טור ברקת/תסז
שולחן ערוך עריכה
- סימן תס"ז - דין חיטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא לתוכו חטה - ובו י"ו סעיפים
- דגן שטבע בנהר או שנפל עליו מים - כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח. ואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל.
- דגן זה שנטבע בנהר או שנפלו עליו מים אף על פי שלא נתבקע אסור דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ.
- חטים שבאו בספינה - אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן - אחזוקי איסורא לא מחזקינן.
- שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדה עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים אין חוששין לסתם חטים של אותה השנה.
- דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה - כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים.
- חטים שנמצאו בהם מבוקעות - אותם שאינם מבוקעות מותרות מפני שהדבר מצוי שבשנת גשמים עליונית הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע, ואין המים נוגעים באמצעותו כלל.
- ישראל שיש לו בורות מלאים חטים וחושש שמא יש בקרקעית הבור ובקירותיו חטים מבוקעים מלחות הבור והארץ - בביטול בעלמא סגי.
- דבש של עכו"ם אין מחזיקין בו איסור ואוכלים אותו בפסח.
- תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים, אם נתבקעו ממש - הרי כל התבשיל אסור. ואם לא נתבקעו ממש התבשיל מותר ואותם חטים או שעורים שורפין אותם.
- תרנגולת מבושלת שנמצא בה חטה בפסח מבוקעת - מותר למוכרה לגוי שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה. ואם נמצאת ביום שמיני של פסח מותר להשהותה עד אחר הפסח.
- אם נמצאת חטה מבוקעת בעיסה או במצה אפויה - יסיר ממנה כדי נטילת מקום והשאר מותר. ויש מי שאוסר כל העיסה או אותה מצה, וראוי לחוש לדבריו, אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק.
- אם מלגו תרנגול ואחר כך מצאו במים גרעין חטה בקועה - התרנגול אסור. אם נמצאת חטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים ואין בו כדי ליתן טעם שהמים צוננים ובישלו באותם מים תבשיל או לשו עיסה מותר. ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח.
- אם הגעילו יורה מחומצת בת יומא וירדו המים לבור בתוך הפסח אסור לשתות מימיו בפסח.
- אם נמצאת חטה מבוקעת בתרנגולת - קודם מליחה - די בשטיפה. ואם אחר מליחה - די בקליפה. ויש מחמירים לומר שמעמיק כל סביבותיה וחותך ומשליך. ואם נמלחו עמה תרנגולות אחרות קולף את כולם.
- תרנגולת צלויה שנמצא בה חטה מבוקעת בתוך הפסח - חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת. ויש אוסרים את כולה לפי שכשמהפכים השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. וכן יש מי שאוסר כל התרנגולות הצלויות עמה באותו שפוד הנוגעות זו בזו כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו.
- חטה או שעורה שנמצא בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו העוף מותר והחטה והשעורה צריך לשורפם דלא חשיבי כמעוכלים.
טור ברקת עריכה
הנה נתבאר למעלה כי יש הפרש בין דמיון הקמח לדמיון הדגן. כי הרמז של הקמח הוא מורה על היות באדם קצת מן העון, דוגמא של הקמח שמעורב בהם הסובין והמורסן. אבל הדגן הוא מורה על היות באדם עון על שלשים ועל רבעים, דוגמא של הדגן כי עדיין יש בו בירור. ואחר אשר נטחן הדק היטב עדיין מוציאין ממנו סובין ומורסן.
ולכן יאמר "דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים" היינו מה שאמרו חז"ל "שלשה דברים הם מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו וכו' והרשות". והנה אלו הם השני דברים - כי הנהר הוא המלכות (כמו שאמרו חז"ל שנ' הנה ה' מעלה את מי הנהר - מלך אשור), והמים הוא היצר כנזכר לעיל בחינת 'מים הרעים'. והנה שנים אלו מונעים את האדם מלעסוק בתורה כמו שנתבאר אצלי פרשת קדושים במאמר למלך שאמר לבנו "צא לפרקמטיא. אמר לו מתיירא אני מן הפרטין ומן הלסטים וכו'". כי הם המלכות והיצר.
ולכן אם באולי זה האדם אלה הדברים מנעו ממנו לימוד התורה (שהוא הדגן הנזכר), וזה הגיע לו לפי כי שמץ דבר נמצא בו מן העון כאמור, שאם לאו כן היה, הנה שנינו "כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות". אמנם הכא במאי עסקינן שיש בידו עון ולכן אין תפילתו ותורתו רצויים לפניו יתברך. ולכן "כשם שאסור לאכלו" - ר"ל ללמוד בתורה בסגנון זה שנאמר "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו'" ולכן אסור לאכלו החמץ זה (היינו ללמוד בתורה ועודינו ברשעו - היינו החמץ בידו), "כך אסור לקיימו" - החמץ (הוא העון). לפי כי הנה נתבאר למעלה כי בזמן הפסח מתחייב האדם לעשות תשובה. והמשאיר אצלו החמץ (שהוא העון) עובר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' כנ"ל.
"אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח" - כלומר זה הדגן (הוא הלימוד) אע"ג שאסור לאוכלו ולקימו כאמור - מכל מקום יש לו למוכרו לישראל - היינו ללמד תורה לישראל. ובעבור זכות זה מתגבר על יצרו ואין זה מכלל שהוא אסור בהנאה. "ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח" - דהיינו כדי שיהיה זכור באותו הלימוד שלא יפסיד אותו אלא יאכלנו קודם הפסח. ובכלל הדבר הזה הנה הוא נמי אוכל ממנו כי אין התכלית רק כי לא ישאיר מן החמץ בפסח שהוא העון, אלא ישוב אל ה' וירחמהו.
"ואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח" - הוא הדבר שנתבאר למעלה מ"ש בזוהר כי הלמד בתורה ואחר כך מדבר נבלות הפה - הוא גורם לכמה מלאכי חבלה שהם באים ומטמאין את התורה שלמד. ולכן בא הרמז בזה לאדם שמסר הקמח שלו - היא התורה שלמד ויגע בע וטחן אותה הדיק הטיב - ואחר כך מכר אותה בשאט בנפש לעכו"ם על ידי מעשיו ודבריו טמא אותה כאמור.
ולכן זאת העצה הנכונה שיעשה "שימכור מעט מעט לכל אחד" דהיינו כי ילמד עצמו למעט הדיבור עם כל אחד ואחד כי ברוב דברים לא יחדל פשע. ואף על גב שאינו מדבר נבלות הפה וליצנות - הואיל והוא מדבר דברים בטלים עושה פגם גדול שנאמר "הוגעתם ה' בדבריכם" והיינו מה שאמר הכתוב "ולהג הרבה יגיעת בשר". והמשכיל יבין. ולכן ימעט עם כל אחד ואחד מן הדיבור כדי שיכלה קודם הפסח, כי הרגל על כל דבר שלטון. ובכן ימצא כי נקה מעון קודם הפסח. שאם לא יעשה תיקון זה רק עדיין אותו הדגן של תורה הוא טמוע בעכו"ם - "יחזור וימכרנו לישראל" לפי כי כך היא המדה, דאף על גב כי על ידי דיבור רע האדם מטמא התורה שלומד וגם התפילה שמתפלל נפסלת - אחרי שובו גאולה תהיה לו ונטהרת תורתו וחוזר ולוקח אותה מיד מלאכי חבלה. וכן כל התפילות פסולות שהתפלל - כאשר ישוב ומתפלל תפילה אחרת בכונה טובה, אז חוזרים כל אותם התפילות פסולות ועולות נגד פני עליון כדאיתא בזוהר פרשת פקודי עיין שם.
"דגן זה שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו'" - הנה למדנו מחז"ל כי יש הפרש בין הנעשה בפרהסיא לאותו אשר יעשה האדם בינו לבין קונו בסתר שנאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". ולכן יאמר נא כי "דגן זה" (הוא הלימוד) "שנטבע בנהר" (הוא המלכות) "או שנפל עליו מים" הרעים כי נתגבר עליו היצר -- כל זה מיירי שלא נתבקע על ידו בפרהסיא לפי כי המעשה הרע שעשה היה בסתר ולא נתפרסם העון, אף על פי כי בצד מה אז טוב לו דלא מפרסם חטאו דכתיב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" - מכל מקום לענין זה לא יש הפרש כלל "אע"פ שלא נתבקע" כי לא נתפרסם זה החטא אשר עשה - "אסור" בענין הפסח.
והטעם "כיון דמינח נייחי אתו לידי חימוץ" - כלומר כי הנה הרשות והיצר הם פועלים פתגם הרעה לאט לאט וסוף דאתו לידי חימוץ ויעשה נאצות גדולות. וכבר המשילו הכתוב "בתחילה הלך ואחר כך נעשה אורח ואחר כך נעשה בעל הבית".
אי נמי יהיה כונת מ"ש "מינח נייחי" כלומר כי כאשר יחטא האדם על ידי עון איזה מהם, אינו בא עליו יסורין תכף כדי שיכנע וישוב אל הקב"ה. רק אדרבא נהפוך הוא כי מאז אשר יחטא יהיה בריא. אולם מהיום ההוא והלאה כמש"ה (קהלת ח, יא) "אשר לא נעשה פתגם הרעה מהרה על כן מלא לב אדם וכו'". ועודינו לא ישוב. ולכן אתי לידי חימוץ ויתמיד ברשעו.
"חטים שבאו בספינה אם הם יבשים וכו'" - הנה בא הדמיון של אדם זה לספינה לפי כי הים הולך, וסוער עליו המאורעות הזמן, "אם הם יבשות וקשות" ולא נמצא על זה האדם אחת משתים רעות הנ"ל; מי הנהר העצומים והרבים - עול מלכות - דהיינו מה שאמר הכתוב "והיה לאכול", וגם לא נפלו עליו מים זרים מן היצר. כי לא נודע לנו למה באו עליו הייסורין זולת כי ראינו בחוש כי היה למד תורה (הם החטים) שבאו בספינה (שהוא גוף האדם כנזכר) המעותד לכל המאורעות הזמן. "אם הם יבשות" מן העוני, יבש מן המזון כמה דאת אמר "עלו זה בנגב" "ארץ הנגב נתתני" כמו שאמרו חז"ל. או שהוא בעל ייסורין כמה דאת אמר "אם לא בכיתי לקשה יום", ונאמר "ועבר בה נקשה ורעב".
"ולא נשתנו מראיו" כמו שאמרו חז"ל "אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נשתנין צורתו שנאמר "נמשל כבהמות נדמו" גרמו". אך זה לא נשתנו מראיו כי עדיין הוא עוסק בתורה - "אחזוקי איסור לא מחזקינן" - חזקה שהוא אדם כשר ואין לנו לומר דמאחר שאנו רואים ייסורים ועוני באים עליו צריך לפשפש במעשיו ולכן נימא ליה מילתא -- אין הדבר כן. נהי כי חז"ל אמרו "אם רואה אדם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו" - אמת הדבר כי ראוי לאדם עצמו לחוש לזה ולפשפש במעשיו. אבל אין רשות לבני אדם לומר "ודאי כי הוא חטא מאחר כי באים עליו אלו הייסורין" - אין ראוי לחשוב כך לפי כי כן למדונו חז"ל "אם ראית בן אדם שבאו עליו ייסורין לא יאמר לו כדרך שאמרו רעי איוב זכור נא מי הוא נקי אבד וכו'", ואילו לא היה בו עון לא הביא עליו הקב"ה אלו הייסורין -- לא נכון לומר כך. כי מי יודע אם לסיבה אחרת באו עליו הייסורין, "ואחזוקי איסור לא מחזקינן".
והאי דאמרי רבנן לר"י "לעיין מר במיליה דלא חשיד קוב"ה למעבד דינא בלא דינא" -- כבר פירש רש"י ז"ל שהם היו יודעים שלא היה נותן שיבשא לאריסיה כנזכר שם.
"שנה שרבו בה גשמים וכו'" - מאחר כי הנחנו כי כל הדינים הנוגעים לחג הפסח הענין שלהם הוא כי ה' משמים השקיף על בני אדם כדי לתת מקום להחזיר אותם למוטב על ידי כמה מצות שנתן לנו בכל הפרטים שבהם, דלכן נמי בענין זה אל יפלא בעיניך כי יבא זה הדין רמז להשקפה הקב"ה על האדם הגשמי להריק עליו ברכה, שהנה שנינו "בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה" וזה נמי על דרך מה שאמרו חז"ל במסכת ראש השנה "הרי שהיו ישראל זכאים וגזר הקב"ה בראש השנה גשמי השנה מרובים וכו'".
כך יאמר נא "שנה שרבו בה גשמים" שבא ההשפעה על האדם ורוב טובה עד בלי די. לפי שכבר הקדים הדין בענין בן אדם שהוא נקשה ורעב ובעל הייסורין - מהו הדין שלו. ואחריו ימשוך ההפך מזה - מי שבא עליו רוב טובה עד כי "ירדו על הערימות שבשדות" - כלומר הבלתי שלמים עד שהיו קצת מן השיבולים אשר על הערימות "מעלים צמחים" - הוא משחז"ל בפסוק "ובראש שבולת ימלו" שהם הבעלי גאוה. לכן קצת מן השבולים הם העליונים מהם לרוב השפע והטובה כאדם זה העולה צמחים הם טובות אשר צמח בלבותם אשר על כן קס"ד כי לאיש אשר אלה לו עושה כבוד לרוב יש לומר על הסתם כי אשר לא טוב עשה מפני כי כך אמרו חז"ל "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר", ונאמר "וישמן ישורון ויבעט". אם כן נקטינן כי זה יהיה כלל גדול כי לאיש אשר אלה לו צריך לומר לו לחפש במעשיו ולפשפש הדק הטיב ויעשה תשובה דלא סגי בלאו הכי לבלתי יחטא.
ולכן יאמר נא כי אין הדבר כן, אלא "אין חוששין לסתם חטים של אותה השנה", וכל אדם הוא בחזקת כשרות עד שנודע לו אשר חטא או נודע לעין כל עד שיתחייבו להוכיח אותו וכאשר חטא אז יעשה תשובה כפי התנאים אשר נתבארו למעלה.
[כאן בדפוס מוצג קטע נוסף של כמה סעיפים של שולחן ערוך]
"דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי וכו'" - אשר חכמים זכרונם לברכה הגידו "האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו". אמנם צריך האדם לעשות המצות ולעסוק בתורה, וכך אמרו חז"ל בפסוק "אשריכם זורעי על כל מים": אשריכם ישראל בזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, כי אז יצרם מסור בידם.
ולכן יאמר הדין "דגן" דהיינו לימוד התורה, "שבמחובר" דהיינו כי תמיד מחובר בתורה ולומד בה שלכן נקרא 'חבר'. אלא "שנתייבש לגמרי" - ר"ל כי הוא כילי ואין בו לחלוחית של מצוה כלל, לפי כי יאמר אין לו אלא תורה. "ואינו צריך ליניקה" - כלומר כי אין זה הנבלות והכילות שבא לו מתחילתו, דאילו מתחילה היה עושה מצוה רק אחר כך נמשך לדרך רעה זו והיינו הטענה שהוא אומר שאינו צריך עוד ליניקה. או יהיה כי זה שנעשה כך מואס במצות שנתייבש כל כך - אין זה מחמת חסרון כיס כי אינו צריך ליניקה מן הזולת כלל, ואינו נצרך לבריות. אלא כי כך נעשה סורו רע כל כך.
"כמאן דמנח בכדא דמי" - כאדם שמופקד אצלו איזה ממון ואין לו רשות ליקח מהם לפי שהם נתונים תוך כלי של מדה צרורים שם "ומקבל חימוץ אם נפלו גשמים". והענין הוא אשר נתבאר למעלה בדיני ההגעלה כי מה שאומרים חז"ל "כלי חרש אינו יוצא מדי דופיו לעולם" היינו עם הארץ שאין בו לא תורה ולא מצוה. ולכן יאמר כי מאחר שאדם זה נשתרש בו מדת הכיליות עד מקום שמאס המצות מלעשותם - אם כן מעתה זה הדגן שהוא לימוד התורה אינו מועיל לו כלל "כמאן דמנח בכדא דמי" - הוא הנמשל לעם הארץ שאין בו תורה כאמור, כי כן האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו. וכבר עלתה ההסכמה מחז"ל בזה דאע"ג שהוא מלמד תורה לזולת ואזיל אינהו ועבור[1] אין לו חלק באותם מצות כלל. ובכן ימתק המשל שאמר "כמאן דמנח בכדא דמי" כלומר ואין לומר כיון שזה מלמד תורה והתלמידים עושים מצות לכן יהיה לו חלק עמהם. קמ"ל כי אינו כן.
ולכן עוד רעה אחרת תמצא לו כי הוא "מקבל חימוץ אם נפלו עליו גשמים", ר"ל אע"ג כי חז"ל אמרו שהתורה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלה מן החטה -- לא כן הוא האדם הזה אלא מקבל חימוץ מן העון אם ירדו עליו גשמים - ר"ל אם מגיע לו איזה נכסים מהשמים יגבה לבו תכף ויחטא לפי כי עסק התורה באופן זה לא יציל מן החטא.
"חטים שנמצאו בהם מבוקעות וכו'" - הנה כבר נתבאר למעלה כי ענין הביקוע הוא רמז להיות העון מפורסם, ונודע לעין כל. ולכן יאמר "חטים" שהוא לימוד התורה כאשר נתבאר למעלה. והנה לימוד זה נמצא עמו עון, ואדם הלומר שהוא עון מפורסם ונודעה חטאתו אשר חטא עליה. ולכן ימצא הפרש באדם זה - הוא אשר חז"ל הקשו "כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשר נשוי פשע כסוי חטאה? לא קשיא כאן דידעי ביה רבים, כאן דלא ידעי ביה רבים. אי נמי[2] כאן בעבירות שבין אדם למקום, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו".
ולכן בא המשל זה אל החטים המבוקעות לרמוז על שני הצדדין הנזכר. ולכן יש הפרש ביניהם. כי אותם שהם מבוקעות הרמז שלהם הוא על העונות ועל הפשעים המפורסמים לעין כל. או יהיה הרמז שלהם על עבירות שבין אדם לחבירו. אלו ודאי שהם אסורות וצריך לשרוף אותם כנודע כי יחם לבבו ויתחרט וישוב מהם לעין כל שנאמר "מכסה פשעיו לא יצליח".
אמנם "אותם שאינם מבוקעות" היינו הרמז על העונות שלא ידעו בהם בני האדם והם מאותם עבירות שבין אדם למקום, "מותר" מאחר שהוא למד בתורה אע"ג כי עדיין לא עשה תשובה מהם מאחר כי לא נתפרסם לעין כל שהוא חוטא מותר לו לעסוק בתורה אף על גב כי נמצא בידו עון אשר חטא "מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונית הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע" - הלא זה הדבר האמור - כי ענין ירידת הגשם הוא כינוי אל רוב המזונות וההשפעה והעושר וכבוד הנמצא מלמעלה למטה. ולכן "עליוני' הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע". והרמז בזה לשני דברים רעים אשר הם נמשכים מרוב הטובה והעושר. ראשונה הוא על "עליונית הגדיש" - ר"ל כי מרוב הטובה היצר מתגבר על האדם ומכניס הגאוה בלבו ומחטיאו. והרמז בזה עליונית הגדיש - הוא דמות רוחא הנמצא בו שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך". כך אמרו חז"ל בפסוק "ובראש שבולת ימלו" למי שנכנס בשדה - העליונה והגבוה הוא מלקט. ולכן עליונית הגדיש - שהוא הגאוה שנתעלה - מחמיץ ודאי מאחר שנכנס היצר בקרב איש ולב עמוק ורם לבבו - ודאי הוא שיחטא כנזכר.
וכן נמי תחתיתו - הוא הרמז לקצה האחרון של העוני כמה דאת אמר "אם לא בכיתי לקשה יום" כמאמר החכם "ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי וכו' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי". ולכן בשני קצוות אלו מתחמץ ומתבקע - כי לא די שהאדם מעותד לחטא באחת מהנה, אלא גם כן החטא שלו הוא מפורסם לעין כל מזדון לבו. ובענין הגנבה הוא עון שבין אדם לחבירו.
אמנם "אמצעיתו" - אין המים זרים נוגעים בו. לפי כי כן האדם הבינוני שהוא ממוצע במדות שלו והם בנוניות - אין חטא בא על ידו כמ"ש הרמב"ם ז"ל, כי זו הדרך נקרא 'דרך ישרה' שעליה נאמר "ושמרו דרך ה'", הם המדות הממוצעות הבינוניות. ולכן אע"ג כי ירד עליו של אדם זה גשמי ברכה ועושר - אין זה החמיץ ובודאי לא יחטא כאמור.
"ישראל שיש לו בורות מליאות חטים וכו'" - הנה דמיון בורות אלו, דבר ידברו בראשונה על ענין התורה. היינו מה שאמרו חז"ל "למה נקרא שמו בארה לפי שהי' בארה של תורה. וכן הוא אומר שתה מים מבורך". והנה יאמר נא "ישראל שיש לו בורות מלאות חטים" - כי זה יהיה דוגמא שלו לומר כי יש לו תורה הרבה, כמה בורות מלאכים תורה מקרא משנה תלמוד אגדות תוספתות, אשר על כן הוא מתייר' מיראת ה' "שמא יש בקרקעית הבור זה ובקירותיה חטים מבוקעות" - היינו מפני כי קרקעית הבור הוא העוני שממנו נמשך לידי חטא כנ"ל, והוא לא ידע ואשם. או יהיה רמז מ"ש "בקרקעית הבור" דוגמא למעשה דר' פדת, ור"ל דהוו מהגי בתורה והוה נפיק לבר מתחומא דשבתא לקיים מה שאמר הכתוב "באהבתה תשגה תמיד". ולכן השלם זה הוא חושש כי להיות שהגיע לקרקעית זה הבור של תורה בענין שהיה מעיין בעומקא של הלכה, שמע עשה אחת מהנה ונמצא בזה "חטים מבוקעות", כי מה שעשה היה לעין כל והם לא יבינו בו כי מתוך שלבו הוגא בתורה עשה כך ונמצא שם שמים מתחלל. וכן מתיירא שמא בקירות הבור מלחות הבור - הוא מ"ש חז"ל "היכי דמי חילול ה'? כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין או דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר". וכן כיוצא בדברים הללו. כי הדמיון שלהם ידמה לחטים מבוקעות שהוא ענין מפורסם לעין כל.
על כל אלו הדברים שהוא חושש להם הלמד בתורה מאחר שאינו ברור אצלו שיש שם חמץ ענין עון אשר חטא - "בביטול בעלמא סגי" ויהיה נזהר מכאן ולהבא כאמור.
"דבש של עכו"ם אין מחזיקין בו איסור וכו'" - הנה נתבאר לעיל על ענין ההיא טיקלא דעשיקת נשמתין מפני מעשה של התחתונים. אמנם מכל מקום כאשר יוצאת אותה הנשמה העשוקה מן הטיקלא לא תצא כצאת העבדים, אלא מוציאה משם איזו נשמה מחסידי אדם הראשון כדאיתא פרשת משפטים בפסוק "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו".
ולכן יאמר "דבש של עכו"ם" - היינו הדמיון לשני אלו הצדדין הנזכרים, כלומר כי אותה הנפש של איש הישראלי נקרא 'דבש' לפי כי כל ישראל הם בעלי דת ונתן לנו תורה. אמנם הוא מכונה ל"דבש של עכו"ם" להיות שנעשקה מההוא טיקלא והוא שלה כעת בהווה. ולכן יאמר שהוא "מותר" - כלומר אע"ג שנעשק בסטרא אחרא מפני העון שהוא מחמיץ - אין בה איסור מעתה. לפי כי הנה עתה אשר נעשה בפסח כמה מצות בתחתונים שישראל עסוקים בהם בלי ספק שתצא משם ומותר לה לחזור למקומה הראשון, דהיינו לישראל התחתונים שהם חייבים בראיה שנאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך".
ומה גם מותר גם לנשמה זו לעלות ולראות את פני ה'. וכן נמי משמע לאותה נשמה אשר היא דבש של עכו"ם מחסידי אומות העולם שהיא יוצאה עתה מחדש מתוך סטרא אחרא עם הנשמה הקדושה גם כן אין בה איסור עוד ונטהרה ונכנסה לתוך של הקדושה, כי אחזוקי איסור לא מחזקינן, ומותר לאכלו בפסח זה וזה כדרך שמתקרבים הנשמות קדושות על גבי המזבח העליון על ידי המלאכך בסוד "קרבני לחמי לאשי".
וכן אתה דורש בענין התורה והתפלה והמצוה אשר יעשה אותם האדם ואחר כך הוא מפסיד אותם מפני העון אשר חטא על דרך הנ"ל. כי הנה התורה והתפלה הם נפסלים על ידי דיבור רע ונבלות פה כנ"ל, מכל שכן שהם נפסלים על ידי מעשה הרע. וכן נמי המצוה תאבד על ידי מעשה הרע כמו שאמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה". ולכן יאמר "דבש של עכו"ם" - כל אחת מהנה נקרא 'דבש' על שם שנאמר "ומתוקים מדבש", ועל ידי מעשה הרע של התחתונים נעשה "של עכו"ם", "מותר" - אחזוקי איסור לא מחזקינן. ועתה יחזור כל דבר למקומו לסטרא דקדושה ומותר לאכלו, כלומר אע"ג דכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו וכו'" - זה יהיה מה שאסרה התורה בדבר זה בגשמי לפי כי לא נודע אם נתקנו אותם הנשמות של שאור מצד העון ושל דבש הנעשקות - אין מקריבין ממנו במעשה. אבל כל צדדין אלו הם אכיל' רוחנית במחשבה טהורה בלבד איפשר יעשה רושם למעלה. ומה גם בזמן הפסח כי נמצא הכנעה גדולה לסטרא אחרא כנ"ל.
"תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים מבוקעות וכו'" - הנה הדין זה הוא סמוך לדין הקודם אשר הגיד על ענין הדבש של עכו"ם שהוא מותר לאכול, כי הנה נתבאר כי ירמוז על הנשמות גם על ענין תורה ומצות דאע"ג שהיה נמצא בהם צד עון, הם מותרים באכילה כנזכר. ולכן חזר והגיד על ענין המאכל כי "התבשיל שנתבשל" - ר"ל שכבר הגיעו אותם נשמות על ידי תורה ומצוה למעלה רמה להיות במדרגת תבשיל שהוכשר למאכל אדם עליון כביכול, "ונמצאו בו חטים או שעורים" דהיינו כי באותה התורה שהיה למד בה הרמז שלה בערך חטים או שעורים. כי חטה הוא בסוד תלמוד כנ"ל. שעורים סוד המשנה - שיעור ו' סדרים כנ"ל.
אמנם בא הדוגמא זו להם מפני כי נמצא בהם עון אשר חטא דוגמת סובין או מרסן אשר נמצא דבק בחטה ושעורה. ולכן יאמר כי הנה נמצא באותו תבשיל חטים או שעורים כנזכר, "אם נתבקע ממש" דהיינו שאותו העון הנמצא באדם זה היה מפורסם לעין כל וידעו בו רבים - "הרי כל התבשיל אסור" - אין ראוי להיות נאכל למעלה מאחר כי נמצא בו עון מפורסם. לכן אין מתקבלת אותה נשמה ולא תורה ומצוה של החוטא זה כנ"ל.
"ואם לא נתבקעו ממש" - ר"ל כי לא ידעו בו רבים באותו העון והוא כסוי חטאה. "התבשיל מותר" ואינו נדחה מפני כך. אמנם "אותם חטים או שעורים" שהם החטאות והעונות הנמצאים בזה האדם - "שופרים אותם" - כלומר מאחר כי אדם זה מקיים המצוה כאשר צוה ה', אין ביעור חמץ אלא שריפה. לכן נמי זה יהיה לו דוגמא של הקרבן כי היה שם אש של גבוה לאכול אותו. וכן נמי בזה הנדון: אש של הקדושה מתעורר לשרוף כל אותם המקטרגים שנבראו מן אותם העונות וכדאיתא פרשת צו "חמשה מיני אש הם וכו'". ונרצה לו לכפר עליו.
"תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת מותר למוכרה לעכו"ם וכו'" - גם זה הדין הוא סמוך למעלה שמדבר על ענין הנשמות הנעשות בחינת מאכל למעלה. וכן לענין התורה והמצוה כאמור. ולכן יאמר "תרנגולת מבושלת וכו'" - כי הנה נתבאר למעלה כי הדמיון של העוף בא אל האדם שהוא בעל מצוה על דרך מה שאמרו חז"ל באשור "אתמול אפרוח מפריח מעשים טובים והיום ביצה". וכן בתיקונים "אפרוחים דאית להו גדפין לפרחא בהון". וכן נמי מצינו שנקר' התרנגול 'גבר' שנאמר "לגבר אשר דרכו נסתרה" כמו שאמרו חז"ל. ולכן התרנגול דוגמא לאדם שנמצא בו מצות.
ואמר "שהיה מבושל" כלומר רגיל במצות, והיה בו לחלוחית מן הצדקה. ונמצא בו בפסח "חטה מבוקעת" שהוא עון מפורסם כנ"ל לעין כל.
"מותר למוכרה לגוי שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה" - הענין הוא כי הנה חז"ל הגידו "עבירה מכבה מצוה". ואיתא בזוהר פרשת נשא דף קכ"ג (ח"ג קכג, א) וזה לשונו: "וכל מאן דפגים עובדוי פגים דיוקניה וכו' ובההוא אתר דשרי ההוא חשך כמה מלאכי חבלה דאתקריאו נחשים ועקרבים מתקרבין ליה ויהבין ליה כמה נשיכין ואלין אינון ייסורים. ואי אית ליה ממונא(?) דעובדין טבין דעביד אתמעטון מיניה. ואיך אתמעטון מיניה. אלא כל זכות דנחית ליה מלעילא יהיב ליה לאלין מלאכי חבלה ובטלין מניה ייסורין וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי אדם החוטא נותן מן המעשים טובים שעשה לסטרא אחרא למלאכי חבלה כדי להעביר ממנו הייסורין. ולכן יאמר "מותר למכרה לעכו"ם", ואע"ג כי לפירש הנראה הנה נמצא לאדם זה הנאה מזה הזכות שהוא נותן לסטרא אחרא ויש לו איסור מלעשות כך - ולכן הוא אמר כי הנה "אינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה הנמצאת בתוכה" - כלומר כי מאחר כי המצוה זו הוא נתן כדי להנצל מהייסורין אם כן אין לו בזה ריוח לאסור עליו כי אין לו בזה זולת שמבריח מעליו הנזק ומייסורין(?), ואין זה נקרא 'הרוחה' שמוכר אותה יותר למצוה, רק נתן אותה לגמרי לבעבור שידחה מעליו הייסורין. ולכן הוא מותר לעשות כך אע"ג כי לא זכר לעשות תשובה קודם הפסח ועבר על החמץ של העון בבל יראה ובל ימצא.
חזר ואמר "ואם נמצאת ביום שמיני של פסח וכו'" - כלומר כי מאחר שקיים אדם זה הביעור והביטול הכל כאשר צוה ה' קודם הפסח, אמנם אחר כך הגיע לידו איזה חטא (הוא החטה הנזכר) - מותר להשהות אותה עד אחר הפסח, אז יעשה תשובה ואין בו עון אם באולי באותו יום לא נתן אל לבו לשוב אל ה' על דרך "אם תלמיד חכם חטא ביום יעשה תשובה בלילה".
"אם נמצאת חטה מבוקעת בעיסה וכו'" - הנה נתבאר לעיל כי כינוי עיסה הוא חוזר לגוף האדם. ואמנם אמר "אם נמצאת חטה מבוקעת" שהוא עון מפורסם כנזכר. ותכלית כונת כינוי העיסה רצונו לומר שהעון הוא בעצם אדם מעון פושעי ישראל בגופן או דבר גדול מענין חילול ה'.
לכן "יסיר ממנה כדי נטילת מקום" הוא הדבר אשר חז"ל הגידו "אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו ילך למקום אחר וילבש שחורים וכו'". וכן אמרו חז"ל "ד' דברים מקרעין גזר דין של אדם: שינוי מקום שנאמר לך לך מארצך וכו'". ולכן יאמר כי אדם זה צריך "נטילת מקום" - ישנה מקומו וילך למקום אחר, "והשאר מותר" - היא מ"ש "ילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ".
"ויש מי שאוסר כל העיסה" - היינו לפי כי יש לפירוש אחר כמ"ש "ויעשה מה שלבו חפץ". כי הנה לפי הסברא יעשה מה שלבו חפץ רצונו לומר אע"ג שיעבור עבירה כפירוש רש"י ז"ל. אמנם לסברא אחרת כי מש"ה מה שאמרו החכמים/מה שאמר הגמרא(?) "ויעשה מה שלבו חפץ" היינו לומר כי בודאי לא יוסיף עוד לחטא מאחר כי נכנע כל כך. והיינו מ"ש בחלוקה זו: "ויש מי שאוסר כל העיסה וראוי לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה" לפי כי היצר הוא דוחק עליו להכשיל אותו, "או במקום הדחק" שהשעה דחוקה כאמור.
[כאן בדפוס יש הצגת עוד כמה סעיפים משו"ע (י"ב - עד סוף סימן)]
"אם מלגו תרנגול ואחר כך מצאו במים גרעין וכו'" - כבר נתבאר למעלה כי דוגמת התרנגול הוא לאיש רודף צדקה וחסד בעל מצות. מה גם אם קול לו קול אליו לעשות קברניט לדבר מצוה.
"אם מלגו אותו וכו'" - הענין הוא מ"ש בזוהר בפסוק "אם שלמים וכן רבים וכו'" כי כל הנשמות הם צריכים לעשות טבילה בנהר דינור קודם שנכנסות בגן עדן. ואמנם יש נשמה כי כאשר נכנסת שם לטבול אינה יכולה לעלות והיא טובעת בנהר, עיין שם. ולכן על כיוצא בזה הוא אומר "אם מלגו תרנגול" זה בעל מעשה ונכנס באותם המים חמין של נהר דינור, "ונמצא באותם מים גרעין חטה בקועה" - היינו עון מפורסם מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה.
אז "אסור התרנגול" - כלומר כי הוא אסור וקשור שם ולא יוכל לעלות מן הנהר. ונמצא כי גם כן הוא אסור באכילה דאילו כאשר היה יוצא מן הנהר ירצה לקרבן אשה בסוד "קרבני לחמי", ומאחר כי נאסר שם ולא יצא הוא גם כן אסור באכילה עליונה כי זה בזה תלוי.
"אם נמצאת חטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים ואין בו כדי ליתן טעם וכו'" - הוא הענין מ"ש בזוהר פרשת בהעלותך דף קכ"ג (ח"ג קכג, א) וזה לשונו: נשמתין דאינון מסטרא דרחמי ואינון רחמנים מארי חנא וחסדא לא צריכים לדכאה במי' פושרים כבנונים וכו' אבל צדיקים גמורים בצונן דעלייהו אתמר כל הנותן ריוח בין הדבקים מצננים ליה גהינם וכו'.
ולכן הוא אומר "אם נמצאת חטה בקועה" (עון מפורסם כנ"ל) "או לחם חמץ" (עון שבין אדם למקום) "בכלי של מים" שנכנס לטבול בהם, "ואין בו" באותו עון "כדי ליתן טעם" כי זה הוא מאותם דקדוקים שאדם דש בעקביו שסותמים התשובה. "אם בשלו וכו' או יהיה בכלי של מים" - ר"ל כי אדם זה הוא כלי שעשה חסד הנמשל למים או דברי תורה. אם אין בעונות אלו בנותן טעם - לא למדו ממנו "לפי שהמים צוננים" והזכות עמדה לו, "ובשלו באותם המים תבשיל או לשו עיסה מותר" - כלומר אע"ג כי נמצא באותם המים (שהוא החסד או המצות אשר יעשה אותם האדם זה) צד של חמץ של עון שבשלו בו תבשיל (הוא ענין המעשה) או לשו בו בעון זה עיסה (הוא הגוף שנכלל בו העון ביותר) -- עם כל זה "מותר" כי הנה מאחר שהם דברים קלים אע"ג שהיו מפורסמים כגון אוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה וכיוצא, ולא למדו ממנו לעשות, אין זה מעכב(?) - הוא מותר ויעל' לקרבן אשה.
"ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח" דמאחר כי זה מן הצריך לפשפש האדם במעשיו - אסור.
"אם הגעילו יורה מחומצת וכו'" - הנה נתבאר למעלה בענין ההגעלה כי הכלים הרמז שלהם לגופות בני האדם אשר יבא להם הטהרה על ידי מים חמין של החרטה, כי יחם לבבו כנ"ל. ולכן יאמר נא:
{{צ|אם הגעילו יורה מחומצת - כי דמיון זה הוא מכוון אל האדם אשר נמצא בו עון של חמץ וכבר נטהר על ידי הוידוי והחרטה, כי יבער בקרבו אש העון. אמנם יורה זו היתה "בת יומא" - עשה תשובה באותו יום י"ד על ידי הביעור והביטול כנ"ל, ועדיין לא הורגל בענין התשובה.
"וירדו המים לבור הפסח" - כלומר כי נמצא בו עון בתוך הפסח ולא השלים תשובתו כראוי כי העון נקרא 'בור' כמו שאמר הכתוב "לחצוב להם בורות". "אסור לשתות מימיו בפסח" כי נפסלה אותה התשובה.
"אם נמצאת חטה מבוקעת בתרנגול קודם מליחה וכו'" - ירצה כי אם באולי ימצא באדם שהוא בעל מעש' הנמשל לתרנגול כנ"ל, ימצא בו עון מפורסם דוגמת חטה המבוקעת כנ"ל. יש הפרש בזה. "אם היה קודם מליחה" - כלומר בזמן הבחרות כמה דאת אמר "והמלח לא המלחת", "די בשטיפה".
ומה גם אם היה קודם עשרים שעדיין אין מענישים בבית דין של מעלה מכל שכן אם לא היה מחוייב במצות על כל הצדדין אלו מספיק השטיפה כדין הצדיקים שהם נטהרים במים קרים.
"ואם אחר מליחה" דהיינו אחר זמנים אלו - "די בקליפה" - ר"ל צריך ייסורין שהם מקלפים העור.
ואם כה נאמר כי המליחה הוא מלח ממון חסד. "קודם מליחה" יהיה בענין מ"ע כי זה ה' דם היה מתעצל במצות דהיינו בלי מליחה לפי דקים לן "מליח הרי הוא כרותח". ולכן "קודם מליחה" ר"ל בצונן מתעצל במעשה המצות, "די בשטיפה" על דרך מה שאמרו חז"ל "עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים שובבים". "ואם לאחר מליחה" דאע"ג שהיה עושה מצוות עם כל זה בא לידי עבירה הנזכר, "די בקליפה" - הם הייסורין כאמור, וטהר.
"ויש מחמירין לומר שמעמיק כל סביבותיה" כלומר אינו מספיק הייסורין לאותו אבר שחטא בו בלבד אלא מעמיק - צריך ייסורין קשין על דרך "ועמוק מראה מן העור". וזה יהיה "כל סביבותיה" - בכל האיברים, ר"ל בכל גופו. "וחותך" באותו בשר המת "ומשליך" כמ"ש ר' ישמעאל בד' חלוקי כפרה "עבר כריתות ומיתות בית דין ייסורין ממרקים".
"ואם נמלחו עמה תרנגולות אחרות" - אם באולי למדו ממנו מפני שהיה העון מפורסם כאמור, "קולף את כולם" - גם כן כולם צריכים ייסורין למרק העון כאמור.
"תרנגולת שנמצא בה חטה מבוקעת בתוך הפסח והיא צלויה" - אשר יגיד בדין זה כי האדם שהוא בעל מצות הנמשל לתרנגול כנ"ל, לאחר שהיתה צלויה כי חם לבו בקרבו על מעשיו ונתחרט מהם כמדובר. "שנמצא בה חטה מבוקעת" - היינו חטא מפורסם כאמור. וזה היה בפסח. ודבר זה לאו דווקא כי בא להגיד כי עשה עבירה בפסח, אלא הענין הוא שנמצא בה חטה מבוקעת - ענין מציאה רצונו לומר כי אחר שעשה בדיקה וחיפוש על מעשיו וביטל החמץ כל צד עון הנמצא אתו, אחר כך נמצא, ר"ל שזכר איזה עון אשר עשה מתחילה דוגמת חטה מבוקעת כנזכר. וזה נזכר בתוך הפסח.
לכן "חותך מקום פעפועו" - על דרך מה שאמר הכתוב "ואל תקרב אל פתח ביתה", הוא המקום שלה, כלומר לפי אומד הדעת של המחשבה של העבירה כך צריך להתרחק ממנה באותו אבר שחטא בו שהוא מפעפע צריך לחתוך אותו על ידי ייסורין מכוערין.
"ויש אוסרים את כולה" - כלומר דאע"ג כי נמצאו באדם זה כמה מצות - כולם נאסרו שהרי אמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה". ובזה העון ימצא כי כל האיברים שלו הם אסורים כדאיתא בתיקונים "לאמר לאסורים צאו" - הם האיברים שהם אסורים על ידי העון ונעשה פגם באותה תשובה שעשה "לפי שכשמהפכים השפוד" - אותה החרטה, "הטעם מתשפט" בכל האיברים ומתהפכים מאותה תשובה שעשה.
"ויש מי שאוסר כל התרנגלות הצלויות עמה" - הם האנשים הלומדים ממעשיו לעשות כמוהו אע"ג כי הם בעלי מצות שלכן הם נמשלים לתרנגולים בעלי כנפים, עם כל זה מאחר שהם צלויים עם אותו שמצא העבירה ולמדו ממנו והם "נוגעות זו בזו" במעשיהם ולכן "על ידי היפוך השפוד" כאשר יזכור אותה העבירה חיישנן שלא יתהפך לבבו לעשות אותה כי יאמר אחטא ואשוב. ושמא הנגע זה מתשפט מזה לזה ויעשו גם הם כמוהו. ולכן נאסרות כולם כי לא תועיל אותה התשובה בהם אם לא שיעשו כולם כראוי בלתי היפוך כלל. לא האדם עצמו ולא הלומדים ממנו כדבר האמור.
"חטה או שעורה וכו'" - הנה נתבאר כי העוף הוא בעל מצות כמ"ש בתיקונים "אפרוחי אלין אינון בפיקודין דאית להו גדפין למפרח בהון". ונמצא בו "חטה או שעורה" הם מין החמץ שהם מכונים למיני העון כנ"ל שעדיין לא נתקן כי הוא מעורב בארבעה קליפות כנ"ל.
ומ"ש "בזפק" לרמוז שהעון זה הוא בענין המאכל שאכל דברים אסורים או מענין הגזל דחמיר טפי מפני שהוא עון שבין אדם לחבירו ואמרו חז"ל "כ"ד חטאות סדר יחזקאל ומכולם לא חתם אלא בגזל שנאמר והנה הכתי כפי אל בצעך". שלכן נאמר בעוף "והסיר את מוראתו בנוצתה" מפני שאוכל גזל בזפק. והנה עדיין זה הגזל הוא נמצא בזפק כי לא נתעכל מפני כי עדיין הוא בעין לפי דקא סלקא דעתך כי כאשר ירצה האדם לעשות תשובה יהיה צריך להחזיר כל אותם הדברים שהם עדיין בעין כי יאמר נהי שכן שנינו "הגזלנין שהחזירו אין מקבלים מהם" הני מילי היכא שנבלע הגזל ועתה אינו קיים. אבל אם בעינינו עמד הגזל קס"ד לומר מאחר שרוצה לעשות תשובה צריך להחזיר אותם הדברים לבעליהו כדי שתתקבל תשובתו.
ולכן יאמר דמאחר שנמצאו "אחר שהבהבו באור" היינו אחר החרטה והוידוי כי חם לבו בקרבו ועשה תשובה. "מותר" הגזל. כי הנה העושה תשובה מהגזל אע"ג שנמצא בידו דברים שהם עומדים בעין כמו שאמרו חז"ל מעשה באחד שרצה לעשות תשובה אמרו לו אשתו ריקה אפילו אבנט שאתה חוגר אינו שלך ונמנע מן התשובה. באותה שעה אמרו הגזלנין שבקשו להחזיר אין מקבלין מידם. ולכן הדין כך הוא כי זה התרנגול וכו' לאחר שהבהבו באור חרטה ותשובה הוא מותר הגזל עצמו.
"והחטה והשעורה צריך לשרפם" כלומר נהי שהם מותרים לו אמנם איך יתכן להשתמש באותם הדברים בפני כל האדם, ומכל שכן בפני בעליהן. ולכן צריך "לשורפם" כלומר למוכרם וכיוצא, ולא יראו החוצה "דלא חשיבי כמעוכלים" מאחר שהם בעין. אבל אין צריך להחזירם כדבר האמור.