טור ברקת/תמב
שולחן ערוך
עריכה- סימן תמ"ב - דין תערובת חמץ - ובו י"א סעיפים
- תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי, וכל כיוצא באלו הדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה - מותר לקיימו בפסח. כיצד? עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח זעורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם הביעור - הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימו בפסח שהרי נפסד והבאיש. תוך שלשה ימים - חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתרייק שנתן לתוכן חמץ - מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ.
- הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה - אינו חייב לבער.
- בגדים שכבסו אותם בחלב חטה, וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ, וכל כיוצא בזה - מותר לקיימן בפסח שהרי אין צורת החמץ קיימת.
- דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התרייק וכיוצא בו -- אף על פי שמותר לקיימו -- אסור לאוכלו עד אחר הפסח. ואף על פי שאין בזמן החמץ אלא כל שהוא - הרי זה אסור לאכלו.
- שכר שעושים מחטים ושעורים חייב לבערו. וכן אם העמיד גבינות בחלא בשכר שעורים או חטים - חייב לבערם.
- נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו. ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט.
- בצק שבסדקי העריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. ואם לאו, אם עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב - בטל במעוטו. ואם לאו חייב לבער.
- היו בו שני חצאי זיתים בשני מקומות, וחוט של בצק ביניהם, רואים כל שינטל החוט ניטלין עמו חייב לבער. ואם לאו אינו צריך לבער. במה דברים אמורים - בעריבה. אבל בבית אעפ"י שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו - חייב לבער מפני שפעמםי מקבץ אותם.
- חצי זית בבית וחצי זית באכסדרא. חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו. חצי זית בבית וחצי זית בעלייה. הואיל וחצי זתים אלו דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטל בלבו ודיו.
- חמץ שנתעפש שקודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב או ששרפו באש ונחרך עד שאינו ראוי לכלב או שייחדו לישיב' וטח אותו בטיט - מותר לקיימו בפסח.
- דיו שהוא מבושל בשכר שעורים - מותר לכתוב בו. עריבות שלשין בהם חמץ - אין לסמוך על מה שרוחצין אותם בחמין ומנקרין החמץ מהם כי אי אפשר לנקרן שלא ישא בהן בין הכל כזית והכלי מצרפו, וצריך ליתנן במתנה לגוי עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט והוא הדין לבצק שבכלי נסרים שאינו יכול להוציאו.
טור ברקת
עריכהלהבין דינים אלו צריך להקדים הקדמה אחת והוא הנרצה בכל ענייני הביעור והבדיקה כי יש בזה עיקר גדולה ממ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו:
- "רזא לחכימין מלאכי עליונין וישראל לתתא כלהו רחקי מההוא סטרא אחרא מלאכין עליונין כד בעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר וכו' כגוונא דא ישראל לתתא לא יכלי לאתאחדא במאריהון עד דדחיין לההוא סטרא מנייהו ויהבי לה חולקא במה דאתעסקת ולבתר אינון מתקרבין לגביה מאריהון ולא אשתכח מקטרגא עילא ותתא."
- "ואי תימא תינח לתתא, אבל לעילא מאי קטרוגא תמן? אלא לעילא בגין דאיהו רוח מסאבא ואינון רוחין קדישין עד דמשדרי רוחא מסאבא מבינייהו לא יכלין לאתקרבא לגבי מאריהון דהא קב"ה גו מסאבא לא מתערב לעלמין וכו'. ואי תימא הא כולהו אשא ואשא לא מקבלא מסאבאותא כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. עושה מלאכיו רוחות - אלין דקיימין לבר. משרתיו אש - אינון מלאכין דקיימו לגו. איהו רוח מסאבו ואינון רוח. רוח ברוח לא עייל דא בדא רוח מסאבו ברוח קדישא לא אתערבו דא בדא. ובגין דא אינון דאקרון רוח לא יכלין לאעלא לגו בגין ההוא רוח מסאבו. אינון דלגו - אינון אש, וההוא אש דחי לההוא מסאבו דלא עייל לגו ובגין כך כולא דחיין לה לבר דלא יתערב בהדייהו. ועל דא מלאכי עילאי קא משבחן ליה לקב"ה בתר דדחיין ליה למסאבו לבר", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי הוא צורך גבוה לדחות סטרא אחרא ולהוציא אותה לחוץ מן הקדושה והוא צורך גם כן לישראל התחתונים הגשמיים ולכן בא המצוה זו של ענין הבדיקה והביעור לעולם זאת על ישראל מפני כי על ידי כך מתעוררים גם כן למעלה לאתייחדא במאריהון וכדאיתא בזוהר בכמה מקומות "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". ולכן נמצא הכנעה לסטרא אחרא מכל הצדדין ובזה מתעלה סטרא דקדושה ומתייחדת עם דודה בליל הפסח כדלקמן.
ולכן יאמר נא כי תערובת חמץ כאשר יש איזה חמץ סטרא אחרא שמתערב עם הקדושה - עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא שהנה נתבאר למעלה כי ענין הביעור הוא יהיה בשני פנים. אחד הוא דחיית הקליפה מן העולמות, ואחד הוא מן ההיכלות. שלכן נאמר "לא יראה לך חמץ בכל גבולך" - הוא בעולמות שהם 'גבול' ישראל בלבד, ונאמר "שאר לא ימצא בבתיכם" - היינו בהיכלות לא יהיה לך סיבה להכנס שם סטרא אחרא על ידי מעשים אשר לא טובים. וכדאיתא בזוהר בראשית בהיכלות זה לשונו "ס"מ חייבא אשתכח תמן" מפני כי הוא עולה ומקטרג כמו שאמרו חז"ל ולכן על ענין תערובת של חמץ שהדוגמא הוא שמתערב ס"א עם הקדושה באיזה צד שיהיה עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא מפני כי כך צריך לדחיית ס"א ולהוציא אותה חוץ ממקום הקדושה כאמור.
והנה בא החיוב הזה בענין החמץ בדברים הנאכלים - כלומר כי דבר הנאכל הוא ענין הנבלל בגוף האדם ומתערב בתוכו. לזה צריך לבער. וכן בדומה לזה הוא סטרא אחרא הנקרא 'רוח הטומאה' מפני כי זה איפשר להתערב עם אותם המלאכים שנאמר בהם "עושה מלאכיו רוחות", ולכן בא החיוב בגשמי לאסור כדי לבער אותם ולהוציאם לחוץ מן הקדושה. אבל בדבר שאינו נאכל אין חייב בביעור מפני כי זה הוא דוגמא לאותם המלאכים שנאמר בהם "משרתיו אש לוהט", כי אלו אין איפשר לסטרא אחרא להתערב בהם ולכן אין צריך ביעור מפני כי הם בעצמם, סטרא אחרא, הם נדחים מפניהם ויוצאים לחוץ מפני כי הם מתייראים שישרפו אותם כאמור.
או יהיה ענין תערובת חמץ על דרך הנ"ל מענין הנשמות העשוקות כדאיתא בפרשת משפטים והכי קאמר: תערובת חמץ זה היא סטרא אחרא - ההיא טיקלא דעשיקתא נשמתין שהוא מתערב עם הנשמות הקדושות ולוקח אותם אצלה. עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא - כלומר משעה הראשונה ומה גם עתה, כי הנה כבר נאמר כי אלו הנשמות הנעשקות הסיבה הוא מפני מעשה התחתונים כנ"ל מן הזוהר דף ?? משפטים, כי כאשר נמצא למטה מעשה בלתי טהור אז אותם הנשמות הנמצאות שם הם נעשקות מפני כי אז הטיקלא אכרע לסטר אחרא. ולכן מי שגרם זה על ידי מעשיו הרעים שנעשקה אותה הנשמה למעלה - עובר על 'בל יראה ובל ימצא' מפני כי סטרא אחרא היא למטה ואין לה רשות לעלות ולראות למעלה, ועל ידי העבירה קונה כח לעלות ולראות כדאיתא בזוהר בראשית דף מ' (ח"א מ, א) וזה לשונו: "וס"ם חייבא אשתכח תמן". ובפרט בעון לשון הרע כדאיתא בפרשת פקודי (יובא לקמן בע"ה). אם כן לאיש אשר אלה לו הוא עובר על 'בל יראה ובל ימצא' החמץ סטרא אחרא למעלה.
וכן נמי הוא מוזהר ומצווה שלא לחבול בעצמו שנאמר "ונשמרתם לנפשותיכם". ומה גם הוא מצווה שלא לחבול בחבירו ואפילו גרמא בנזקין חייב בדיני שמים. ולכן מאחר כי אין דרך לנשמות הקדושות להיות אצל סטרא אחרא - ולכן נמצא הגורם להם ללכת שם למקום טומאה הוא עובר גם כן בבל יראה ובל ימצא הנשמה הקדושה בסטרא אחרא. ועוד נמי מאחר שהוא חייב לבער ולהוציא משם אותם על ידי התשובה או מעשה הטוב באחד מן הדרכים הנ"ל -- כאשר אינו עושה כן הוא עובר בבל יראה ובל ימצא.
אמנם זה הענין הוא יהיה בדבר הנאכל - הוא הדבר הנ"ל בפסוק "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" - כי אותם הנשמות העשוקות כאשר יוצאות מן הטיקלא - לא תצא כצאת העבדים אלא היא יוצאה בארמ'(?) על רישא ומוציאה הבירור משם מסטרא אחרא מחסידי האומות ומבררת כמה ניצוצות מעלמין קדמאין דאתחרבו. ומפני כי כל זה הוא מאכל אדם העליון כי תדע.
אבל דבר שיש בו תערובת חמץ מסטרא אחרא כאמור ואינו ראוי לאכילה, וזה יהיה באחד משני פנים -
- או מפני כי עדיין לא הגיע זמן אותה הנשמה לצאת משם מפני כי עדיין לא נטהרה מן העון ולכן אי אפשר לה לברור ולהוציא מן הקליפה שום דבר, לא נשמות ולא ניצוצות.
- ועוד יהיה באופן אחר מה שאינו ראוי לאכילה, ר"ל כי אינו ראוי למאכל אדם אבל ראוי הוא למאכל בהמה - היינו בהמה הרבוצה על אלף הרים כמו שאמרו חז"ל
באיזה צד מאלו מותר לקיימו בפסח. אם מפני שאין לו כח להוציא אותה הנשמה כאמור, או מפני כי עדיין אינו ראוי רק למאכל בהמה ולכן נמי בעולם הגשמי בא הענין בדומה לזה, כי כל דבר שנפסדה צורתו של חמץ מותר לקיימו מפני כי כן מאחר כי תערובת הנשמה הקדושה בסטרא אחרא היא גורמת הפסד צורתה בהמשך הזמן נפסד הצורה רעה שלה אף על פי כי עדיין לא נתקן לגמרי מותר לקיימן בפסח שהנה גם למעלה אינו יכול לתקן אותם קודם הפסח כאמור.
"הפת עצמה שעפשה וכו'" - הנה ראוי לדעת כי שלשה מדרגות נמצא בענין זה.
- האחד הוא ענין לחם
- והשני הוא תעורבת חמץ
- וזה השלישי הפת עצמה שעבשה וכו'.
והענין מתבאר בדרך נסתר והוא כי הנה הלחם הוא מאכל אדם כנראה לחוש. אמנם הוא מכונה אל הייחוד שנאמר "הלחם אשר הוא אוכל", ונאמר "אכלה ומחתה פיה". והוא כי מפני שנמצא בו מעט מן החמץ הוא סיבה אל האכילה והוא סוד מש"ה "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט". וכבר נתבאר אצלי בפירוש קהלת שהוא סוד אות אלף של סמאל והוא הקדושה שהיה בו מתחילה. אמנם אחר שהחטיא לאדם הראשון הפילו הקדוש ברוך הוא ממקום קדושתו כדאיתא בפר"א. ולכן נקרא 'כסיל' שנאמר "הכסיל חובק את ידיו" כדאיתא פרשת שלח לך, ונאמר "מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר" מפני כי אין בו דעת. ולכן אמר בזוהר פרשת בראשית דף מ"ט (ח"א מט, א) וזה לשונו: "ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדווא בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמיתא דכתיב שמאלו תחת לראשי וכו'".
והנה זה הוא בסוד הלחם. אמנם ענין החמץ הוא יצר הרע, סטרא אחרא. והיינו מה ששנינו אחד החמץ ואחד השאור שבו מחמיצין אחד הוא. ולכן ענין התערובת שלו הוא אוסר כאשר נתבאר לעיל. אמנם הפת עצמה שעפשה איפשר לומר כי זה יהיה מ"ש בזוהר פרשת בלק "בשעתא דאיהי סלקא למלקט כיסופין ועידונין לעילא ומומא אתחזי בהו בישראל לתתא - מטי לגבה טפה כחרדל, אתעדיאת ויתיבת עלה יומין כמנין וכו'".
ולכן זה יהיה העיפוש הנמצא בפת זו, ולכן נפסל מאוכל אדם עליון. אמנם מ"מ אינו אוכל אותה הכלב דאע"ג כי ס"מ מתעור' כנז' באותו המאמר פרשת בלק שאמר "וכדין ס"מ אתער בקל מקיף וכו'" - הוא הכלב העליון - מכל מקום אינו יכול לאכול אותה שהרי נאמר "הצילה מיד כלב יחידתי". או יהיה פת זו של סטרא אחרא עצמה שעפשה כי אין בה מסטרא דקדושה ולכן אין עוד ממנה תקוה טובה להיות חוזרת לסטרא דקדושה, כי אין זו כמו קליפת נוגה שמתמתקת רק זו נפסלה וזה היה מאכילת הכלב, ר"ל מפני כי הכלב החיצון אכל אותה ולא ניצולה ממנו כמו שאמר הכתוב "הצילה מיד כלב יחידתי". ולכן נפסלה. ואין הכלב סטרא אחרא צריך לרדוף אחריה, ולכן אינו חייב לבער מפני כי לא יועיל הביעור זה לתקן אותה.
וכן מלוגמא שנסרחה והיינו ריח רע שיש לו עיקר כנזכר במקומו. ולכן אין חייב לבער מפני כי אין מועיל בה, כלומר לתקן אותה, לפי כי אלו הם בבחינת רע גמור.
"בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכו' וכן ניירות שדבקו בחמץ וכו'" - נודע הוא כי כל בחינת מעשה אשר יעשה האדם לחטוא בהנה הוא נעשה ממנו בגדים צואים כדאיתא פרשת שלח לך בפסוק "ויהושע היה לבוש בגדים צואים". כי כן נמי נעשה על ידי מעשה הטוב חלוקא דרבנן. ולכן יאמר בגדים אלו - בין שהם מצד הטוב חלוקא דרבנן, או כי בגדים אלו הם מצד העון בגדים צואים - אמנם "כבסם בחלב חטה" שהוא לימוד של תורה, אמנם היה בה צד מן העון שרמוז במלת 'חטה' כדאיתא פרשת בלק "ה' דגן בנקיו חטה ח"ט סמוך לה" אולי הוא הרהור רע. וכן "הניירות" שהרמז הוא ללימוד על דרך ששנינו "הלומד ילד דומה לכתוב על נייר חדש".
אמנם "דבקן בחמץ" - הוא צד העון הנמצא בזה ובזה ולא למד כהוגן. וכן כל כיוצא בזה. "מותר לקיימן בפסח" - וזה הטעם הוא בהפך מן הטעם הקודם והוא מפני כי אין צורת החמץ קיימת, שהרי לימוד התורה מפסיד צורתו כמו שחז"ל התורה נקראת 'אבן' ויצר הרע נקראת 'אבן', ולכן זה מבטל לזה ומפסיד צורתו לפי כי סטרא אחרא אתקשטת בקישוטין דלא הוו כדאיתא בזוהר. ולכן נמצא כי אותו מעט מן החמץ (הוא העון) כבר נתקן ונכנס לתוך הקדושה. ולכן בגשמי נמי מותר לקיימן בפסח כמדובר.
"דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל וכו'" - הנה מתחילה אמר "אינו ראוי לאכילה" מפני כי הענין היה כי באותה שעה אינו ראוי למאכל אדם מן הסיבות הנ"ל. אבל עתה יאמר כי מתחילה ועד סוף אינו מאכל אדם - והענין כי הנה כבר נתבאר למעלה כי בסטרא אחרא יש בחינה שאיפשר לברור ממנה, כי איפשר שיהיה בו צד מקדושה מפני דלא סגי בלאו הכי כי אין דבר בעולם שאין בו חלק של קדושה כדאיתא פרשת פקודי הובא לעיל. ונאמר "ונוגה לו סביב". ולכן ימצא בסטרא אחרא בירורין בשני פנים. אחד הוא מחסידי האומות או מאותם ניצוצות מאותם עלמין קדמאין שנתחרבו מלכין קדמאין דמיתו. אמנם הפיסולת הוא הנקרא "סטרא דמסאבא" כדאיתא בזוהר בענין בלעם, ולכן יאמר נא כי "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל" - כי זה הוא הרמז למעלה על סטר דמסאבא כי אין בה דבר שמועיל לברור ממנה כדי להעלות אותו אל תוך סטרא דקדושה להיות מאכל אדם. או מפני שאינו מאכל כל אדם כגון התרייק וכיוצא כי אין זה מאכל של הצדיקים שהם בריאים ואין בהם חולי הנפש. אמנם הוא רמז למה שאמר הכתוב "כי חולת אהבה אני". אע"ג שמותר לקיימו בפסח מפני כי אי אפשר לבטל אותו חלק המעט מן היצה"ר בזמן הזה עד לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אמנם בפסח הענין הוא כדי להכניע את הקליפה בלבד ולברר ממנה איזה דבר להכניס אותו אל סטרא דקדושה. ולכן זה הדבר שלא יש כח להעביר אותו מן העולם, לכן מותר לקיימן בפסח, אמנם אסור לאכלו עד אחר הפסח. וזה מפני כי כבר נאמר כי באותו זמן של הפסח צריך לבדוק ולהכניע סטרא אחרא בכל האיפשר. והתכלית הוא כדי לברר ממנה חלק היותר ראוי למאכל אדם. ומאחר כי זה הדבר לא יתכן לברר ממנו כלל - נהי שמותר לקיימו עד עת בא דברו להבטל לגמרי - היינו לעתיד או לעת המצטרך לאוכלו בדרך רפואה כאמור כי חולת אהבה אני -- אבל לא מפני כך יהיה מותר לאכלו בפסח כדי שלא לעורר סטרא אחרא לתת לה תגבורת להדבר אל הקדושה משום "לך אמרין נזירא סחור לכרמא לא תקרב". ואעפ"י שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, ולמ"ד(?) החמץ קודם הפסח בטל בששים כנ"ל -- אף על פי כן אסור לאכלו כדי שלא לעורר הקליפה.
"שכר שעושים מחטים ושעורים חייב לבערו" - כי אין זה מכלל 'חמץ שנפסדה צורתו', שהרי כל כח החמץ עודנו עומד בו, ככחו אז כחו עתה. והרמז שלו לענין ריבוי השתיה הנמשך מריבוי האכילה. וכבר אמרו חז"ל כי זה גרם כל הרעה מזמן אדם הראשון ונח ונדב ואביהו ועשרת השבטים ושבט יהודה ובנימן שנאמר "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו". לפי שהוא סיבה לתגבורת הקליפה. ולכן חייב לבערו להכניעו ולהוציא אותו חוץ מן הקדושה.
"וכן אם העמיד גבינה במלא של שעורים" אע"ג כי אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר - מכל מקום ריבוי המאכל בהתמדה אסור. ולכן המעמיד יותר קשה. ולכן אם יהיה של שעורים או חטים חובה עליו לבער אותו ולהכניעו כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא לנחש שקצץ רגליו המעמידים אותו.
ואיפשר לומר נמי כי זה המעמיד פוגם למעלה והוא סוד מה שאמרו חז"ל המעמיד בן או תלמיד רשה וכו'. ולכן המעמיד גבינה כמו שאמר הכתוב "הלא כחלב תתיכני וגבינה קפיאני". וזה היה במחשבה רעה כחלא כמ"ש חומץ בן יין, וזה היה לו מפני שהיה שיכור כי זה הבן רשע נעשה משכר שעורים או חטים, ולכן חייב לבערם הוא הקב"ה שנאמר "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" - אלו בני תשעה מדות כמו שאמרו חז"ל "בני שכרות וכו'".
"נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ ומנהג יפה הוא ויש להם על מה שיסמוכו". וכפי הדרך ישכון אור הענין הוא כדי להכניע הקליפה בכל האיפשר. ויש בזה גם כן סמך שהוא הרמז אל העונות אשר יעשה האדם בכותלי ביתו הם נדבקים למעלה ונאמר "תשביתו שאר מבתיכם". ואע"פ כי אין זה מן העונות החמורים שמגיעים למעלה עד הקורה כאשר יבא לקמן -- מכל מקום צריך לגרר אותו שהנה חזקיהו ע"ה גרר עצמות אביו על מטה של חבלים לכפר עליו.
וזה יהיה אפילו מאותם כ"ד דברים שהם מעכבים את התשובה שפירש הרמב"ם ז"ל עיין שם. וכאשר יבא לקמן.
"ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט" - כי יחשוב בלבו מה שאמר הכתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". כי אין זה דוגמא לחור שבכותל שעשה רושם - שהתם בודק עד מקום שידו מגעת מפני כי נשתרש בחטא והשאר מבטלו בלבו ודיו. דהתם לא נודע אם יש שם חמץ מפני שכבר חזר בו, ולכן הוא מבטל אותו שנאמר "הנסתרות לה' אלהינו", ולכן בביטול בעלמא סגי שהוא מן התורה. אבל בזה מיירי שיש שם איזה חמץ עדיין ונודע לו שחטא רק שהוא בשוגג, ואם מעט הוא - יטיח עליו מעט טיט והוא זכר אל הקדושה כדלקמן לקיים מה שאמר הכתוב "ולא יראה לך חמץ".
וכפי הדרך הנ"ל כל אלו הדינים שורשם למעלה אחד שנתבאר על הפת עצמה שעפשה שהוא מדבר במדה האחרונה כנ"ל, אחר כך מבאר ענין הבגדים שכבסן בחלב חטה מפני כי כן נמי האשה הגשמית כאשר תטהר מטומאתה צריכה טהרת בגדים ולכן יאמר כי אלה הבגדים שכבסן בחלב חטה וכו' - הסוד הוא כאשר הריח החכם בגדי אותה אשה ואמר דם חימוד הוא וטהר אותה. וכן נמי אלו הבגדים שנמצא בהם חלב חטה - שמץ מן התאוה. וכן ניירות שדבקן בחמץ הוא על דרך זה. וכן כל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח מפני כי זהו דוגמא לדם חימוד כאמור והוא טהור שהרי אין צורת החמץ קיימת.
"דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל וכו'" - הנה נודע מן הזוהר כי סטרא דקדושה הוא בסוד 'אדם', ולכן נאמר בישראל "אדם אתם". אבל סטרא אחרא הם ברזא דבהמה ולכן יאמר "דבר שנתערב בו חמץ" - סטרא אחרא, ודבר זה הוא ענין ייחוד על דרך מה ששנינו "ראוה מדברת". אבל זה אינו מאכל אדם - סטרא דקדושה כלל. או שאינו מאכל כל אדם כי זה הייחוד אינו נעשה תמיד אלא לפרקים כגון התריק(?) וכיוצא - כי הנה בזה משפט אדם ומשפט בהמה שוים. אף על פי שמותר לקיימו כל אחד לצורכו כפי בחינתו - אמנם אסור לאכלו עד אחר הפסח כי לענין אותו ייחוד שאינו מאכל אדם אין ראוי לאכלו להיות גרמא לעשות אותו הייחוד על ידי איזה צד של עון שהוא סיבה לעורר אותו, שהרי נתבטל בפסח. וכן נמי לענין מה שאינו ראוי לכל אדם גם כן אסור לאוכלו בפסח ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא - הרי זה אסור לאכלו שהרי נכנע סטרא אחרא בפסח, ואין ראוי לעורר אותו שהרי הייחוד הנעשה בפסח הוא סוד רחמים גמורים, כי לכן אנו מחויבים לשתות בהסיבה.
"שכר שעושים מחטים ושעורים" - הנה נתבאר למעלה כי המעורר הייחוד העליון הוא סטרא דצפון שהוא בלא זוהמא כלל בסוד "שמאלו תחת לראשי". ולכן שכר שהוא מחטים ושעורים שהוא בחינת חמץ חייב לבערו מפני כי אין מעור' ייחוד אלא שגורם להתאחז סטרא דשמאלא למעלה. וכן אם העמיד גבינות בחלא כי לא נעלם מעין כל קורא אשר בלחי כי מן הייחוד העליון נמשכים הנשמות של בני אדם למטה שנאמר "הן כל הנפשות לי הנה", ונאמר "ממני פריך נמצא". ולכן יאמר כי הנה אע"ג כי דבר גדול הוא היות האדם על ידי מעשיו גורם זווג למעלה - אמנם מכל מקום צריך להיות נזהר עד מאד מדבר מפגל אפילו במחשבה בשעת עסק התורה ומעשה הטוב. ולכן אם העמיד גבינות - בחינת נשמות - העמיד אותם על ידי מעשיו שלא יהיו בחינת נפילים(?). אמנם היה בלימוד זה או במצוה מחשבה רעה דוגמת החומץ של שעורים או של חטים -- חייב לבערם כל הרהורים הרעים ומחשבות זרות לתקן אותם הנשמות כאמור.
"נהגו לגרר הכתלים והכסאות וכו'" - זה הדין והסמוך אליו כולם כאחד הם רומזים בדבר נסתר, הלא הוא זה הדין הנוהג באשה הגשמית כי קודם שתטבול צריכה לחוף גופה ושערה ולהדיח בית השחי ובית הסתרים וכו'. ולכן באו דינים הללו. "ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו וכו'" לכן צריך הדחה וכיוצא. וכן בצק שבסדקי עריכה -- הכל הולך אל מקום אחד, אין להאריך בפירוש דברים הללו. והמשכיל יבין מדעתו.
ונחזור לענין בצק שבסדקי העריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער - כי מאחר שהנחנו כי בזמן הזה צריך להכניע סטרא אחרא ולהוציאה מכל המקומות של הקדושה, מן הכלל ומן הפרט, ולכן בכל מקום שיש כזית ממנה שהוא סוד אות יו"ד של לילית חייבתא שהוא הפך מן הקדושה מאות יו"ד שהיא שיעור כזית כדאיתא בזוהר ובתיקונים - ולכן צריך לבער אותה כדי שלא תתחזק ותתגבר פעם אחרת. ואם לאו - שאין בו כזית - נשוב ונראה אם עשוי לחזק שברי העריבה או לסתום בו נקב. הוא הדבר הנ"ל, כי יש אותו המעט מן החמץ בסוד מה שאמר הכתוב "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט", וזה הוא אשר מחזק שברי העריבה בזמן שנאמר "שבר גדול נשברה בתולת בת עמי".
"או עשוי לסתום בו נקב" - הוא מ"ש פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו:
- "ותאנא מבין חולקהון דשאר עמין נפיק חד שביל דקיק דמתמן אתנגיד חולק לאינון תתאי ומתמן אתפרשא לכמה סטרין, ודא קרינן ליה תמצית דנפיק מסטרא דארעא קדישא ועל דא עלמא כוליה מתמצית דארץ ישראל קא שתי. מאן ארץ ישראל? הא אוקימנא. ובין לעילא ובין לתתא כל אינון שאר עמין לא אתזנו אלא מההוא תמצית ולא תימא דאינון בלחודוי אלא אפילו אינון כתרין תתאין מההוא תמצית שתיין וכו'. כד חמא ההוא מלאכא דהא בלעם אסטי לההוא אתון לההוא סטרא דכתיב להטותה הדרך - מיד ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים לאסתמא ההוא אכילה דלא יסתייעון ביה אינון עע"ז וכתרין תתאין". עכ"ל.
והנה מובן ממאמר זה כי זה הוא הנקב של התמצית שהולך משם השפע לכתרין תתאין ולכן זה שהוא סותם את הנקב זה הוא בטל במיעוטו ואין צריך לבער אותו ולבטלו לפי שהוא מועיל לסטרא דקדושה כאמור. ואם לאו - חייב לבער כדי שלא יהיה מתאחז משם ליינק.
"היו בה שני חצאי זתים בשני מקומות" - הוא אות יו"ד שנחלק בשני מקומות לפי שהם שני עונות רק שהיה ביניהם ענין של שוגג - הוא החוט כד"א "מושכי העון בחבלי השוא", והיינו בצק שעדיין לא החמיץ והוא ביניהם אע"ג שהם מפוזרים ונפרדים שלא עשה אותם בזמן אחד, "רואים כל שינטל החוט נטלים עמו חייב לבער" - הוא הענין נמי על העונות שיעשה האדם כי פעמים אותו העון נעשה שהוא לחזק במזיד או שהוא בשוגג, ולכן אמר בתחילה: "בצק שהוא בסדקי העריבה" דהיינו שחטא חטא קל בשוגג, "אם יש כזית במקום אחד" - כלומר אע"ג כי הוא בשוגג אין הכל בשוה, שהנה שנינו "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה'". ולכן אם יש כזית במקום אחד - כלומר כי אותו חטא הוא מום קבוע במקום אחד ידוע באבר אחד מן האיברים כגון מראית העין או שמע שוא או לשון הרע וכיוצא -- "צריך לבער אותו" ולשוב בתשובה כדי להכניע סטרא אחרא בזמן הזה. ואם לאו - שאין זה קבוע. "אם עשוי לחזק שברי העריבה או לסתום בו נקב" - היינו מה שאמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה", וזה מחזק נמי העריבה (הוא סטרא דקדושה), או כדי לסתום בו מעשה הרשע שנמשל(?) אל הקודש בספינה כמשחז"ל. וזה בטל במיעוטו מאחר שעשה זה לשמה. ואם לאו חייב לבער - כדי שלא ירגיל עצמו לדבר עבירה.
"ואם היו בו שני חצאי זתים" - היינו שחטא שני פעמים בשוגג, "ואינם במקום אחד" היינו באבר אחד או בפשוטו בשני מקומות אמנם "חוט של בצק ביניהם" - הוא משחז"ל "לעתיד מביא הקב"ה ליצה"ר וכו' לרשעים נדמה להם לחוט של שערה" - הם אותם דברים קלים שאדם דש בעקיבו שהם מסבבים אותו ליום הדין. ולכן רואים כל שינטל הבצק החוט נטלין עמו מצטרפין. ולכן צריך לבער אותם שהרי הם שלשה חטאות.
והנה איתא בדברי הרמב"ם ז"ל ליחיד מוחלים לו שני פעמים ולרבים ג' פעמים שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר". ולכן מאחר שחטא גם כן אע"ג שהוא קל בשוגג צריך לבער אותם ולעשות תשובה מהם כי צריך להכניע סטרא אחרא עתה בכל האיפשר.
"ואם לאו" - כי אין ניטלים עמו ולא נצטרפו השלשה רק נחשבים לשנים. "אינו צריך לבער" לפי שהקב"ה מוחל אותם.
"במה דברים אמורים - בעריבה. אבל בבית אעפ"י שאם ינטל החוט אין נטלין עמו חייב לבער". והנה ההפרש שבין העריבה אל הבית יהיה כי העריבה הרמז שלה הוא במקומות הנפרדים שהם לפרטים. והבית הוא יהיה בעולם עצמו שהוא לכולל. ולכן כאשר חצאים אלו (הם העונות הנזכר) הם בענין הנוגע לעריבה שהוא הרמז לפרטים -- לכן מאחר כי אין החוט ניטל עם שני החצאין כי זה מורה שלא נצטרפו, לכן אין חייב לבער כנזכר. אבל אם הוא בבית שהוא מורה על העולם עצמו - אעפ"י שאין ניטלין עמו ואין מצטרפין - חייב, מפני שהוא מקבץ אותם וחטא של רבים הוא חמור טפי.
ואם כה נאמר בהפך - כי הבית הוא של היחיד והעריבה הוא מקום של רבים - כך יהיה הענין: מפני כי היחיד הוא יותר חמור מצד אחד וקל מצד השני בעבור דלא מפרסם חטאיה. אמנם הוא חמור כי אין הקב"ה מעביר עונות אלא שני פעמים. אמנם של רבים הוא בהפך - כי מצד אחד הוא קל מפני שהקב"ה מעביר להם על ג' עונות, אמנם הוא חמור מפני כי הוא מפורסם עונות. והיינו כמו שאמרו חז"ל בענין התשובה למה הוצרך התשובה של דור המדבר ושל דוד המלך ע"ה צריכא, סד"א של יחיד לא מפרסם חטאיה, של רבים מפרסם חטאיה וכו'. ולכן נמי בנדון דידן בענין העריבה הוא הדוגמא לענין הנוגע בעולמות שהם של רבים - אז בזמן שחוט הבצק כאשר ניטל הם ניטלים עמו שני חצאי הזיתים שהם שני עונות האחרים - הנה נעשו ג' עונות ולכן חייב לבער אותם.
אמנם אם כאשר ניטל החוט הקל אין ניטלין עמו - הרי כי אינן מצטרפין ולכן אין צריך לבער - כי הנה הקב"ה מעביר להם ג' פעמים שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". אבל אם חצאי זיתים אלו הם בבית של הפרטים -- אעפ"י כי כאשר ינטל חוט זה הקל אין ניטלין עמו שני חצאי זיתים ואין מצטרפין -- חייב לבער לפי שפעמים מקבץ אותם כאשר העולם נידון. וליחיד הקב"ה מעביר שני פעמים לחוד. והרי הם ג' חטאות. ולכן צריך לעשות תשובה כדי לבער אותם.
"היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה וכו'" - דין זה הוא מתבאר עם הדין הנזכר למעלה מ"ש "חמץ שהיה למעלה על הקורה שהוא כזית מחייבים אותו להביא סולם להורידו". והענין כי הנה כבר נתבאר כי החמץ הוא היצר המתגבר על האדם ומחמיץ אותו להחטיא אותו. ואמנם לא כל העונות הם בהשואה אחת, ולכן כאשר נעריך שהבית הזה הוא כינוי לגוף האדם כדאיתא בזוהר כמשחז"ל "מי מעיד באדם קורות ביתו" -- ולכן צריך לבער ממנו החמץ של העונות. ואמנם יש ערונות שהם מכונים לחמץ הנכנס בקירות של הבית הם חורי הבית. ואמנם זה החמץ שהוא על הקורה בלי ספק שהוא הרהור ע"ז ושל מינות שנאמר בהם "למען תפוס את בית ישראל בלבם" ומגיע עד למעלה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ויהי דוד בא עד הראש - אין ראש אלא עבודה זרה שנאמר אנת הוא רישא די דהבא". ולכן כזית זה הגיע עד הקורה למעלה.
ועוד הוא יהיה רמז אל ענין הגאוה שהוא בראש ואמרו חז"ל "המתגאה כאילו עובד עבודה זרה שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך", ולכן על כל אלה הדברים צריך להביא סולם להורידו והוא עסק התורה כמו שאמרו חז"ל בב"ר "והנה סלם - זה סיני וכו'". וכך אמרו חז"ל "אמר הקב"ה לישראל בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין התורה". ולכן מביא סולם - היא התורה - להורידו.
אמנם אם חמץ זה בבור - כלומר כי לא בא לו העון מצד הגאוה אלא מפני העוני שהיה בתכלית העניות כמו שאמר הכתוב "בחרתיך בכור עוני" ואמרו חז"ל "עניות לא הניח מדה טובה לישראל" -- מבטלו בלבו ודיו כמו שאמר הכתוב "פן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי". ולכן מבטלו בלבו ודיו. ולכן אם היה חצי זית זה(?) בבית וחצי זית בעלייה הוא מה שאמרו חז"ל "תלמיד חכם צריך להיות נמצא בו אחד משמנה בשמינית ומעטרא ליה כסאסא דשבולתא. אמר ר"י לא מינה ולא מקצתה - מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב". והנה זה הסוג הוא הנקרא "חצי זית" - ר"ל שהוא קצת מן הגאוה, וזה היה "בבית" שמתגאה על בני ביתו שנאמר "גבר יהיר ולא ינוה". "וחצי זית בעלייה" - הוא הגאוה שבראש כאמור.
או יהיה "כחצי זית בבית" - כלומר קצת עונות היה לו בקירות הבית - הם האיברים כאמור, "וחצי זית בעליה" מן הגאוה כזכר. "כחצי זית בבית" דהיינו מעונות שבסתר, "וחצי זית באכסדרא" - מן העון מפורסם ופרוץ לעין כל. "חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו" - הוא הגאוה פנימית וחיצונה כנזכר אצלי בפסוק "כי יום לה' על כל גאה ורם" שהם ב' מיני גאים והיינו 'בית שלפנים ממנו' שהם עון תיכון וחיצון.
הואיל וחצאי זיתים אלו הם דבוקים בכתלות או בקורות או בקרקעות ואינם עונות שלמים במיד -- אינו חייב לבער אותם. אמנם מבטל אותם בלבו ודיו, כי יעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד ודיו כמ"ש הרמב"ם ז"ל יתודה שהוא מן התורה. וכן נמי בזה - מן התורה בביטול בעלמא סגי ודיו מפני כי כן המקדש אשה ואמר לה "על מנת שאני צדיק גמור" - אף על פי שהוא רשע - מקודשת, חיישינן שמא עשה תשובה בלבו ודיו מדין התורה כאמור.
"חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו וכו' ונפסל מאכילת הכלב וכו'" - הנה הדין כבר נתבאר למעלה בדין שאמר הפת עצמה שעפשה, ובלי ספק כי זה הוא קודם איסורו ושם נאמר "אין צריך לבער", וכאן "מותר לקיימו בפסח", והכל הולך אל מקום אחד. אמנם מ"ש חמץ שנתעפש -- היינו מדי(?) דהוי חמץ ואינו פת וכבר נתבאר כי הפת הוא בסוד כנסת ישראל שהגיע לה צד מן ההעדר. אמנם החמץ שנתעפש דמשמע שהוא חלק מן הקליפה שנתעפש ונפסל מעצמו, "קודם זמן איסורו" דמשמע קודם מה שאמר הכתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", "ונפסל מאכילת הכלב" כי אין לו ייחוד עמו, "מותר לקיימו" מפני כי אין נחשב לכלום כלל. אמנם מ"ש תמן שנשרף באש ונתחרך עד שאינו ראוי לכלב -- הוא הדבר אשר ביארתי למעלה כי כל עיקר הבדיקה והביעור הנעשה בזמן הזה הוא כדי להכניע את הקליפה ולהוציא אותה מחוץ לעולמות כמו שהיה מתחילה בזמן של הבריאה שהיתה למטה כנ"ל. והנה לא נפלאת היא ממך מ"ש ר' אליעזר "בניסן נברא העולם" ולכן כמו כי אז בזמן של הבריאה כאשר חטא אדם הראשון נפרע הקב"ה מן הגורם הראשון -- הוא ס"מ, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר כי כאשר היה אדם הראשון מסיב בגן עדן היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, אז נתקנא בו ס"מ ובחר מכל הנבראים חכם להרע ולא מצא כמו הנחש שנאמר "והנחש היה ערום וכו'", ורכב עליו והחטיאו לאדם הראשון. ולכן מה עשה לו הקב"ה? קצץ כנפיו והפילו ממקום קדושתו. ולכן אנחנו גם כן בזמן הזה חוזרים ומעוררים זה הדין הנעשה מאז ומכניעין הקליפה. ולכן "חמץ" שהוא הקליפה והוא העון עצמו אשר יעשה האדם "ששרפו וחרבו עד שאינו ראוי לכלב" - הן מפני כי לעתיד נאמר "והיה בית יעקב אש וכו' ודלקו מהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו", ונאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אבל אין זו עכשיו. ולכן מאחר כי נפסל מאוכל הכלב - מספיק, מפני כי החמץ הוא סוד הזכר שבקליפה כדאיתא פרשת פנחס דף רנ"א (ח"ג רנא, א) וזה לשונו: "חמץ דכר, מחמצת נוקבא וכו'". ולכן הוא מאכל הכלב שהוא בבחינת הנקבה של הקליפה. ולכן שאלו לבן זומא "מהו לסרוסי כלבא. אמר להם ובארצכם לא תעשו". אמנם מאחר שנעשה הדבר מעצמו ונפסל זה החמץ מאכילת הכלב הגשמי למטה הוא מורה כי כן נמי למעלה יתפרדו כל פועלי און ולכן גם אם ייחדו לישיב' והוא ענין הכנעה וגם יזכו' לו מה שאמר הכתוב "ונחש עפר לחמו" ואמרו חז"ל "הכל מתרפאין לעתיד חוץ מן הנחש" - נמצא כי "וטח פניו בטיט" שהו' חלק העפר, והרי נתקיים לא יראה ולא ימצא. ולכן "מותר לקיימו בפסח".
"דיו שהוא מבושל בשכר שעורים מותר לכתוב בו" - מפני דאיכא תרתי לטיבותא. ראשונה כי הנה הדיו הרמז שלו הוא אות יו"ד כדאיתא פרשת תרומה דף קנ"א (ח"ב קנט, א) והנה להיות שהוא עליון לכן אין יכולת אל החמץ סטרא אחרא להתאחז משם. ומה גם שהוא מבושל ואינו מאכל אדם, כי השעורים עצמן הם מאכל בהמה. ומה גם עתה. ושם נאמר בזוהר ז"ל "דיו לעבד להיות כרבו. דיו יוד ידו - חכמה ותבונה ודעת דכתב בר נש בידו בדיו", עכ"ל.
"עריבות שלשין בהם חמץ וכו'" - כבר נתבאר למעלה כי הרמז שלהם הוא בעולמות שנכנס לשם סטרא אחרא - היינו שלשין בהם חמץ. ולכן אין לסמוך על מה שרוחצין ומנקרין אותם כי איפשר שלא ישאר בין הכל כזית והכלי מצרפו - כי כן בחינת הכלי - הוא סוד כלי מקבל טומאה. ולכן מצרף החמץ הזכ(?) עמו. ולכן צריך ליתנו במתנה לגוי - ר"ל להורידו אצל הקליפה לתתו לו במתנה, או לטוח בטיט כי יזכור מה שאמר הכתוב "ונחש עפר לחמו" - כי בזה לא יראה ולא ימצא כדבר האמור לעיל.