טור ברקת/תקכג
שולחן ערוך
עריכה- סימן תקכ"ג - דינים הנוהגים בבהמות ביום טוב - ובו ד' סעיפים
- מסירים זבובים הנתלים בבהמה אף על פי שהם עושים חבורה.
- אין מגרדין[1] בהמה במגרדת ביום טוב מפני שמשרת שער.
- אין מילדין בהמה ביום טוב, אבל מסעדין אותה; שאוחז בולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו.
- בהמה שריחקה ולדה - מותר לזלף מי שִלְיתה עליו וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה כדי שתרחם עליו. אבל הטמאה אסור לעשות לה כך.
טור ברקת
עריכהפירוש ראשון
עריכהגם עתה דבר ידבר בראשונה על ענין הנוגע לאדם הנלבב אשר יתן אל לבו לפשפש במעשיו שהוא ידע כי הקב"ה עיניו על דרכי איש, לא יפלא ממנו דבר. אם כן מה הנאה ימצא לאדם לטמון בחובו עונו, כי לכן הוא סיבה כי פתאום יבא אידו. ולכן ישים נגד עיניו לשוב אל קונו. וכדי לנצח את יצרו המתגבר עליו יזכור לו יום המיתה כמו שאמרו חז"ל.
והיינו מ"ש "מסירים זבובים הנתלים בבהמה". והדוגמא לזה הוא הוא משחז"ל בפסוק "זבובי מות יבאיש - אמר רבא יצר הרע דומה לזבוב יושב על שני מפתחי הלב וכו'". והיינו מ"ש "מסירים זבובים" על שם מה שאמר הכתוב "זבובי מות" כי היצר על ידי מה שמחטיא את האדם מביא עליו המות, כי בתחילה מחטיא אותו ואחר כך מדחה עליו את הרעה כמו שאמרו חז"ל "יורד ומשטין עולה ומקטרג ואחר כך נוטל נשמה". ולכן מי שהוא פקח יתן אל לבו בטרם תבא עליו הרעה יתבונן לעקור היצר, ובטל המסובב, כי כאשר יסיר היצר ממנו לא תאונה עליו רעה.
ולכן יאמר: "מסירים זבובים" - הם כמה מיני יצר הרע הנמצאים באדם על כמה תאוות גשמיות גופניות, להמשיך לב האדם אחריהם כדי להטעות אותו. ואלו הם "הנתלים בבהמה" - כך אמרו חז"ל "אין יצר הרע נמצא אלא במי שאין בו תורה", והיינו בבהמה, כי נמשל כבהמה ולכן עושה מעשה בהמה. ולכן צריך ליטול אותו ממנו. "ואע"פ שהם עושים חבורה" - כי חוזר היצר להתגרות בו ומביא עליו ייסורין לפי שמקטרג עליו לפני הקב"ה, ועם כל זה כך ראוי לאדם לעשות.
"אין מגרדין בהמה" - הנה מאחר שהנחנו כי האדם זה הנה הוא עושה מעשה בהמה, ולכן כך הוא אומר: "אין מגרדין הבהמה ביום טוב במגרדת וכו'" - כך אמרו חז"ל "אין יצר הרע מהלך אלא באמצע פלטייא, וכיון שרואה אדם ממשמש בעיניו מתלה בעקבו משלשל בשערו אמר "דין דידי הוא". מה טעם? ראית איש חכם בעיניו - תקוה לכסיל ממנו". והמאמר נתבאר אצלי אמנם נפקא ליה ממה שאמר הכתוב "איש חכם בעיניו" כי איך יתכן לאדם לראות דבר זה שאמר "ראית"? ומה שכתב "חכם בעיניו" - אינו צודק החכמה לעיניו אלא ללבו או בדעתו? ולכן מה תועלת ימצא לאדם לידע דבר זה שאמר "תקוה לכסיל ממנו". ועוד קשה שהיה לו לומר "אחריתו יהיה כסיל" - מהו "תקוה"? ולמה "לכסיל"? ומה שכתב "לכסיל ממנו" משמע מכסיל זולתו יבא לו תקוה.
לכן יאמרו חז"ל מדשני קרא בדיבוריה לדרשא קאתא. להגיד אם ראית איש שהוא חכם בעיניו, ר"ל מתבונן בגוונים שלו כדאמרי אינשי "חכמת לדין", וגם פשט בעיניו לא יזוז כי אמר איש זה ממשמש בעיניו מתקן בשערו וכו' - יש תקוה ליצר הנקרא 'כסיל' "ממנו" - כי אמר "דין דידי הוא", אין צריך לטרוח להחטיא אותו שהרי נמצא בו עון עקבי.
ולכן יאמר נא: "אין מגררין הבהמה" - היינו העושה מעשה בהמה אין צריך לגרר אותו. היינו מ"ש חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח". אין מגררין אדם זה ביום טוב במגרדת המיוחד לזה - היינו לגרר היצר שבו ולגרור אותו ולהוליכו לבית המדרש "מפני שמשרת השער" - כלומר לא יוכל זה להכניע היצר באופן זה מפני שהליכה זו לבית המדרש משרת השער, שהוא משלשל בשערו. ולכן לא יוכל לו להכניעו בנקל במהרה באופן זה מפני שנשתמש בחטא.
"אין מיילדין הבהמה ביום טוב וכו'" - נוסף עוד בענין זה של העושה מעשה בהמה כי אין מילדין אותו, והוא דוגמא "כי לא תדע מה ילך יום", אע"ג כי האדם מצווה לפקוח עינים עורות להדריך בני אדם בתשובה - עת לכל חפץ - "אין מילדין בהמה" זה הרשע העושה מעשה בהמה, אין ראוי להודיע אותו מה ילד יום מן הייסורים הראויים להתחדש ולבא עליו מפני מעשיו הרעים, אין ראוי לעשות כך "ביום טוב", אף על גב דכתיב "אשרי משכיל אל דל" הוא חולה, מכל שכן כי אשרי משכיל אל החולה חולי הנפש שראוי להודיעו להחזירו בתשובה -- לא כן ראוי לעשות ביום טוב הודעה זו.
"אבל מסעדין אותה" בדברים טובים, "שאוחז בוולד שלא יפול לארץ" - כך הוא הטוב והענין שהגון לאדם לעשות לסעד אותו הנמשל לבהמה שאוחז בוולד שלא יפול לארץ, כלומר יודיע אותו כאילו כבר יצאה הגזרה ונולדה עליו וראוי להחזיק בענין שלא יפול לארץ על ידי תשובה ועל ידי הצדקה כמו ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות". כגון דבר זה מודיעין אותו להציל לו מדעתו. "ונופח לו בחוטמו" - כי בלי ספק על ידי הודעה זו נופח לו רוח חיים באפו כמו שאמרו חז"ל "העושה תשובה מביא חיים לו ולכל העולם שנאמר "עליהם חיה יחיה"". "ונותן לו דד לתוך פיו" - כי העושה תשובה כקטן שנולד דמי ולכן ללמד אותו תורה שנאמר "דדיה ירווך בכל עת", ללמדו לתוך פיו.
"בהמה שריחקה וולדה" - הוא הדבר אשר דברתי כי ראוי לאדם להודיע לרשע ולהזהיר אותו לשוב מדרכיו הרעים כי לא ידע מה ילד יום עד שלא יתהפך הזמן עליו ויתחדשו עליו הייסורין. ואם באולי בהמה זה הרשע העושה מעשה בהמה "ריחקה וולדה", אותם דברים אשר שמעה אזנו שמץ מנהו ריחק את האדם זה המזהיר אותו וריחק מדעתו הוולד עצמו, הם ייסורין הנולדים עליו, ונתאכזר לשוב אל ה'. "מותר לזלף מי שליתו עליו" - כי יאמר לו נוח לו שנהפך שיליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. "וליתן מלא אגרוף מלח" ממון חסר "ברחמה כדי שתרחם עליו", אולי על ידי מעשה הצדקה מרחמים עליו מן השמים כמו שמצינו בנבוכדנצר שחיק מחיק כי על ידי הצדקה עכבה מעליו הפורענות עד מלאת לו שנה תמימה. וכן שנינו "יש זכות תולה שלש שנים".
כל זה הענין הוא לאיש הבינים שאינו רשע גמור - ראוי לאדם לתפוס בו ולהעביר מלאת עונו ממנו על פי הדברים האלה והדומה להם שנאמר "הוכח תוכיח - אפילו כמה פעמים. את עמיתך - עם שהוא עמך בתורה ומצות". "ואם בהמה טמאה הוא", רשע גמור, "אסור לעשות לו כך" דפקר טפי שנאמר "והרשעים כים נגרש וגו' ויגרשו מימיו רפש וטיט".
פירוש שני לצד העליון
עריכהוכאשר נחזור ללמוד דין זה לענין הנוגע למעלה הכי קאמר:
"מסירים זבובים הנתלים בבהמה" - הענין זה הוא מכונה לסטרא אחרא, הלא הוא בעל זבוב אלהי עקרון. כי הנה כל הכחות של סטרא אחרא הלא הם נתלים ונאחזים באותה מדה הנקראת 'בהמה' כאשר הוא מבואר בזוהר ובדברי חז"ל (מאמר) אשר היא רבוצה על אלף הרים. ואמנם הרים הללו הם דסטרא אחרא כמו שאמרו חז"ל "ואין הרים אלא עבודה זרה שנאמר על ראשי ההרים יזבחו". ועוד אמרו "ואין הרים אלא מלכיות שנאמר וההרים הרי נחשת" בפסוק "מדלג על ההרים" - כי תדרשנו ימצא לך.
והנה בהמה זו היא רבוצה על הרים הללו, לכבוש אותם שלא יחריבו את העולם. ואמנם אלו הם מגדלים לה כל מיני בהמות ואוכלת אותם מאותם הבירורים שהיא מבררת מהם. ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף ר"מ (ח"ג רמ, א) וזה לשונו: "מאי טעמא נכיסו דבהמה ולאוקדא לה בנורא דמדבחא? אלא רזא הוא בגין דאית בהמה רביעא על אלף הרים ואלף טורין אכלת בכל יומא, וכולהו אקרון 'בהמות'. ועל דא תנינן דאית בעירא אכיל בעירי. וכולהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכה חדא. הדא הוא דכתיב כי ה' אלהיך אש אכלה הוא וכו'".
והנה נלמד מכל מאמרים אלו כי כינוי בהמה זו היא למעלה, כי כן בפירוש אתמר "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא". לכן בא אזהרה זו לאיש הישראלי להסיר "זבובים הנתלים בבהמה" זו הצדקת. והוא כינוי למעשה הרע אשר יעשה האדם לאשמה בה. כי 'זבוב' היינו היצר כנ"ל. שהוא על שני מפתחי הלב. ולכן אמר רבי יונתן עליו השלום בפלגש בגבעה "זבוב מצא" (מאמר) - היינו שאף על גב כי דבר קל הוא כפי פשוטו, אמנם זבוב מצא בקערה - היא סוד הצדקת עקרת הבית. ולמאן דאמר נימא קשרה לו הגיד - כי הגיע הפגם בסוד הזכר. ואם מעט הוא כערך נימא, שלכן הרשעים נתלה להם לעתיד יצר הרע כחוט השערה, והם לא הביטו כי בדבר קל זה אותו איש שעיר נתלה למעלה בסוד שק על פתחו כנזכר במקומו.
לכן צריך האדם להסיר הזבובים שלו מן הבהמה זו ביום טוב - אל יאמר מה אני כי מה הם מעשי, על דרך מה שאמר הכתוב (איוב לה, ז) "אם צדקת מה תתן לו וכו'" (איוב, לו), כי הבנת הפסוק הוא הפך מן המובן. והרי קאמר התבונן כמה גדול הוא מעשה האדם הגשמי - אם צדקת מה תתן לו - כי הנה תפארת ישראל הוא סוד הויה פשוטה, ועל ידי מעשה הטוב מתפשט ונעשה בסוד מלוי העולה מה - הוא סוד מה שאמרו חכמים ז"ל כשישראל זכאים "מוסיפין כח למעלה", דהיינו שם הויה (ד' אותיות), וכאשר מתפשט יותר נעשה עשר אותיות - הרי י"ד. ועל ידי מעשה ישראל מתפשט יותר - מלוי המלוי - שהם כח אותיות. הרי שהם מוסיפין כח - רוצה לומר כ"ח אותיות. והיינו כח ממש. וכאשר נעשה בסוד עשר אותיות כזה: יוד הא ואו הא - עולה מ"ה. הרי "אם צדקת מה תתן לו".
אמנם "ורבו פשעיך מה תעשה לו" (איוב לה, ו) - מתמעט המלוי ונעשה כזה: יוד ה' ו' ה' העולה ל"ו בגימטריא. הרי מה תעשה לו בגימטריא. והבן.
ולכן יתבונן האדם להסיר הזבובים שעשה מן הבהמה קדושה הנתלים בה שנאמר "ובן כסיל תוגת אמו". "אף על פי שהם עושים חבורה" באדם, ונמצא מרויח כאשר פורק מעליו משא העון כמו שאמרו חז"ל לאותו העובר בנהר ומשא כבד על ראשו והיה טובע בנהר, אמרו לו השלך משא זה מעל ראשך ועבור שנאמר "כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני" - עם כל זה לא יעשה האדם תשובה על כוונה זו אלא לשם קונו. ובכלל הדבר הזה אז ימצא כי מבער הקליפות, הם הזבובים, הנתלים בבהמה זו "אף על פי שעושים חבורה" - כאשר יתפרדו כל פועלי און מבהמה זו עושים בה חבורה - מכל מקום יותר טוב באופן זה ולא שיהיו נתלים בה כאמור.
"אין מגררין בהמה במגררת וכו'". וסוד הענין מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רל"ה (ח"ג רלה, א) וזה לשונו: "מאלין אשים נפקי דרגין דקדמין ונטלי מכבד בקדמיתא ומאן אינון אלין טוחנות אכלי קרבני וטחני. ועל דא מדאתחרב בי מקדשא כתיב ובטלו הטוחנות כי מעטו וכו'". ולכן יאמר נא:
"אין מגררין בהמה במגררת" הגשמית "לפי שמשרת השער". ודוגמא לזה הוא למעלה כי כי המגררת הם דוגמא לאותם שיניים שנאמר בהם "ובטלו הטוחנות כי מעטו". והסיבה לזה לפי "שמשרת השער" - הוא סוד מה שאמר בזוהר פרשת פקודי דף רל"ז (ח"ב רלז, א) וזה לשונו: "תא ואימא לך רזא חדא ולא אתייהיב לגלאה בר לאינון קדישי עליונין. תא חזי להאי אתר דאיהו רוח מסאבא קדוש ברוך הוא יהיב ליה שולטנו על עלמא ויכיל לנזקא ולית רשו לאנהגא ביה קלנא דבעי לאסתמרא מיניה דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן, דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי צריך להכניס בתוך התפילין אותו שער כדי לתת חלק לסטרא אחרא בתוך הקדושה. והיינו מ"ש "לפי שמשרת השער". דאף על גב כי מה טוב היה לגרר בהמה זו ולהסיר ממנה איזה לכלוך הנמצא שם - אך ומה לעשות כי על ידי מגררת מתוך שהם דינים קשים וחזקים - משירים השער שורש הקליפה מעבירים אותו משם ולא נכון לעשות כן כי צריך להיות להם מקום בתוך הקדושה כדבר האמור.
"אין מילדין הבהמה ביום טוב וכו'" - סוד הענין איתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ט (ח"ג רמט, א) וזה לשונו: "הדא הוא דכתיב כאיל תערוג על אפיקי מים וכו' - בשעתא דאתעברא אסתימא כיון דמטא זמנא לילד געאת וראמת קלין, קלא בתר קלא, עד שבעין קלין כחושבן תיבין ד"יענך ה' ביום צרה" דאיהי שירתא דעובדתא דא. וקב"ה שמע לה וזמין לגבה כדין אפיק חד חויא רברבא מגו טורי חשוך ואתייא בין טורין פומיה מלחכא בעפרא. מטי עד הא איל ומטי ונשיך לה בההוא אתר תרי זמני. זמנא קדמאה נפק דמא ואיהו לחיך. זמנא תניינא נפיק מיא ושתן כל אינון בעירן די בטורייא. ואתפתחת ואולידת וכו'".
והנה מובן מדברי המאמר כמה צער יש למדה זאת כאשר היא יולדת. ולכן יאמר: "אין מילדין הבהמה ביום טוב אבל מסעדין אותה" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ג (ח"ב ריג, א) וזה לשונו: "רזא דא למארי מארין כד האי נקודה אתעברת כאתתא דאתעברא, אתהני מההוא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההוא אורייתא דאשתדל בה ביממא, ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא וביה אתהני בחדווא ואתכלילת מכל סטרין. לבתר אפיק' לון ואולידת לון כמלדקמין. ונשמתא השתא איהי חדת' השתא כמלקדמין. ורזא דא חדשים לבקרים ודאי כמה דאתמר וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר כי כן האי נקודה אתעברת ואולידת לבתר והיא אתהנייא מההיא אורייתא ועובדין טבין של האדם שלמד ועשה בו ביום. והיינו מ"ש "אבל מסעדין אותה שאוחזין הוולד שלא יפול לארץ". וסוד הענין כי זה לך האות בסוד קבלת שבת כי הנה אז סטרא דקדושה מתעלית למעלה ולכן הראשונים היו יוצאים לשדה ואומרים "בא ונצא לקראת שבת וכו'". והנה אז על ידי שיוצא השדה כמו שאמר הכתוב "לכה דודי נצא השדה" - מתעלה הקדושה שהיה למטה בסוד ד' של שדה ונעשה ה' של שדה שמורה על ענין אות ד' שנתעברה מאות ו' ונעשית ה. ולפי כי הקליפה מקנא לה ומתעלה לעלות למעלה ליקח אותו ו' זו כדי לעשות אותיות שקר לפי כי שקר אין לו רגלים, רודף אחר הקדושה (כדאיתא פרשת ויקהל "ההוא מדורא דאשא דסלקא לעילא לאעלא בגו גוונין"). ורוצה לקחת אות ו' זו ולהכניס אותה בתוך אות ר' ונעשה ק' לקיים אותיות שקר. ואז ישראל קדושים על ידי קבלת שבת "אוחזים באותו וולד", הוא אות ו', "שלא יפול לארץ". "ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד בתוך פיו". וכן מתקיים כל זה הענין בסוד מט"ט שהוא "תינוק יונק משדי אמו" כאשר נתבאר למעלה.
"בהמה שריחקה וולדה". הנה זה הוא דוגמא למה שאמרו חז"ל בש"ר בשמות רבה?? "כנף רננים נעלסה - על שם רננו צדיקים וכו'. הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא לָהּ לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי פָחַד (איוב לט, טז)". והנה מאמר זה כבר ביארתיו לענין המצטרך[2]. אמנם למדנו מזה דוגמא כי האם הקדושה תקשיח בניה ומוכרת אות' "ללא לה" לפי שהם בנים סכלים(?) "לריק יגיעה" למה נותנת לריק יגיעה מפני ישראל אינם יראים מה'. ז"ש "בלי פחד" כמו שאמרו חז"ל.
ולכן יאמר "בהמה שריחקה ולדה מותר לזלף מי שליתה עליו" - כלומר סוף שהוא בן אשר בצאתו מרחם אמו.
"וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה" - כי הנה יזכור מה שעשה לישראל כמ"ש "וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ" (יחזקאל טז, ד) מבשר ודם. אבל הוא יתברך עשה הכל. "אבל הטמאה אסור לעשות לה כן" שנאמר "ורחמי רשעים אכזרי". וראיה מן התנין שאוכל בפיו.