טור ברקת/תקכה
שולחן ערוך
עריכה- סימן תקכ"ה - דין הלאוה ביום טוב - ובו ב' סעיפים
- הלואת יום טוב ניתנה ליתבע בדין.
- גבאי צדקה גובין מהחצרות ביום טוב אבל לא יכריזו כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה ונותנים לתוך חיקם ומחלקים לכל שכונה ושכונה בפני עצמה.
טור ברקת
עריכהפירוש ראשון
עריכההנה אשר חז"ל הגידו כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא כמו שאמר הכתוב "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותם", ולא היום ליטול שכרם. אמנם גם זה ז"ל אמרו שבשאר ארצות במה הם זוכים בעושר מפני שמכבדים שבתות וימים טובים דאמר הקב"ה "בני - לוו עלי והאמינו בי שאני פורע לכם". ולכן יאמר כי "הלואת יום טוב ניתנה ליתבע בדין", ר"ל כי כל מה שהאדם מוציא לענג יום טוב הוא מלוה להקב"ה כי כן אמר "לוו עלי ואני פורע". ולכן מאחר כי פה קדוש אמר כך - "ניתנה ליתבע בדין".
ולא יהיה זה בערך מה שאמר הכתוב "עשר תעשר" שאמרו חז"ל "עשר בשביל שתתעשר" - כי שם נאמר "ובחנוני נא בזאת אמר ה' אם לא אפתח לכם וכו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די", כי בזה אין שם תביעה. אבל בהוצאת יום טוב איכא תביעה מפני כי אמר ה' "האמינו בי שאני פורע לכם" שנאמר "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך" (תהלים, לו). מהו "על ה'"? כלומר עלי לשלם לכם. וכך אמרו חז"ל "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים שאם מוסיף מוסיפין לו". ולכן יאמר כי לא די כי הוצאת יום טוב נעשית מלוה ביד הקב"ה אלא שניתנה נמי ליתבע בדין לפי כי ביום הדין נעשה זה התנאי דאם מוסיף מוסיפין לו.
"גבאי צדקה גובין מהחצרות ביום טוב וכו'" - אשר חכמים הגידו "כל העושה צדקה כאילו מלא כל העולם חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ (תהלים לג, ה)". ואני אמרתי הפסוק הסמוך לזה עם דרך הז כי אמר "כי ישר דבר ה'" (תהלים לג, ד) - בכל מעשה המצות ישרים דרכי ה', ואינם בערך דת של עכו"ם שהוא דת נימוסית, אמנם דבר של העדר נמצא מפני כי "כי מעשיהו באמונה" ואינו משלם שכר המצות מעשיות שהאדם מוציא ממונו בהקפה לעתיד, אמנם אע"ג כי מעשהו לא יועיל לאדם בעולם הזה - עם כל זה מועיל לכל העולם "כי אוהב צדקה ומשפט" הוא סיבה כי עושה הקב"ה חסד חינם עם בני אדם - "חסד ה' מלאה הארץ", כלומר אע"ג שאינו הגון כמ"שה "אדם אין צדיק בארץ", הקב"ה עשה עמו חסד של אמת.
ולכן יאמר: "גבאי צדקה גובין מהחצרות ביום טוב" כי זה הוא דוגמא אל האדם העושה צדקה - הוא גובה מהקב"ה והוא מחלק לכל העולם.
אמנם[1] עם לבבו אשיח' כי מלוה זו שנתנה ליתבע בדין הוא מלוה שהקב"ה מלוה לאדם ביום טוב, והיינו אותו תוספת נפש שבאה אל האדם. דאף על גב כי חז"ל לא אמרו אלא בשבת בלבד -- כך אמרו "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיע, כך אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'", ומסיק "מתן שכרה הודיע אבל נפש יתירה לא הודיע". אמנם מכל מקום יש תוספת. ואם מעט הוא בערך השבת שלכן חייב אדם להקביל פניו ברגל.
ולכן יאמר נא כי יש הלואה שנותן הקב"ה לעמו ישראל ביום טוב, וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים "אם אחרת יקח לו" היינו נשמה אחרת שלוקח האדם בשבת. וכן נמי באה לאדם ביום טוב. והלואה זו "ניתנה ליתבע בדין", והם שני דברים מחוברים זה עם זה. ראשונה יודע כי אינה נשארת עם האדם אלא ניתנת ליתבע וחוזרת להסתלק ממנו. וזאת שנית שהיא עומדת בדין לפני הקב"ה על כל המעשים אשר יעשה האדם לאשמה בה. ואין זו כמו הנפש העיקרית שאינה עומדת בדין לפני הקב"ה עד שיוצא האדם מן העולם. אמנם נפש יתירה זו - תכף עומדת לדין על כל הדברים יגעים שעשה בו ביום, גם הדיבור וכיוצא, שהרי בא אצלו אורח זה. כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ד (ח"ג צד, א) וזה לשונו: "בהאי יומא בעיין בני מלכא לסדרא פתורי וכו' וכד אדזמן ביה חגא או זמנא - לא יפרד בר נש תרי פתורה, חד לשבת וחד לאושפיזא, בגין דכתיב כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל - ספוקא הוא בההוא פתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתיא ליה וכו'".
הנה מבואר כי יום טוב הוא נקרא 'אושפיזא' בעבור פנים חדשות שבאים לאדם. ולכן אשריו לאדם שכל היום מתעסק בכבודו ואוי לו לאדם שמעלה עשן באפו. וכל זה שואלים לאותו נפש יתירה - מה מעשיו של אדם באותו היום. ולכן מה יתאונן האדם שהוציא כמה הוצאות ביום טוב ואחר כך לא בא לו עושר ולא פרע לו הקב"ה מאומה אחר שהאמין בו ועשה מאמרו שאמר "לוו עליי והאמינו בי שאני פורע לכם" ולא פרע לו כלום. לפי דאיהו אפסיד אנפשיה. ואחר כלותו לעשות כל אלה עשה מעשים אשר לא יעשו או בדברים שדבר שהם יותר חמורים. ועל הכל יתגדל העונש שלו אם לא עסק בתורה. כך אמרו חז"ל "לא נתנו ימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה". והכי איתא בזוהר פרשת שלח דף קע"ג (ח"ג קעג, א) וזה לשונו: "כד נפקא שבתא נשמתין סלקין אינון דשארו עלייהו דישראל וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, וקוב"ה שאיל לכולהו מה חידושא הוה לכו באורייתא בההוא עלמא וכו' כל פמליא דלעילא צייתין ההיא מלה וחיות הקדש מתרבן בגדפין ומתלבשן בגדפין. וכד שאיל לון קוב"ה ולא תבין ושתקין - כדין חיות הקדש מה כתיב? בעמדם תרפינה כנפיהם וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר דבר והפכו. השבח של הלומד בתורה בו ביום וההעדר הנמצא בשאינו לומד תורה. נמצא כי הלואה זו של נפש יתירה שנתן הקב"ה באדם ביום טוב "ניתנה ליתבע בדין" של מעלה כאמור.
וענין "גבאי צדקה" יהיה על פי הדברים האלה המלמדים תורה ברבים. כי זו היא צדקה לשמה מנפש ועד בשר, להקהיל קהילות ברבים כמו שאמרו חז"ל "ויקהל משה וכו'" - למדם להקהיל קהילות ולדרוש ברבים הלכות פסח בפסח. ובזה ימצא השומע כמו המחדש תורה שוים לטובה.
פירוש שני על צד העליון
עריכהועוד יהיו דברי אלה על דרך הנ"ל כי ידבר על מעשה האדם מה מועיל למעלה. ולכן יאמר כי "הלואת יום טוב ניתנה ליתבע בדין", והוא כי הנה כאשר מדת המלכות רק היא יחידא מזמנת לכל העולמות ומעלה אותם למעלה (כאמור במאמר הקודם "חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא") - ולכן יאמר כי "הלואת יום טוב ניתנה ליתבע בדין", כי הנה המדה זו מזמן הבריאה נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך" ולכן היא יורדת בעולמות למטה ותתן טרף לביתה ורק לנערותיה, והיא המפרנסת אותם בסוד "ואתה מחיה את כולם". אמנם עתה ביום טוב נהפוך הוא - כי כל העולמות הם עולים למעלה, והם מביאים איש מנחתו. שהרי נאמר "ולא יראו פני ריקם". ולכן ימצא כי זה הוא בערך מלוה שנותנים אותם חיילות שלה אליה. ולכן מלוה זו "ניתנה ליתבע בדין" - כי לכן נמי חכמת שלמה היא מעטרת יתהון ומעלה אותם תחות גדפהא כאמור.
עוד ירצה במאמרו "הלאות יום טוב" - על דרך מה שאמרו חז"ל "פעמים היום לווה מן הלילה, פעמים הלילה לווה מן היום" (מאמר). וסוד הענין כי הנה הלילה לווה מן היום בשני פנים - זה יצא ראשונה - כי הנה כל הבנין של הנקבה הוא מן הזכר כדאיתא בזוהר פרשת תרומה: "אפריון" - זה העולם, "עשה לו המלך שלמה" - מלך שהשלום שלו, "מעצי הלבנון", ר"ל מן המדות שלו עצמן כנזכר שם. ואמנם היא הצדקת פורעת אותם בזמן שהיא עולה למעלה, מקבילות הלולאות אחת אל אחת כאשר "וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו'". ועוד הצדקת היא לווה מן היום, תפארת ישראל. הוא מה שאמר בזוהר פרשת בראשית דף י"ז (ח"א יז, א) וזה לשונו: "וכמה דחשך תיאובתיה לאתכללא באור - הכי לילה תיאובתיה לאתכללא ביום וכו' גריעו דליליא לא אשתלים אלא במוסף, מה דאתוסף הכא גרע הכא במוסף הוה ביה רזא דנקודה עילאה ורזא דעמודא דאמצעיתא. ובגין כך אתוסף ביה תרין אתוון בליליא גריעו ביה כדין קרא כתיב וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר כי במדת יום נוסף בו שני אותיות וי שנאמר בו "ויקרא". אבל במדת לילה נתחסר ממנה שני האותיות ו"י ולכן נאמר "קרא". ולכן שני אותיות הללו נקראים 'מלוה' אצל הלילה. וחוזרת ופורעת אותם. ולכן יאמר כי "הלואת יום טוב נתנה ליתבע בדין".
וכן נמי היום לווה מן הלילה - אותם הדורונות שבאים לכלה מלמטה בסוד בנימין הצדיק. וחוזר ופורע - שהרי יוסף נתן לבנימן משאת חמש ידות. וכל זה ניתן ליתבע בדין כי אם נמצא התעוררות מן הדין - לא נעשה עמו דבר, שנאמר "שמאלו תחת לראשי" תחילה ואחר כך "וימינו תחבקני". וכך היא המדה תמיד. אלא שהחידוש הוא להיות יום טוב שהייחוד יותר חשוב קמ"ל כי כן הוא נמי.
"גבאי צדקה גובין מהחצירות ביום טוב וכו'" - הנה "גבאי צדקה" הוא יוסף הצדיק שהוא גובה מכל המדות עליונות ומחלק ל"עניים" - הם סוד הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח. כך הם השני עניים סוד הנצחים כי אין בהם טעם ולא ריח. ולפי כי מזמן יעקב אבינו ע"ה נגע בהם שרו של עשו, זקו וכסיל, שנאמר "ויגע בכף ירכו" וכבר נתבאר בזוהר פרשת בראשית כי בשתיהן עשה פגם - "כתיב הכא ויגע בכף ירכו וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא". לכן נקראים 'עניים'. והם מקבלים שפע העליון בתורת צדקה.
ועוד חוזר ונותן יסוד חי עלמין בחינת יוסף לאותם שני עניים בניה של רחל שהם עניים ודאי. ועליהם אמרו חכמים ז"ל "אין עני אלא מן התורה ומן המצות" (מאמר). וממה שהם אמרו בלשון שלילה - "אין עני וכו'" - משמע כי יש עני אחר אבל הוא עני מן התורה בלבד והם נצח והוד דדכורא שהם עניים מן התורה לפי שהם לבד מגופא. והבן. אמנם ענייה וכו' הוא עני מן התורה כאמור ונוסף עוד שהוא עני מן המצות לפי שהאשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, והצדיק גובה לחם ושמן מאותם זתין עילאין ונותן להם.
ולכן יאמר נא: "גבאי צדקה גובין מהחצירות ביום טוב". והענין כי הנה האדם הגשמי הוא עושה בכל יום צדקה ממעות ממש כאשר נותן צדקה ב"ויברך דוד" כשאומר "ובידך כח וגבורה ובידך", והיינו מה שאמר הכתוב "מלוה ה' חונן דל" - כביכול נותן הצדקה ביד הקב"ה מיד ליד. ולכן נותנה מעומד. ואמנם נמי מקיים מלת 'צדקה' כדאיתא בזוהר: צ' - תשעים אָמֵנים, ד' - ד' קדושות, ק' - מאה ברכות, ה' - תורה. ועל ידי כן נעשה האדם הגשמי בערך צדיק המחלק הצדקה ונקרא 'צדיק' על עיקר זה צ' - תשעים אמנים, ד' - ארבע קדושות, י' - עשרה קדישים, ק' - מאה ברכות.
והנה כאשר זה הצדיק מעורר אור חוזר מלמטה על ידי אלה הדברים הם עולים בסוד אספקלרייא דלא נהרא כדאיתא פרשת עקב, ואז "ברכות לראש צדיק" בסוד בנימן, והוא מעלה אותם אצל יוסף. ואז יוסף מחלק הצדקה שגבה מלמעלה כאמור. ולכן יאמר נא: "גבאי צדקה" - נמצא כי שנים הם, יוסף גובה מלמעלה ובנימן גובה מן החצירות - הם העולמות שנאמר בהם "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך" לפי כי כאשר אדם הגשמי עושה מעשה הצדקה ונעשה גבאי הוא גורם התעוררות מלמטה בכל עולם ועולם כאשר יעלו למעלה מעלים נדרים ונדבות לירושלים העליונה. אמנם ר' חנינא בן דוסא ע"ה היה יותר בקי כי העלה אבן שהיה במדבר של עיר היא *** *[2], וזו היתה בסוד המדבר שלה ועליה נאמר "ומדברך נאוה". היא האבן של יעקב, היא אבן די אתגזרת די לא בידין, ר"ל שנגזרה מלמעלה. ולכן עדיין לא חלו בה ידים שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך". אמנם לפי שהיה במדבר היינו במדבר פארן שנקרא על שם שפרו ורבו ישראל שם. ולכן ישמעאל שישב במדבר פארן נאמר "והפרתי אותו והרבתי אותו" ונאמר "ידו בכל" (מאמר). ולכן ר' חנינא הוצרך לתקן אותם, ואחר כך העלה אותה לירושלים בסוד מה שאמר הכתוב "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה". אמנם כל עולם ועולם בעלותם לראות את פני האדון מעלים עמהם, ובנימן הוא הגובה מחצירות הללו ביום טוב.
"אבל לא יכריזו כלל כדרך שמכריזין בחול" - והם שני מיני הכרזות. האחת הוא הנרצה במאמר הקודם פרשת קרח וזה לשונו דף קע"א (ח"ג קעא, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר קריאי מועד - קראי כתיב, חסד יו"ד. ורזא דא אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו זמינין מקדש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש וכו'. הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו וכו' בזמנא דמועד שריא בעלמא".
הנה מבואר מדברי המאמר כי יש הזמנה בזמן המועד אמנם זה יהיה מבערב. ולכן יאמר לא יכריז כדרך שעושה בחול.
עוד נמצא הכרזה אחרת בחול - הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "בשעתא דאיהי אתת בעלמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא, אתת כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר, והני מכרזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא. כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה. כמה דאת אמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי כן מכריזין בימי החול. ולכן אמר "אין מכריזין כדרך שמכריזין בחול".
"אלא גובה בצנעא ונותנים לתוך חיקם" - והרמז הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "שבעתים אל חיקם - בעבור המילה הנתונה בחיק האדם" (מאמר). והנה אני מגלה לך סוד גדול כדי שתדע עד היכן מגיעים דברי חז"ל. דאיך יתכן כי המילה נתונה בחיק האדם? ואם עיני שכל לך התבונן בכונת נפילת אפים דמנחה - אז תבין דעת קדושים.
"ומחלקים לכל שכונה ושכונה בפני עצמה" - עד שהם מגיעים למעלה - אז הם "שבת אחים גם יחד".