טור ברקת/תמט
שולחן ערוך
עריכה- סימן תמ"ט - דין חמץ שנמצא בחנות ישראל והפועלים עכו"ם או בהפך - ובו סעיף אחד
- חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים הנכנסים לשם עכו"ם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה. חנות של עכו"ם ומלאי של עכו"ם ופועלים הנכנסים לשם ישראלים, חמץ שנמצא שם מותר אפילו באכילה. כך היא גרסת רש"י ורבינו האי. אבל רבינו חננאל גורס בהפך.
טור ברקת
עריכההנה כבר נתבאר למעלה כי האיש הישראלי הוא מצווה לעשות בדיקה ולעשות ביעור מן החמץ, הוא סוד הקליפה, להוציא אותה מכל המקומות העליונים מן הכלל או מן הפרט, כי כן נמצא בית למעלה כדאיתא בזוהר פרשת יתרו דף פ"ה (ח"ב פה, א) וזה לשונו: "מבית עבדים וכו' כמה דאית ביתא לעילא אית ביתא לתתא. ביתא קדישא לעילא דכתיב בחכמה יבנה בית. ביתא תתאה דלא קדישא כמה דכתיב מבית עבדים. ונאמר ונתתי להם בביתי ובחמותי יד ושם. ונאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך".
ולכן כנגד מה שהוא כנגד הבתים נאמר "שאור לא ימצא בבתיכם" כנ"ל. וכנגד מה שהוא בשאר המקומות נאמר "ולא יראה לך שאר בכל גבולך". ולכן נמי כאשר חנות של ישראל וכו' והיינו מ"ש בגיטין פ"ו (גיטין סז, א) "תניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים וכו' ר' ישמעאל חנות מיוזנת" ופרש"י ז"ל "חנות מיוזנת - יינם מוכן בה תמיד שאין החנוני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם. כן נצרך האדם ללמוד מפיו מזומן[1] לו ותלמודו ערוך בפיו", עכ"ל.
והנה האיש הישראלי אשר נמצא לו חנות באותם חצרות בית ה' שנאמר בהם "נכספה וגם כלתה נפשי לצרות בית ה'", ועוד היה לו מן השלימות כי גם כן היא מליאה כל טוב מן התורה ומן המצות אשר יעשה אותם האדם בעולם הזה, והיינו כינוי למ"ש "ומילאי של ישראל" היינו הסחורה וכלי החנות שהם כינוי לתורה ומצוה כאמור. אמנם "הפועלים" הנכנסים שם הם עכו"ם מפני מעשים הרעים אשר עשה שנברא מהם משחיתים כמו ששנינו "העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד", ואלו הם נכנסים לתוך החנות מפני כי כך אמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה". ומה גם אם בלומדו בתורה היה מזדמן לו הרהורים רעים גם כן הם נכנסים למעלה לתוך אותה חנות שלו לטמא התורה והמצוה אשר יעשה.
ולכן "חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה" מאחר כי לא שם לבו להתעורר בתשובה קודם הפסח, ולא דעת ולא תבונה בכמה זמנים שהיה לו לעשות בדיקה וביעור ולא שת לבו לזאת. לכן אחר כך אין לו תקנה לעולם.
ובהפך מזה יהיה כאשר הוא "חנות של עכו"ם" לפי כי גם זה לעומת זה עשה האלהים כדאיתא בזוהר כי כאשר יש בסטרא דימינא היכלות של הקדושה כך נמי נמצא בסטרא אחרא היכלות לטומאה. וכל היכל מהם הוא מלא מאותם כחות הטומאה. ולכן עכו"ם זה שיש לו חנות בסטרא אחרא וגם מלאי של עכו"ם בתוכה הם כל כחות הטומאה אשר הם שם בקרבו. ואמנם "הפועלים הנכנסים לשם הם ישראלים" דהיינו אותם הנשמות שנאמר בהם "ראיתי את כל העשוקים" והם מכמה מינים שונים דעשיקת ההיא טיקלא כדאיתא בזוהר פרשת משפטים. ולכן "חמץ הנמצא שם" דהיינו איזה חלק ממותק יותר הנמצא שם כגון חסידים מן האומות "מותר אפילו באכילה".
והענין כי הנה נבתאר בזוהר פרשת משפטים בפסוק "עת אשר שלט האדם באדם", ר"ל "האדם" דסטרא אחרא, שלט "באדם" דסטרא דקדושה, ולוקח אותה נשמה משם. סוף שהוא "לרע לו" לסטרא אחרא. וסימן לזה מה שעשה הארון מן הרעות בפלשתים כאשר שבו אותו אצלם. ולכן אותו החמץ הנמצא שם על הסתם הוא של עכו"ם בעל החנות והמילאי והיינו אותם הניצוצות של קדושה הנמצאים שם הם מותרים אפילו באכילה והם נכנסים בסטרא דקדושה. זה הוא כפי גרסת רש"י ז"ל, לפי שהכל הולך אחר בעל החנות. ומה גם אם נאמר בדרך מ"ש כי עיקר הנמצא בחנות הוא היין על דרך מה שפירש לשם בחנות מיוזנת שהוא היין - אם כן מאחר שנכנסים שם עכו"ם לכן החמץ הנמצא מהם שהוא אותם הקליפה אסור בהנאה אף על גב שנאמר כי היין עצמו מותר. וכן כאשר החנות והמלאי של עכו"ם - מאחר כי בעל החנות עיקר - לכן החמץ הנמצא ביד הישראל הוא של בעל החנות ולכן מותר אפילו באכילה כאמור למעלה, כי החמץ של גוי מותר אפילו באכילה מפני כי הוא חוזר אל הקדושה כנזכר לעיל.
וכפי גירסת רבינו חננאל שאומר כי העיקר הם הפועלים הנכנסים לשם, הענין הוא בהפך. וארמוז אותו באופן אחר והמשכיל יתן את של זה בזה.
והענין כי כאשר החנות והמילאי של ישראל סטרא דקדושה, והופעלים הם עכו"ם סטרא אחרא בסוד "כי ראתה גוים באו מקדשה" "ובאו בה פריצים וחיללוה" - לכן החמץ הנמצא שם, אע"ג שהוא אחר הפסח שהרי נעשה הביעור, אסור בהנאה כל שהוא נמצא מסטרא אחרא לפי שהוא מטמא מקדש וקדשיו, כי העיקר הוא החנות. ולפי' ר"ח כי אחר פועלים אזלינן דמשמע כי חמץ זה מן הפועלים שהם עכו"ם - אותו החלק מהם הנשאר הנמצא בחנות הוא הטוב והחיות של הקליפה. כי הנה בפסח נדחה ויצא לחוץ על ידי הביעור. ולכן החלק הנשאר שם מותר אפילו באכילה לפי שהוא נכלל בתוך הקדושה בסוד "הלחם אשר הוא אוכל".
אמנם חנות של עכו"ם ומילאי של עכו"ם והפועלים הנכנסים שם ישראלים שנפלו בתוך הקליפה הנשמות הקדושות, החמץ הנמצא שם אחר בעל החנות אזלינן, כפי גירסת רש"י ז"ל. ולכן החמץ של גוי מותר אפילו באכילה, ואותם הפועלים עליהם נאמר "הולך תמים ופועל צדק" כדאיתא פרשת אמור, עיין שם, שהם מתקנים למטרוניתא ומלבישים כתרהא ועטרהא מזה החמץ. ולפי' ר"ח שהכל הולך אחר הפועלים הנכנסים שם נמצא כי זה החמץ הוא מצד העון שלהם שהנה עברו עליו בבל יראה ובל ימצא ולא עשו הביעור על העונות ועל הפשעים. ולכן מאחר כי זה הנמצא היה אחר הפסח יהיה אסור אפילו בהנאה מאחר שהיו פועלים עצלים.
והענין בקיצור אם חמץ זה נאמר שהוא אותו פרטי שלא עשה תשובה הנה הוא נדחה ולא יהיה לו הנאה מאותו עון באיזה דרך מן הנ"ל. ואם נאמר כי חמץ זה היינו שנשאר איזה חיצוני שם בזמן שדוחים מ"ה לרוח הטומאה כנ"ל, ולא נדחה הפסח, לכן הוא אסור בהנאה כאשר מכריז הכרוז בי"ד באייר "מאן דלא יכיל למחמי למטרוניתא ליתי וייחמי וכו'". הנה זה הוא אסור לראות בהנאה זו ובל יראה גאות השם.
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס נראה 'מיומן' אבל הגהתי כפי שמופיע אצלנו בגיטין סז א - ויקיעורך