טור ברקת/תקיב
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקי"ב - שלא לבשל לצורך עכו"ם ביום טוב - ובו ג' סעיפים
- אין מבשלין לצורך עכו"ם ביום טוב. לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו. ודוקא להזמינו אבל עבדו ושפחתו וכן שליח שנשתלם, וכן עכו"ם שבא מאליו - מותר להאכילם עמו. ולא חיישינן שמא ירבה בשבילם.
- בני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם - אם אינם מקפידים כשהישראל נותן ממנו לתינוק - מותר לאפות להם.
- אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים. אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון על הסימן עריכה
איתא בזוהר פרשת תרומה דף קנ"ב (ח"ב קנב, א) וזה לשונו: "כגוונא דא כל זמנא דישראל עבדי רעותא דמאריהון הא על פתורא דמלכא אינון אכלי. וכל סעודא אתתקן להון ואינון מההוא חדוה דילהון יהבי גרמי דאיהו תמצית לעכו"ם. וכל זמנא דישראל לא עבדי רעותא דמאריהון - הא סעודתא לכלבי ואסתלק להון תמצית וכו'".
ולכן יאמר נא: "אין מבשלים לצורך עכו"ם" - כלומר לא תהיה סיבה כי התבשיל שהוא מוכן לך על שולחן המלך יהיה לצורך עכו"ם מפני מעשיך הרעים שנאמר "ככה יאכלו בני ישראל את לחם טמא בגוים". וכך דרשו חז"ל בפסוק "כי את מזבחותם תתוצון" וסמיך ליה "לא תעשון כן לה' אלהיכם" - וכי ישראל קדושים הורסים המזבח?! אלא לא תעשו כן מעשים רעים ותהיו סיבה ליהרס המזבח.
כך מצוה "אין מבשלים לצורך עכו"ם" על ידי עון שלהם כאמור. "לפיכך אסור להזמינו" - שמא בעון זה "ירבה בשבילו" - השפע הנמשך מלמעלה מתרבה לתת להם מפני העון שלנו.
וכן נמי יהיה אזהרה לאדם יהיה חש על בניו הקטנים, לא יהיה סיבה שיהיו לצורך עכו"ם - הוא הקליפה. כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה (ח"ב צה, א) וזה לשונו: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - דא נשמתא קדישא דאתמשכת מאתר עילאה ועאלת לגו סתימו דאילנא דחיי. וכד רוחא דכהנא עילאה נשבא ויהיב באילנא דא פרחין מתמן אינון נשמתין ועאלין באוצר חד. ווי לעלמא דלא ידעין בני נשא לאסתמרא דקא משכין משיכו בהדי יצ"ה דאיהו איש זר והאי בת כהן פרחת לתתא ואשכחת בניינא דאיש זר. ובגין דאיהו רעותא דמריה עלאה תמן וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי האדם מפני מחשבותיו ומעשיו הרעים הוא סיבה כי אותה נשמה תלך לאיש זר. וכן מפורש יותר לקמן. ולכן יאמר "אין מבשלים" - היינו הילדים, פרי הבטן, "לצורך עכו"ם ביום טוב". ובפרט בההוא טיקלא דעשיקת נשמתין. "לפיכך אסור להזמינו" - ליצר הוא הקליפה, דוגמא לעכו"ם כמ"ש במאמר "ווי לעלמא דקא משכין משיכו בהדי יצר הרע". "שמא ירבה בשבילו" - כלומר אע"ג כי מצות עונה הוא חיוב מן התורה, מכל מקום אם אין לו תאוה כי "גידי פחדיו ישורגו וכו'" (איוב מ, יז) כמו שפירש הרמב"ם ז"ל לא נכון להיות מעורר התאוה. ואפילו נתאוה לא יאמר אשביע עצמי מן המותר לי - כך אמרו חז"ל "אבר קטן יש באדם. משביעו - רעב". ולכן אסור להזמין אותו לדבר מצוה או לענין המותר, שמא ירבה בשבילו של היצר ומן המותר ילך אל האיסור.
"ודוקא להזמינו אסור אבל עבדו ושפחתו וכו'" - הוא הדבר שאמר בזוהר פרשת וישלח דף קס"ו (ח"א קסו, א) וזה לשונו: "טוב נקלה ועבד לו - האי קרא על יצר הרע אתמר. בגין דאיהו מקטרגא תדיר לגבי בני נשא, ויצר הרע איהו ארים לביה ורעותיה דבר נש בגאותא וכו'. אבל טוב נקלה דלא אזיל אבתרי דיצר הרע ולא אתגאי כלל, ומאיך לביה ורוחיה ורעותיה לגבי קוב"ה וכדין ההוא יצר הרע מתהפך לעבד לו ולא יכיל לשלטא עלוי וכו'".
הנה מבואר כי האדם על ידי מעשיו היצר הוא עבד לו. ולכן יאמר "אבל עבדו ושפחתו" כמו שאמר הכתוב "קניתי לי עבדים ושפחות", "וכן שליח שנשתלח" מלמעלה, "וכן עכו"ם שבא מאליו" ולא הרהר האדם כלל. "מותר להאכילם עמו" - כי כן אמרו חז"ל {{צ|לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ליצר. ולכן מותר להאכילם עמו בלחם אשר הוא אוכל. כך אמרו חז"ל "למדנו דרך ארץ מתרנגול שמפייס תחילה ואחר כך בועל". ולא חיישינן שמא ירבה בשבילם.
"בני החיל" - הם סוד האיברים שלו. כך דרשו חז"ל בפסוק "והתעותו אנשי החיל" - אלו האיברים שבאדם. "שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם" - הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה כי בתחילה מתעורר לב האדם אל הפעולה ואחר כך האיברים משכימים. שלכן נאמר "קחו מאתכם תרומה לה'". ר"ל "מאתכם" - מהאיברים. והיינו מ"ש "בני החיל", אלו האיברים שבאדם, "שנתנו קמח שלהם" - הוא הרצון והחכמה לאדם, "לאפות להם" ולגמור הענין.
"אם אינם מקפידים כשישראל", אותו האדם, "נותן ממנו לתינוק" - לאותו היצר סמוך ש*קרבו מתרצי', "מותר לאפות להם" וליתן גמר בדב' כאשר נודע הוא כי כל הפעולות אשר יעשה האדם הוא בהסכמתם. ואיתא בבראשית רבה וזה לשונו: "מפני מה כל החלומות אין מייגעים וזה מייגע וכו'". ולכן הוא אומר מותר לאפות להם כמדובר.
"אסור לאפות ולבשל", אותם וולדות או אותו בישול של זרע. "לצורך כלבים" - כי בעבור עון האדם חוטפים אותם הנשמות כמ"ש "מיד כלב יחידתי". "אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם" - כי כן הם ניזונים מן התמצית, מאותם הטיפות שאין מועיל.
פירוש לצד עילאה עריכה
וכאשר מתבאר הדינים הללו על השורש שלהם למעלה, כך הוא אומר:
"אין מבשלים לצורך עכו"ם" - היינו מ"ש בזוהר פרשת וארא דף כ"ט (ח"ב כט, א) וזה לשונו: "פתח ר' חייא: ואמר לך אכול בשמחה לחמך וכו' - מאי קא חמא שלמה דאמר האי קרא? אלא כל מלוי דשלמה בחכמה וכו'. א"ל ההוא רבייא אי הכי אן חכמתא הכא? א"ל ברי תבשל בישולך ותחמי האי קרא. א"ל עד דלא בשילנא ידענא וכו'. ושלמה קא אזהיר ליה לבר נש לאעטרא לה לכנסת ישראל בשמחה דאיהו סטרא דימינא, נהמא דיתעטר בחדוה. ולבתר דיתעטר בחמרא דאיהו שמאלא בגין דתשתכח חדוותא דכולא במהימנותא שלימתא בימינא. וכד תהוי בין תרוויהו כדין כל ברכאן שראן בעלמא וכו'".
והנה על פי הדברים האלה נלמד ענין הבישול שהוא לאעטרא לכנסת ישראל בענין האכילה בסוד "הלחם אשר הוא אוכל". כי על ידי מעשה האדם הגשמי נעשה הייחוד למעלה כמו שאמר הכתוב "כי כבר רצה ה' את מעשיך" כנזכר בסוף המאמר. כי כאשר מתרצה האדם לפני הקב"ה אז מתקיים מה שאמר הכתוב "אכלו רעים" לעיל. ואמנם עטרה זו שמעטר לכנסת ישראל הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו: "תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרה' אלף וחמש מאה סטרי גליפין בתכשיטהא. וכד בעא לאזדווגא במלכא מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין וכו'. כד אזדווג מלכא במטרוניתא סלקא עטרא דא ואתיישיבת ברישא דמטרוניתא וכו'. לבתר אתהדר עטרא ופרישא עליה ועל מטרוניתא לבושי יקר בההוא עטרא כדין קלא אשתמע בכולהו עלמין צאינה וראינה וכו'. וישראל נטלי כולא ומשדרי חולקא לשאר עמין ומההוא חולקא אתזנו כל אינון שאר עמין וכו'".
ולכן יאמר: "אין מבשלין לצורך עכו"ם ביום טוב" - שהרי כל בישול זה אינו רק לישראל. אמנם ישראל נותנים אחר כך לשאר עמין. ולכן "אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו" - אבל לשלוח לו אין בזה חשש שמא ירבה בשבילו. והרי נתבאר כי ישראל הם נותנים מאותו השפע לשאר עמין כנזכר במאמר.
"אבל עבדו ושפחתו וכו'" - איתא בזוהר פרשת תבא דף רע"ז (ח"ג רעז, א) וזה לשונו: "דשכינתא דכתיב בה ומלכותו בכל משלה - אית לה כמה נערות נכריות וכו'". "וכן שליח שנשתלח. וכן עכו"ם שבא מאליו מותר להאכילם עמו" כדמוכח מן המאמר. ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו שהרי למעלה אין נותנין להם אלא כדי סיפוקם.
עוד יש דרך אחרת בדינים אלו עם מ"ש בזוהר פרשת אחרי מות "וכד אתחרב בי מקדשא כדין אימא עילאה אנגידת ברכאן עילאין לסטרא אחרא בגין דלאו אינון דכר ונוקבא כחדא לפי שנאמר זכר ונקבה בראם ויברך אותם. ובזמן הגלות מלכא עילאה סליק לעילא לעילא ומטרוניתא אתרחקת". ולכן אימא עילאה אריקת אותם הברכות לסטרא אחרא, כאמור במאמר הקודם "וכד ישראל לאו אינון זכאין כדין אומין דעלמא אכלין ברכאן עילאין ויהבי חולק תמצית לישראל".
ולכן יאמר נא: "אין מבשלין לצורך עכו"ם ביום טוב" - רוצה לומר דאף על גב כי בחול יכול איש הישראלי לבשל לצורך עכו"ם לפי שהרי מצאנו כי כן הוא למעלה, כי אימא מבשלת לצורך סטרא אחרא. אמנם ביום טוב לא כך הוא. "ולכן אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו", וכבר הובא למעלה מאמר מפרשת קרח וזה לשונו "קריאי מועד כגוונא דקדש עילאה מזמין לכל אינון כתרי מלכא וכו' כך קדש תתאה חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא בגין לאעטרא יתהון ולאעלא לון תחות גדפהא". והנה נתבאר כי מ"ש "זמינת לכל חילהא" הם סטרא דימינא, סטרא דקדושה בלבד. וזר לא יקרב. ולכן אסור להזמינו לעכו"ם שהרי אין סטרא אחרא מזומן למעלה שמא ירבה בשבילו.
ודוקא להזמינו אסור כאמור, "אבל עבדו ושפחתו וכן שליח שנשתלח וכן עכו"ם שבא מאליו מותר להאכילם עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילם". והענין כי הנה כך היא המדה למעלה. כי הנה העבד הוא בסוד מט"ט עבדו, זקן ביתו, כדאיתא בזוהר בכמה מקומות - עבד נאמן שמו כשם רבו. והשפחה הוא בסוד הבריאה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ד (ח"ב צד, א) וזה לשונו: "תא חזי בר נש כדי אתייליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא מסטרא דדכיו וכו' ותלת אילין אינון אמה עבד ושפחה דברתא דמלכא וכו'". הנה מבואר כי את כל מאכיל אותם ואין חששה שמא ירבה בשבילם.
"בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'" - איתא בזוהר פרשת בשלח דף נ"א (ח"ב נא, א) וזה לשונו: "ויסע מלאך האלהים וכו' - וכי יקרא הוא דמלכא דמטרוניתא תזיל והיא תגיח קרבא והיא אזלת שליחא? למלכא דאזדווג במטרוניתא עילאה. חמא מלכא יקירו דילה על כל שאר מטרוניתא דעלמא וכו'. מה עביד? אפקיד מלכא בידהא כל זינין דיליה, כל אינון מארי מגיחי קרבא, כל אינון אבנין יקירין דמלכא וכו' אפקיד בידהא כל זיינין דיליה - רומחין סייפין וקשתין וכו'. הדא הוא דכתיב הנה מטתו שלשלמה וכו' כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי כל אנשי החיל של המלך - של מטרוניתא הם. וכמ"ש במאמר הנ"ל "בזמנא דמועד שרייא בעלמא אזמינת לכל חילהא". ולכן יאמר נא:
"בני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם". וסוד הדבר כי הנה כאשר עולים מזומנים הללו למעלה - בלי ספק כי מעלים עמהם תשובה(?) שנאמר "ולא יראו פני ריקם", והוא מאותם ניצוצות של עלמין קדמאין מאותה המלכים דמיתו. והיינו סוד זה הקמח שמעלים עמהם ונותנים אותו לישראל עליון לעורר הייחוד העליון.
ואמנם יש בני החיל שהם של מטרוניתא כי הם מתקנים אותה כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"א (ח"ג קצא, א) וזה לשונו: "פתח ההוא ינוקא ואמר שחורה אני ונאוה וכו' - אבל בשעתא דא גו רחימו סגיא דלא יכלא למסבל אזעירת גרמא בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת מינה אלא זעירו דנקודא חדא. ומאי איהי? יו"ד. כדין אתכסיאת מכל חילין ומשריין דילה וכו'. ובגין כך אל תראוני - לא תחמון בי כלל בגין דאנא נקודה זעיר'. מה עבדין גברין תקיפין חילא דילה? שאגין כאריין תקיפין כמה דאת אמר הכפירים שואגים לטרף וכו'. שמע רחימא דלעילא וידע דרחימתיה היא ברחימו כמתה(?) וכו'. נפיק דודה רחימא מגו היכליה בכמה מתנן, בכמה נבזבזן וריחין ובוסמין אתי לגבה וכו'. קריב לגבה מנקיש לה עד דאתערת זעיר זעיר וכו'. ועל דא כתיב גבורי כח עושי דברו וכו'. כגוונא דא לתתא בזמנא דחייבין בדרא איהי אתכסיא ואזעירת גרמה וכו'. כד אתאן גבורי כח וזכאי קשוט כביכול עושים להאי 'דבר' ואנהירת זעיר זעיר ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה כמלקדמין וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי חיילים דמטרוניתא מתקנים אותה, אלה מכאן ואלה מכאן, עד שחוזרת להיות בסוד ה"א בפרצוף שלה. אמנם בני החיל אלו הם המזומנים והולכים לתומם למעלה. "ונתנו קמח שלהם" - היינו אותו הבירור שמתברר בכל עולם מהם, שנתנו אותו הקמח, "לישראל" עליון. ויש לתת רמז בדבר כי קמח עולה בגימטריא עד עד, והם שני עדים של אשת חיל, שמעידים שהיא בתולה. ואיפשר כי זהו שמשבח ואומר "ותבאי בעדי עדים", כי לפי שמביאה שני עדים נוטלת מנה מאתים שהם עדי עדים, לפי שנאמר "סדין עשתה" - לכן היא "עטרת בעלה".
ולכן אם אלו בני החיל של אשת החיל "אינם מקפידים" כשישראל סבא "נותן ממנו לתינוק" יונק שדי אמו, "מותר לאפות להם" ולתת להם מאותו שפע וברכה עליונה לאעטרא להון כאמור.
"אסור לבשל ולאפות לצורך הכלבים" שנאמר "לכם - ולא לכלבים". כי הנה נודע שהכלבים הם הקליפות גמורות. וכבר נתבאר למעלה דאע"ג כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בזמנא דמועד שרייא בעלמא לאעטרא יתהון ולמיעל יתהון תחות גדפהא. וזה הזימון הוא דווקא לכל חילהא, סטרא דימינא, סטרא דקדושה. ולכן אסור לבשל לכלבים כלל.
"אבל לטלטל מזונות לתת להם מותר" כי בלי ספק יורד להם תמצית מלמעלה לתת לפניהם להחיות אותם.