טור ברקת/תנג
שולחן ערוך
עריכה- סימן תנ"ג - דיני החיטים וטחינתם למצות - ובו ט' סעיפים
- אלו דברים היוצאים בהם ידי חובת מצה - בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ושיפון. אבל לא באורז ושאר מיני קטניות. וגם אינם באים לידי חימוץ. ומותר לעשות מהם תבשיל.
- העושה עיסה מן החיטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן יוצא בהם ידי חובתו בפסח.
- אם לא בררו החטים מאכילת עכבר אין בכך כלום.
- החטים שעושים מהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפול עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק.
- האידנא אסור ללתות בין חטים בין שעורים.
- שקים שנותנים בהם קמח כל השנה, אם רוצה ליתן בהם קמח ומכבסים אותם יפה צריכים להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שבהם בקצוות אז אם הם מטולאים.
- כשמוליכים השקים שיש בהם קמח מהרחיים אסור להניחו על גבי בהמה שאין לה אוכף או עור עב תחת השק.
- נוהגים לנקר הרחיים משום דזמנין נתנו בהם תבואה לתותה. ונוהגים שקמח הנטחן אחר הניקור שומרים אותו עד לאחר הרגל.
- צריך לטחון החטה יום או יומים קודם הלישה. ואם טחנו בערב פסח יש אומרים שאסור ללוש מצה בו ביום לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ.
טור ברקת
עריכההנה נתבאר למעלה כי דיני חג הפסח הם נחלקים לשלשה חלקים בענין הכולל. והחלק הראשון נתבאר על הבתים ועל החצרות מענין הבדיקה והביעור אשר צותה התורה "ולא יראה לך חמץ בכל גבולך" וגם "שאר לא ימצא בבתיכם". וענין הביטול והחלק השני מענייני צורך טהרת הכלים כי זהו הרמז על טהרת איברי הגוף מן העון. ועתה בא יבא ברנה ענין המאכל שהוא אחר הטהרה לקיים מה שאמר הכתוב "סור מרע" תחילה ואחר כך "ועשה טוב".
והנה ענין מאכל זה הוא מבואר בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ג (ח"ב קפג, א) וזה לשונו: "למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש. יומא חד הוה תאיב למיכל. אמרו ייכול בריה דמלכא אסוותא דא. ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא. עבדו הכי. כיון דאכל ההיא אסוותא אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה. כך כדנפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא. אמר קב"ה יטעמון ישראל אסוותא ועד דיכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא. כיון דאכלו ההיא מצה דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא אמר קב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון ליה וכו'. ואלמלא הוו נטרי ישראל תרין סטרין דפסח אלין לא הוו עיילין לדינא לעלמין ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלת מיכלא דאסוותא ושבקו אורייתא כגון מיכלא דחמץ", עכ"ל לענייננו.
הנה מבואר מזה המאמר כי יש צורך גדול לאכילת מצה שהוא ענין רפואה לנפש האיש הישראלי. ומלבד זה התועלת הנמצא בהווה(?) בימי הפסח יש תועלת גדול מאכילת המצה לצורך יום ראש השנה לענין הדין כאמור. אמנם זה יהיה ענין צורל לנפש(?) האדם כאמור. אמנם יש צורך אחר יותר עליון - הלא הוגד לך למעלה בענין הבדיקה והביעור מ"ש בזוהר פרשת אמור עיין שם. ולכן בא החיוב אל אכילת מצה מפני שהוא צורך לרפואת הנפש ולכן אלו דברים היוצאים בהם ידי חובת מצה בפסח והם חמשת מינים: החטים והשעורים וכו'. והיינו מטעם מ"ש במאמר הנזכר כי עיקר הרפואה זו לישראל הנה באה לפי כי בהיותם במצרים לא היו יודעים אחדות הקב"ה רזא דמהימנותא, כי לכן אמר להם משה רבינו ע"ה תחילת הכל "וידעתם כי אני ה' אלהיכם" כדאיתא בזוהר ז"ל "דא פקודא קדמאה למנדע בכלל וכו'". כונת הזוהר לומר כי אין כונת משה רבינו ע"ה לבשר לישראל ומבטיח ואומר וידעתם כי אני ה' אלהיכם. אלא הוא ענין צווי והוא מצוה אחת ממנין המצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל "מצוה ראשונה לידע שיש שם אלוה".
ולכן חובה על איש הישראלי לאכול מחמש מינים אלו דווקא לפי כי אלו הם נרמזים בשמו הגדול כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד (ח"ג רמד, א) זה לשונו: "ועשירית האיפה לקבל כנסת ישראל. ובגין דאיהי נהמא ל*(?) אתפקד על נהמא דאיהו חטה ושעור וכו' ממנא דעלמא אלא קב"ה", עכ"ל.
גם פרשת משפטים דף ק"ב (ח"ב קב, א) וזה לשונו: "ומסטר' דתבואות ה' מיני נהמא תבירין מכולהו דאינון חטה ושעורה וכסמת שבולת שועל ושיפון. אתחיל לון לישראל הדא הוא דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה בה"א וכו'. ועד דיתברירו מנייהו יוד דאיהו מעשר לא שריא על ה' דאיהו ב' מינין דנהמא לקיימא אומאה כי יד על כס יה", עכ"ל.
ולכן בא החיוב בה' מינים הללו בלבד. אבל "לא באורז ולא בשאר מיני קטניות" מפני כי אלה של הקב"ה ואין ממונה עליהם שום מלאך. והשתא לא תקשי לך ההיא דרב יהודה ע"ה כאשר ראה כי על פת לחם יפשע גבר וזרק אותה נתן עיניו והביא רעב (מאמר). דהיאך שבקיה לחסידותיה? אמנם מפני כי הוא ידע כי הפת הוא בידו של הקב"ה - לכן בראותו שזלזלו בו רע עליו המעשה. וגם נלמד טעם אחר כי מעיקרא מפני מה לא מינה הקב"ה על ה' מינים הללו לא מלאך ולא שרף אלא הוא בכבודו ובעצמו יתבאר. לפי כי שייך להיות בהם חימוץ. מה שאין כן בשאר המינים. אבל באלו הה' מינים איפשר שיתאחז בהם סטרא אחרא ולכן לא מינה עליהם הקב"ה שום שליח אלא הוא יתברך שלא לתת מקום לקליפה לשלוט. ולכן "מותר לעשות מאלו תבשיל האורז והדוחן וכו'" כי אינם באים לידי חימוץ כאמור.
"העושה עיסה מן החטים מן האורז וכו'" - מאחר כי עיקר הדבר הוא להעביר ענין החמץ שהוא היצר המחטיא את האדם, ולהכשיל כחו כדי שלא ירים ראש לקטרג על האדם ביום הדין ראש השנה - אם כן במה יודע כי כך הוא הרצון אם לא על ידי שיאכל האדם דברים שהם מחמיצים ויהיה נקי מן החימוץ. ולכן אין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שהוא בא לידי חימוץ כמ"ש ר' יוחנן בן נורי במשנה. אף על פי כן אינו יוצא ידי חובתו בזה אלא אם כן יש בו טעם דגן כי הוא העיקר וכ** אל זה נביט כי העיקר הוא כי חמשה מינים הללו הם מאכל אדם העליון בכינוי "הלחם אשר הוא אוכל". ולכן מוכרח הוא כי ימצא באכילה זו טעם דגן כאמור. ויוצא ידי חובתו כי הנה תכלית כל הבדיקה והביעור וההגעלה - הכל הוא לצורך האכילה. והבן.
"אם לא בררו החטים מאכילת עכבר וכו'" - הנה נתבאר בזוהר פרשת משפטים כי צריך לברר החטים מכל פיסול "ועד דיתברר לא שרייא יו"ד על ה'", ואינו מתקיים מה שאמר הכתוב "כי יד על כס יה", שר"ל מי"ד בניסן צריך שיהיה הכנה לחיוב שם יה, וזה ימצא על ידי הבירור האמור. וכן איתא פרשת בלק דף קפ"ח (ח"ג קפח, א) וזה לשונו: "שעורה איהו שיעור ה' דה"א אתר ידיע הוא בשיעורא דה"א. חטה נקודה באמצעיתא דלית חולקא לסטר אחרא דחובה תמן וכו'. אמר ר"א ודאי חטה הכי קרינן לה אבל חמינן בשבטים כולהו דלית בהו ח"ט ובה אית ח"ט וקרינן חטה. אמר ינוקא ודאי הכי הוא דהא חטא סמיך לה שרייא וכו'. אתון חברייא דלא שמשתון לר' שמעיה חסידא אמרין בשבעת זיני דגן לא אית חולקא לסטרא אחרא, ולאו הכי אלא כל מה דאתבלי בארעא לסטר אחרא אית ביה חולקא, ומאן חולקא איתא ליה מוץ דתדפנו רוח, וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו בגין דרוח קדשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא דלא ישתכח דא בנוקבא דכורא מאי הוא תבן וכו' ה' דגן בנקיו וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה צריך להזהר בענין בירור החטים. אבל מכל מקום "אם לא בררו החטים מאכילת עכבר" - אע"ג שכבר נתבאר למעלה כי העכבר הוא קליפה גמורה מן השמנה שרצים, מכל מקום אין זה ענין שמתערב עם החטה רק שאכל קצת מן הקליפה שלה ואין כדאי ברוק שלו להחמיץ. ולכן אין בכך כלום מן האיסור כי הנה נאמר על סטרא אחרא "יתפרדו כל פועלי און" *כ"ש הרוק שלו כי אין בו כדאי להחמיץ. והבן.
"החטים שעושים מהם מצת מצוה טוב לשומרם שלא יפול עליהם מים משעת קצירה שנאמר ושמרתם את המצות" דאע"ג שכבר נתבאר כי העיקר הוא לברר החטים מפני כי זה הוא רומז שמפריד הקליפה מן החטה שהיא הקדושה, ועוד כי בזה גורם פירוד לסטרא אחרא דכר ונוקבא שהם מוץ ותבן הנדבקים בחטה כנזכר במאמר דאינון ח"ט דחטה. מכל מקום יותר רע ומר הוא ענין המים שנאמר "וכי יותן מים על זרע וכו'". והענין מפני כי יש מים הרעים כמו ששנינו חכמים "הזהרו בדבריכם שלא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים". ונתבאר אצלי משנה זו כי בעבור החורבן גלו הנשמות הגדולות אל הקליפה כנ"ל, והם מים הרעים. היינו מ"ש בזוהר בפסוק "ותשלך במצולות ים" כי הם דכר ונוקבא שנקראים צל מות.
ולכן "צריך ליזהר בחטה משעת קצירה ולפחות משעת טחינה" כי אז נפרד ממנה הסובין והמורסן. ובשעת הדחק מותר, ויקח קמח מן השוק דאחזוקי איסורא לא מחזקינן.
"האידנא כי אין מי שבקי בענין הלתיתה" - הוא סוד מה שאמר הכתוב "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט". וכבר נתבאר אצלי בפירוש קהלת שהוא אות א' דסמאל - הוא הקדושה שבתוכו. וזה המעורר ייחוד למעלה ולא אתנו יודע עד מה השיעור שלה לכן אסור ללתות בין חטים בין שעורים.
"שקים שנותנים בהם קמח כל השנה וכו'" - הדוגמא לזה הממלאים רסן בטנם כל השנה, הגם כי אין מצורף להם ענין של איסור באותה אכילה שלכן בא הדמיון אל הקמח שלא הוחזק בו דבר של איסור וחימוץ. "ועתה מכבסים אותה יפה" - הוא רמז לענין התשובה והכיבוס מן העון כמה דכתיב "אם תכבסי בנתר". אין מספיק ענין זה אלא "צריך להתיר קודם הכיבוס כל התפירות" - דאע"ג שיעשה האדם תשובה מעולה על העונות ועל הפשעים שעשה -- עדיין צריך לתת אל לבו לכל הדברים שהאדם דש בעקיביו כגון ריבוי המאכל ומשתה שלא לעשות מרוחין(?) והיינו שיתיר כל התפירות קודם שנאמר "התר אגודות מוטה". וצריך לעשות זה בתחילה מפני כי העונות הקלים הם המעכבים את התשובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל כ"ד דברים המעכבים את התשובה: האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה וכו'.
"כשמוליכים השקים שיש בהם קמח מן הריחים וכו'" - גם בזה יבא הדוגמא אל האדם שיהיה זהיר במעשיו אע"ג שיהיה עוסק בתורה דומה ליששכר שנשתבח לחמור שנאמר "יששכר חמור גרם" ויט שכמו לסבול עולה של תורה -- יהיה זהיר במאכל שלו שלכן נמשל לחמור לפי כי כל הדברים הרעים נמשכים מן המאכל כמו שאמרו חז"ל ולכן כשמוליך השק הוא כינוי לגוף האדם כנ"ל, כי בו נכנס הקמח - הוא המאכל, שמוליך אותו מן הריחים כי זה מורה היות זה האדם בלען מאותם שנאמר בהם "שטו העם וכו' וטחנו בריחים" כדאיתא בזוהר.
לכן "אסור להוליך אותו על גבי בהמה שאין לה אוכף". דאע"ג שזה הוא דומיא של בהמה ע"ד מה שאמרו חז"ל "אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה", והיינו לסבול עולה של תורה כאמור. אף על פי כן אסור. כך אמרו חז"ל "אסור לתלמיד חכם להרבות סעודתו בכל מקום וכו'".
אלא אם כן יש לה אוכף או עור עב דבר מפסיק -- ר"ל שיהיה נותן קצבה ושיעור למאכלול כמו ששנינו "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ובתורה אתה עמל וכו'", ונאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו".
"נוהגים לנקר הריחים וכו'" - כבר נתבאר כי הריחים הוא מורה על ריבוי האכילה עד מקום שאוכל כמה פעמים בלתי שיעור. וחז"ל אמרו "בתחילה היו ישראל אוכלים כתרנגולים שמנקרים באשפה ומשה תיקן להם שיאכלו ב' פעמים ביום שנאמר בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם". ולכן יאמר "נוהגים לנקר הריחים" לאותם המנקרים כתרנגולים, מנהג יפה הוא למנוע מדה זו מפני כי "פעמים נותן בהם תבואה לתותה" שהוא ענין חמץ של פעמי' מתוך המאכל נעתק לעון ללתות החטה של הקדושה דהיינו עון שוגג או מזיד, או יהיה שולחן שלא אמרו עליו דברי תורה שנקרא 'שולחן קיא צואה בלי מקום'.
אמנם הקמח הנטחן הנמנע מן המאכל של הניקור שומרו לאחר הרגל לאכול אותו בשיעור זה, אך ברגל אין ראוי לדקדק בזה שנאמר "ושמחת בחגך" ואין שמחה אלא בבשר ויין כמו שאמרו חז"ל.
"צריך לטחון יום או יומים קודם הלישה וכו'" - כי מאחר שעדיין יש איזה קליפה מעורב שם הסובין והמורסן אע"ג שהם דקים ומתוקים מעט, אמנם אם עדיין הם בחימו' על ידי תערובת המים הרעים ממהר להחמיץ. כמו כן הוא באדם הגשמי. דאע"ג שפירש מכל צד ופנה של עון, בין מאותם שהם במעשה בין אותם הקלים והמדות הרעות -- עדיין לפרוש מן המחשבות הרעות שהם דבוקים בו כי תדרוש בלב ובראש. ולכן צריך לפרוש מהם וזה יהיה בתחילה "יום או יומים" - הוא כינוי על דרך "וזכור את בוראך בימי בחורותך". כי אחר כך ישאר סולת נקייה - כך אמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וההרגל טבע שני. ולכן צריך לפרוש מהם בתחילה ואז מתקבל לפניו יתברך בכל מעשיו(?).
הנה מאחר שנתבאר כל הצורך בכלים הללו בענייני אדם הגשמי - ממנו נקח להבין בכלים העליונים. והענין בדרך קצרה על דרך שנתבאר בשני כלים שבאדם - כלי ראשון וכלי שני - שהם איברים מיוחדים. אמנם כל הכלים הוא מורה על האיברים שבהם עושה כל צורכו ולכן נקר' כלים שלו. כך הוא הדבר למעלה. דאע"ג שנתבאר כי השני כלים הם סוד שני שערים בהם אוהב ה' שערי ציון, אמנם גם כל שאר האיברים הם נקראים 'כלים' על דרך הנז"ל לפי תשמישן. ולכן על דרך הנזכר באלו הכלים שנרמז בהם ענייני האדם כאמור - כך הוא למעלה דומה בדומה. ולכן המשכיל יבין מעצמו שאם באתי לפרש אותם יארך הפירוש ביותר. ולכן אשוב לפרש שני דינים האחרונים אחר הוא זה כשמוליכים השקים וכו' אם אמרנו כי בהמה זו הוא החמור איתא בברכות "הרואה שרוכב על החמור יצפה לגאולה שנאמר גילי מאד וכו' הנה מלכך יבוא לך עני ורוכב על חמור". ואמרו חז"ל "כתיב וארו עם ענני שמיא וכו' זכו - עם עניי שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור". ולכן אין מניחין השק של החטים עליו והיינו כנ"ל, כי החטה רמז על ישראל בזמן הגאולה שיתבררו ויתלבנו כחטה. ומאחר כי זכו - אין ראוי שיבא הגואל על חמור שאין לו אוכף או עור עב מפני שמזיע .
וענין הקמח הוא סימן לישראל שהם בגלות שנאמר "קחי רחים וטחני קמח". וכאשר יצאו מן הגלות אשר הקב"ה תלה השק על פתחו וכבר נזכר שהוא הממשלה שנתן לעשו וארבע מאות איש עמו על הפתח שלו שנאמר "לשמור מזוזות פתחי" - לכן זה השק (עשו) שבתוכו הקמח (ישראל בגלות) - "אין מניחין אותו על חמור" כנזכר מפני כי "מזיע ומחמיץ הקמח" לפי שהוא קליפה גמורה ויש בו יכולת להכניס צד חמוץ, כל שכן אחר שנטהרו.
ומה גם לצורך עליון מפני כי תלה הקב"ה שק של עשו על פתחו אע"ג שנאמר "אוהב ה' שערי ציון" בגלות החיל הזה הקמח בתוכו כדאיתא בתיקונים "באלין עשר קליפין אתלבש קוב"ה בגין לנטרא להו לישראל", אין להוליד אותו לעתיד כאשר הוא לצורך מצה על חמור כדאיתא פרשת תצא "לית דרכא דמלכא ומטרוניתא למרכב על חמרא אלא על סוסוון, הדא הוא דכתיב כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. דאין מזלזלין במלכותא למרכב מטרוניתא על חמרא וכו'".
"אלא אם כן יש לה אוכף או עור עב תחת השק" - סוד הענין דאע"ג דאתמר כל עשר קליפין אתלבש קוב"ה - אל תחשוב שהוא בתוכם ממש - אלא על ידי הפסק. כדמיון האדם שילבש חלוק ועליו בגד, והשק על הכל. דמאחר כי כמה עולמות למעלה מתלבש בהם וסוף מתלבש בקליפה אלא אם כן[1] לעולם אין נוגעים זה בזה. ושמור כלל זה-. והיינו מה שאסרו חז"ל לרכוב על גבי גמל בלי אוכף משום חימום. ודי למבין. ואם כל בהמה טמאה דינם שוה ומובן הוא על דרך האמור.
ואם בהמה זו נאמר שהוא רמז לבהמה הרבוצה על אלף הרים וכו' שהיא טהורה - כך היה אומר "כל זמן שהקמח" (היא כנסת ישראל[2] כאמור) היא "בתוך השק" כאמור, אין נותנין הקמח זה על גבי בהמה זו לפי שהיא רבוצה על אלף הרים שהם מאריהון דדינים כנודע מהזוהר והתיקונים. שהנה נאמר "ותנח התיבה - דא כורסייא דדינא" כנזכר בזוהר פרשת בהעלותך, "בחודש השביעי - דא ראש השנה, על הרי אררט - אלין סמכיהון דכורסייא מאריהון דדינין מאריהון דיבבא ויללא וכו'".
הנה אף על גב ששנינו "בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה" - אין רשות לאדם לעורר מאריהון דדינין רק בראש השנה. אז תיבה זו - זו כורסייא דדינא - נחה על הרים אלו. אמנם בפסח לא כן. אין מניחין שק הקמח על בהמה זו הרבוצה על מאריהון דדינין כאמור "אלא על ידי אוכף או עור עב" - הם בחינות אחרות כדאיתא בתיקונים "והאם רובצת וכו' ביומין טבין". וכן בפרשת פנחס. ולכן אין מניחין שק של הקמח זה על בהמה זו אלא שיהיה לה אוכף או עור עב שהם בחינות שונות, ואחר כך מניחין על הבהמה זו כאמור. והיינו בזמן הזה. אבל היא מזומנת למאכל הצדיקים לעתיד היא עצמה. והבן.
"נוהגין לנקר הרחים" אותם שאמרו חז"ל שטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא בזמן הזה מנקרין אותם מפני כי על ידי הגלות נאמר "קחי רחים וטחני קמח", והם הרחיים דסטרא אחרא כי שם מניחים חטה הלתותה אשר הקליפה נדבק בה בסוד חט דחטה כנ"ל. ולכן מנקרים הרחים של הקדושה שלא יהיה דבוק שם צד חימוץ, כי סוד הרחיים הם הנצחים כנודע מהזוהר והתיקונים לפי שנאמר "ויגע בכף ירכו" והרי שניהם נאסרו כנ"ל. ואותו הקמח הנטחן אחר הניקור "מניחין אותו לאחר הפסח" כי בזה הוא הרמז למה שטוחנין הרחיים העליונים לצדיקים לעתיד לבא ואז אוכלים אותו כאמור.
"צריך לטחון החטה יום או יומים קודם הלישה וכו'" - הנה ענין הלישה הוא סוד הייחוד המוקרם על ידי הידים. כי הנה ענין הטחינה הוא סוד הבירור כנ"ל; כי תחילה צריך לברר הקדושה ולהוציא משם סטרא אחרא כדי שלא יהיה מעכב הייחוד כדאיתא פרשת תרומה "כרוזא כריז צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה" ואז לא אתייא אלא כמאן דמודמנא למחמי ביקרא דמלכא כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה ויוצא והולך לו. ולכן צריך להקדים ענין הטחינה.
אך אם יום או יומיים יעמוד הוא בסוד 'יכין ובועז' כי שניהם הבית נכון עליהם והם מכללות ששת ימי בראשית, והם מסייעים שיש בהם ממש, שושבינים דמטרוניתא. ולכן אז כאשר תסיר השני קליפות מן הקמח - הסובין והמורסן - מתעוררים אל השני ימים לעזור לענין. ואחר כך בא ענין הלישה שהוא על ידי השני ידים בסוד "מקדש ה' כוננו ידיך". וכבר נתבאר אצלי סוד הלישה שהיה הכהן לש, ושנינו שהיה הכהן עושה שלשה מאות שיפה וחמש מאות בעיטה במספר. והתכלית לקיים מ"ש בזוהר פרשת פנחס בענין שמן כתית[3] - כי תדרשנו ימצא לך.
- ^ נראה שיש להגיה "אף על פי כן" - ויקיעורך
- ^ בדפוס כתוב כי והגהתי כאן על פי דעתי - ויקיעורך
- ^ אולי הכוונה אל (ח"ג רמז, ב) - ויקיעורך