אין להם זמן קבוע עד שנאמר עליהם "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אלא בכל רגע הוא בתשובה. "נהר יוצק יסודם" - כלומר אותו נהר כי הוא היסוד של הנשמה, יוצק עליהם, כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"י (ח"ב רי, א) וזה לשונו: "נשמתא דנפק מהאי עלמא דחשוכא איהי תאיבת למחמי, כהאי בר נש דתאיב למשתי מאי וכו'. וההוא נהר דנפיק מעדן - כל אינון נשמתין בלבושי יקר יתבין על ההוא נהר וכו'. וההוא נהר איהו תיקונא דנשמתין וכו'. ההוא נהר דלעילא אפיק נשמתין ופרחין מניה לגו גנתא. האי נהר דלתתא בגנתא דארעא מתתקני נשמתין לאתיישבא באינון צחות(?) וכו'".
הרי צדק במאמרו "נהר יוצק" ומתגלה להם הסוד שלו מפני שהוא "יסודם" ממנו.
"כל כלי פשתן מותר לכבסן" - כי הנה נתבאר כי קין הקריב זרע פשתן ונאמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה". מזה למדנו אשר לא טוב הוא. ולכן הכהנים היו לובשים צמר במקדש עד שלעתיד נתקן עון קין - אז נאמר "בגדי פשתים ילבשו" דבר חדש כמו שאומרים חכמים ז"ל. ולכן מותר לכבס כלי פשתן - הגופים שהם מסטרא דקין, צריכים תכבוסת ביותר. "ולא נהגו כן" כי לא ידעו מי הוא משל קין. "והוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ולכן אין ראוי לתת סימן מי הוא מגלגול של קין.
"מביאין מבית האומן כלים שהם לצורך המועד" - אשר חכמים ז"ל הגידו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך". הנה מבואר מדברי המאמר דאף על גב כי יעשה האדם חבילות של מצות - אינו מספיק עד שיעשה דבר מקביל זה לזה בכל אבר ואבר של האדם. והנה האיברים הם כלים של האדם לעשות בהם כל צרכו. ולכן יאמר:
"מביאים כלים" - הם איברים, "מבית האומן" - הוא הבקי(?) כמו שאומרים חז"ל לתקן מעשיו במספר איבריו. אותם שהם "לצורך המועד כגון כרים וכסתות וצלוחיות" - הם אלו כלי השכיבה והאכילה ושתיה - כל זה צריך להיות זהיר בהם במועד לפחות שלא יחטא בהם.
אבל כלים כל עבירה ממש כגון "מחרישה" - שחרש רע כמו שאמרו ח"ל "אותם חרישות שחרשת בלאה היה ראוי להיות ברחל". וכן לענין שנאמר "הלא יתעו חרשי רע חושבי און ופועלי רע על משכבותם". "או צמר מבית הצבע" - הלא זה הדבר ששאל רב יהודה "כל עמר דנחית ליורה סליק? אמרו ליה כל דנקי על גב אמיה". ולכן יאמר נא אין מביאין צמר מבית האומן - שראוי להתבונן בענין שלו ולא יהיה בטוח לומר "יודע אני בעצמי כי אין אני מסוג זה". כי מי יאמר זכיתי לבי. ואין ראוי "להביא" ולהבדל גוף שלו "מבית האומן" יתברך שמו אשר בראו וצבע אותו בצלם ודמות.
"ואם אין לאומן מה יאכל יתן לו שכרו ומניחן אצלו". והדוגמא לזה כי הנה אמרו חז"ל "המשכן משכן - מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך מקריב עליו נשמות הצדיקים". ולכן יחשוב כאילו זה האומן אין לו קרבן מה לאכול, "ויתן לו שכרו" על ידי מעשה הטוב. "ואם אינו מאמינו" - היינו כי עיקר האדם להיות מאותם חושבי שמו, ומפקיד רוחו בכל לילה בידו. ואז הוא שכרו של הקב"ה כי הוא נהנה כביכול מן התורה והמצוה אשר יעשה האדם באותו היום. אמנם אם אדם זה "אינו מאמינו", כי אין מקיים למסור נפשו בידו ולומר "בידך אפקיד רוחי". שהרי חז"ל אמרו "לא תשב על מטה ארמית - לא תגני בלא קריאת שמע". ואפילו תלמיד חכם מבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי. ואדם זה אינו מאמין האומן זה יתברך שמו, ואינו אומר "בידך אפקיד רוחי". "מניחן בבית הסמוך לו" - כי אינו זוכה להיות נפשו פקודה ביד קונו אלא יהיה בבית אחר הסמוך לו בעולמות. "ואם חושש שמא יגנבו" מאותם שהם גונבי נפשות כגון ההיא טיקלא דעשיקת נשמתין, "מפנן לחצר אחר" - הוא מאותם שנאמר "נכספה גם כלתה נפשי לחצרות בית ה'". "אבל לא יביאם לביתו ביום אלא בצנעא" מפחד המקטרגים עליו.
פירוש שני לצד עליון עריכה
עוד זה מדבר בענין הנוגע למעלה, וכך היה אומר:
"אין מכבסין במועד" - כי הנה השכינה מזמן הבריאה מתלבשת בעולמות התחתונים. והרי לבושיה שחורים. ומכל שכן בזמן הגלות שנאמר בה "אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש" שנאמר "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". אמנם בשבתות ומועדים שהיא עולה למעלה - אז נאמר "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותשב בפתח עינים" כדאיתא בזוהר.
ולכן אמר "אין מכבסין במועד" - דהא במועד לא אעדיא כתרהא ועטרהא מינה כדאיתא בזוהר פרשת בהעלותך, שלכן נעשה פסח שני בחדש השני כדאיתא התם. אמנם "אלו בני אדם" הגשמיים "המכבסים במועד" - כולם הם לרמוז את אשר נעשה למעלה בכל חלוק' מהם. לא כי כן יעשה למעלה במועד אלא להורות כי כן יש דוגמא שלהם למעלה, וכבסו בגדיהם והטהרו.
זה יצא ראשונה: "הבא ממדינת הים" - הוא אדם הנקראת תפרת ישראל, "מה שמו" העולה בגימטריא אדם. הוא עולה "למדינת הים" של אוקיינוס המקיף את העולם כנ"ל. וכאשר הוא חוזר ובא הוא מחליף. וכן נמי כשהולך למדינת הים, היינו ים סוף - סופא דכל דרגין.
- "והיוצא מבית השביה ומבית האסורין" - והם שני מקומות. כי בית השביה הוא ביצירה ובית האסורין הוא בעשיה, כמה דאת אמר "בכור השבי אשר בבית הבור".
- "ומנודה שהתירו לו חכמים" - כי חז"ל אמרו "והדוה בנדתה" - בנידוי היא. ולכן הוא סוד המנודה שהתירו לו חכמים, בית דין של ג' חכמים. והבן.
- "ומי שנדר שלא לכבס" - הוא מה שאמרו חז"ל {{צ|נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו'. ולכן הדוגמה לזה הוא שנדר שלא לכבס ולצאת מן הגלות כאמור, "והתירו לו חכמים זה במועד", כי יום ועד יהיה בודאי שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים וכו'" ונאמר "ליל שימורים הוא לכל בני ישראל לדורותם".
- "ומטפחות הידים" - הם שמות מחולפים שעולים יד בגימטריא.
- "מטפחות הספרים" - היינו מה שאמר הכתוב "ואנכי הסתר אסתיר את פני" ולעתיד נאמר "ולא יכנף עוד מוריך".
- "מטפחות הספג" - בסוד העולמות שהם מקבלים הזוהמא, פיסולת הדינים.
- "ובגדי קטנים" - הם השמות שבסוד הקטנות.
- "ובעלת הכתם הנמצא במועד" - הוא מ"ש בזוהר בפסוק "ויספתי ליסרה אתכם" - אתן תוספת דין ואז נמצא כתם ח"ו.
- "ומי שאין לו אלא חלוק אחד" - כי לפי שהוא עני אין בו רק מקיף אחד.
וכולם "מכבסין כדרכן" על ידי מימי החסד כאשר מתפשט יומא דכולהו נטהר הכל כענין שנאמר "כי אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכו'" כנ"ל. "אפילו בנתר ואהל" - הם רמוזים "ברוח משפט וברוח בער" כנ"ל. "ובפרהסיא" - על דרך מה שאמר הכתוב "חכמות בחוץ תרונה" כדאיתא בזוהר. "על גבי הנהר" - הוא נהר היוצא מעדן בסוד האם הרוחצת את הבנים. והבן.
"כל כלי פשתן מותר לכבסן" - אשר חז"ל הגידו בפסוק "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור" - דבר הבא מן העור והוא צמר. וחד אמר דבר שהעור נהנה ממנו והוא פשתן. ולפי כי נתקנ' קין אשר קבל הקב"ה קרבן של הבל שהוה "מבכורות צאנו", היינו צמר, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו -- ולכן אנחנו צריכים לתקן הפשתן שהוא קרבן של קין. ואע"ג כי יש למעלה בגדים של צמר ויש של פשתן כאמור.
ולכן כל כלי פשתן מותר לכבסן וללבנן במועד.
"ולא נהגו כן והוה ליה דברים המותרים וכו'" - עיקר הדברים אלו הוא כי "דברים המותרים" היינו מפני שאין נאחז מהם סטרא אחרא כלל. אמנם "אחרים נהגו בהם איסור" על ידי רוע מעלליהם, "אי אפשר להתירם בפניהם" כדי שיתקנו את מעשיהם.
"מביאין מבית האומן וכו'" - הנה בדרך קצרה האומן הוא מה שאמרו חז"ל "ואהיה אצלו אמון" - אומן. שר"ל המדה הנקראת 'אהיה' - הוא היה אומן במעשה בראשית כדאיתא בזוהר בפסוק "ויאמר אלהים" דהיינו מה שאמר הכתוב "כולם בחכמה עשית". ושם נאמר "בחכמה עשית בבינה".
ולכן יאמר נא: "מביאים מבית האומן כלים שהם לצורך המועד" - ר"ל דאע"ג כי הכלה היא הזמינה לכל המחנות התחתונים כדאיתא בזוהר פרשת קרח "קריאי מועד חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולאעלא יתהון תחות גדפהא". והנה כאשר עולים כל העולים - בלי ספק כי עולים גם כן הכלים שלה שהם למטה. אמנם עוד יש כלים אחרים הבאים מלמעלה - הוא סוד מה שאמרו חז"ל בענין המשכן "הוא הכניסה לו כלים והוא נתן לה כלים" (מאמר). והדברים עתיקים. כי הנה היא הכניסה לו כלים שלה שהם למטה בעולמות, והוא נתן לה כלים. והענין יובן בסוד התפל' כי אז הפנימיות עול' והכלים נשארים במקומם. והכלה מלבשת אותם.
ואמנם כלים אלו הם "מבית האומן" שנאמר "ויבן את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה", ואחר כך נאמר "מקדש ה' כוננו ידיך". ולפי שהם "לצורך המועד" - מביאים אותם. "וכגון כרים וכסתות" כדאיתא בזוהר פרשת ויצא גם פרשת פנחס: "וישכב במקום ההוא - אע"ג דאית ליה כרים וכסתות". ושם נאמר דף רמ"ב (ח"ג רמב, א) "הואיל ואתא חתן לקראת כלה אע"ג דלאו אורחיה למשכב אלא בכרים וכסתות וכו'". הנה מבואר כי כן הוא למעלה.
"אבל כלים שאינם לצורך המועד כגון מחרישה וצמר וכו'". "ואם אין לאומן זה מה יאכל נותן לו שכרו" לקיים "אכלו רעים". "ואם אינו מאמינו" - שלא נתן לו המדה הנקראת 'אמונה', "מניחין בבית הסמוך לו" - היא לאה. "ואם חושש שמא יגנבו" על דרך "ותגנוב רחל את התרפים", "מפנן לחצר אחרת" למטה בבחינת ירושלים שהיא בערך 'חצר' לפנימיות.
"אבל לא יביאם לביתו אלא בצנעה" שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך" - זו הכנסת כלה לחופה כמו שאמרו חז"ל.