טור אורח חיים תקט
<< | טור · אורח חיים · סימן תקט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב - דוחין יום טוב.
כגון גריפת תנור.
ושפוד שנשבר חודו ביום טוב בענין שאין ראוי לצלות בו מותר לתקנו.
אבל אם נתעקם קצת ועדיין ראוי לצלות בו - אסור לתקנו, אפילו אם יכול לתקנו בידו בלא כלי.
סכין שנפגמה ביום טוב, מותר לחדדה במשחזת של עץ או על חברתה, ומורין לעשות כן.
אבל במשחזת של אבן, אף על פי שמותר לחדד בה אין מורין לעשות כן.
אבל להעביר שמנוניתו, אף בשל אבן מורין לעשות כן.
ואם נפגמה מערב יום טוב אסור.
והרמב"ם כתב - אפילו על גבי עץ הלכה ואין מורין כן.
ועל גבי משחזת של אבן אין משחיזין כלל.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
נפגמה מערב יום טוב - אסור לחדדה במשחזת.
ואם לא נפגמה מערב יום טוב, אלא עמדה - פירוש התחילה קצת להתקלקל ואינה חותכת יפה -
אם יכול לחתוך בה על ידי הדחק, יכול להשחיזה ביום טוב.
ופירש רב אלפס - אגב ריחייא או דיקולא אבל לא במשחזת.
ובעל העיטור כתב - אפילו במשחזת.
והכי מסתבר.
אבל אם אינו יכול לחתוך בה אפילו על ידי הדחק, אסור להשחיזה דהוה ליה מתקן מנא.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מערב יום טוב דוחין יום טוב כגון גריפת תנור וכו' בפרק אין צדין (כח:) דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דתנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר"י מתיר אף מכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ור"י כתיב הוא וכתיב לכם לכל צרכיכם ול"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותם מעי"ט כאן במכשירין שא"א לעשותם מעי"ט ופירש"י א' סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם בי"ט אישפוזיטני"ר בלעז שנשבר ראשו וא' גריפת תנור שנפל מן הטיח לתוכו ולא היה יודע מבע"י באנו למחלוקת ר"י ורבנן שממחלוקותם אנו יכולין ללמוד ופסק רב חסדא הלכה כר"י. ואע"פ שר"ח הזכיר בדבריו דסכין שנפגמה הוא מכלל הדברים שנלמדים ממחלוקת ר"י ורבנן לא הזכירו רבינו פה לפי שיש בו חילוקים כמו שביאר בסמוך: ומה שי"ל במה שפסק רב חסדא הלכה כר"י אכתוב בסמוך ובסי' תקי"ד בס"ד:
אבל אם נתעקם קצת ועדיין ראוי לצלות בו אסור לתקנו ואפילו אם יכול לתקנו בידו בלא כלי. שם אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו בי"ט ואע"ג דמפשיט ליה בידיה: ופירש"י נרצף. נמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר אסור לתקנו בי"ט שהרי יכול להשתמש בו כמו שהוא וטורח דלא צריך הוא: ואע"ג דמפשיט בידיה. ואין צריך להכות עליו בפטיש. וגם הרא"ש כתב אסור לתקנו בי"ט ואע"ג דפשיט ליה בידיה כי יכול לצלות בלא תיקון עד כאן ולפי דבריהם היינו דאיכא בין נרצם לנרצף דנרצם היינו שנשבר ראשו ומש"ה שרי דלא חזי לאשתמושי ביה ונרצף היינו שנעקם מעט שיכול להשתמש בו בלא תיקון ולפיכך אסור לתקנו וכ"ת והיכי שרי ר"י בנרצם והא אמרינן בפרק המביא דאין מתקנים את השפוד ואין מחדדים אותו תירץ רש"י דההיא דלא כר"י א"נ בנרצם מעי"ט וד"ה או שמא תיקון דהתם היינו תיקון גמור עד שנעשה כלי מחמתו כ"כ הר"ן וכתב שיותר נכון בעיניו מה שפי' הר"ז דנרצף היינו שנכפף לגמרי ומש"ה אסור לתקנו אע"ג דמפשיט בידא משום דשווי מנא הוא ולא דמי לנרצם דלעיל דהתם היינו שנתעקם מעט והוא היפך מלשון צורם באזנו ומש"ה שרי דלאו שווי מנא הוא. ור"י כתב בח"ג שפוד שנרצם כלומר שנפגם פיו ואין יכול לצלות בו מותר לתקנו בי"ט ודוקא כשנרצם בי"ט והלכה ואין מורין כן לרבים שמא יבא לתקן כשנרצם פיו מעי"ט אבל אם נרצף כלומר שנתעקם ויכול לצלות בו ע"י הדחק אסור לתקנו בי"ט ואפילו נרצף בי"ט ואפי' יכול לפשטו בידו ע"כ:
ומ"ש דהוי הלכה ואין מורין כן נראה דהיינו מפני שהוא מדמה אותו להשחזת סכין דאמרי' בה שהיא הלכה ואין מורין כן כמ"ש בסמוך: הרמב"ם כתב בפ"ד שפוד שנרצף אע"פ שהוא יכול לפשטו בידו אין מתקנין אותו ולא הזכיר דין שפוד שנרצם ונראה מדבריו שהוא מפרש דנרצף היינו שנתעקם מעט והוא יכול לתקנו בידו ונרצם שנעקם הרבה ולפיכך כתב דאפי' נעקם קצת אסור לתקנו וכ"ש אם נתקלקל הרבה דאסור שהוא סובר שאין הלכה כר"י דשרי מכשירין שא"א לעשותן מעי"ט: כתב המרדכי בפרק המביא כדי יין בשם אבי"ה שפוד שצולין בו עופות והיה ארוך יותר מדאי ואסר רבינו לחתוך אותו ולא לשרפו משום תיקון כלי ולא דמי לחתכו באור בפי שתי נרות דהתם נראה כמדליק שתי נרות:
סכין שנפגמה בי"ט מותר לחדדה במשחזת של עץ וכו' בפ' אין צדין תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חבירתה ובגמ' א"ר הונא ל"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמרא בפירוש דברי רב הונא ובפירושא דמתניתין והרי"ף לא כתב שום לשון מהם ולא הביא גם כן דברי רב הונא. ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסור אמר רב חסדא דלא כר"י דתניא ר"י מתיר במכשירי אוכל נפש ופסק רב חסדא הלכה כר"י א"ר נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבה והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנינותא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתי לדעתיה דלחדודי קא עביד והאי דלא קאמר לי דקסבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא וא"ל לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנינותא ואמר לי לעבורי שמנינותא וחזיתי לדעתיה דלחדודי קא בעי וקסבר הלכה ואין מורין כן וכ' הרי"ף כל זה ופירש"י הלכה כר"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין לרבים כן שלא יזלזלו אף באפשר לעשותו מבע"י דכל הני דשרי כיון שנתקלקלו בי"ט או שהיה מאתמול טרוד כדאמרינן לקמן לא התיר ר"י אלא במכשירין שאי אפשר לעשותם מערב י"ט ואיתא תו בגמרא א"ר יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה בי"ט והוא דפסקא אגב דוחקא וכתב הרי"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא וכתב הרא"ש מה שפסק הרי"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר"י דאף במשחזת של אבן מותר דאמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר"י והרי"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתני' דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא הוא דקי"ל כר"י ומה שהביא הרי"ף ההיא עובדא דרבה דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפי' רבנן מתירין במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן כהך לישנא לקולא הלכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין דמשיאין ע"ג חבירתה אפי' לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ"ל אבל הר"ן פירש דברי הרי"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבה דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר"י ואין מורין כן בשבת דנהי דהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפי' לחדדה במשחזת של עץ כר"י אפ"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבאו להשחיזה במשחזת שלה דבכה"ג אפילו ר"י מודה לפי שהוא עושה כלי. ומש"ה רבא דס"ל כר"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא דהו"ל עושה כלי ולפיכך כתב הרי"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע"פ שאפשר לדחות ולומר דרבה ורב יוסף משום דקיימי רב נחמיה ואביי קמייהו לא משחזי במשחזת של אבן דכיון דס"ל דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי ולמימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אין הכי נמי דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת אבן משחזי כר"י אפ"ה כיון דלא חזינן דעביד אלא הכי מנ"ל לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתא דלקמן מוכחי דבמשחזת אפי' לר"י אסור ומש"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט עכ"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פומא דדיקולא וכיוצא וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או על גבי חרס או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדה במשחזת ואיכא למידק דמשמע הכא דהרי"ף והרמב"ם סברי דהלכה כר"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע דהרמב"ם סבר לית הלכתא כר"י וצריך לומר דאע"ג דמדאורייתא שרי כר"י רבנן אסרוה לפי שאין צורך אוכל נפש כ"כ שהרי יכול לתחוב בו הבשר אע"פ שהוא עקום אי נמי לצלותה ע"ג הגחלים. ודעת ה"ה דלהרי"ף והרמב"ם לית הלכתא כר"י בשום מכשירין וכדמשמע ממ"ש בפ"ד גבי אין מכבין האש כדי שלא תתעשן הקדירה יש מקשין ע"ז ממה שאמר בפרק אין צדין הלכה כר"י ותירצו שלא כל המכשירין שוים ויש שהלכה בהם כר"י ומתוך כך אסרו לכבות את הבקעת מפני הדליקה ומפני תשמיש ומפני שלא תתעשן הבית אבל בשביל שלא תתעשן הקדירה ותבשילו שהוא מכשיר אוכל נפש ממש מותר והוא שאין לו מקום לפנותו ודעת רבינו לאסור הכל וכדעת ההלכות עכ"ל. והכי משמע נמי ממ"ש גבי השחזת הסכין ולפי דבריו יש לתמוה היכי שרי הכא להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא. ונ"ל שה"ה סובר דכל כה"ג אפילו רבנן מודו דשרי שאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הלכך לא בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ"ע הלכך לא חילק בהשחזת הסכין בין נפגם בי"ט לנפגם מעי"ט דאפי' בנפגמה מעי"ט מותר לחדדה ע"ג העץ או על גבי חרס או אבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעי"ט היה אסור דלית הלכתא כרבי יהודה כלל ולפ"ז הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל ע"ג עץ או חרס או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצף דקאמר דאתא למחלוקת ר"י ורבנן היינו בשנעקם לגמרי וצריך תיקון גמור הלכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר רב יהודה בנרצף דהיינו נעקם קצת אף ע"ג דמפשיט ליה בידיה גזירה משום נרצם. וגריפת התנור דאמר רב חסדא שהוא מחלוקת ר"י ורבנן ואפ"ה כתב הרמב"ם בפ"ג שאם אי אפשר לאפות או לצלות אא"כ גרף מותר צ"ל דגריפת תנור דקאמר רב חסדא היינו באפשר לאפות בו ע"י הדחק ואפ"ה שרי ר"י אבל כשאי אפשר לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת תנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דאי אפשר לאפות אא"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת י"ט והרמב"ם עצמו כתב טעם כיוצא בזה בפ"ד על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ"ל שצ"ל לדעת ה"ה שמפרש דהרמב"ם לא ס"ל דהלכה כר"י במכשירין כלל ומפני כך כתב על דברי הרמב"ם דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות נמשך אחר האמור למעלה שאין הלכה כר"י במכשירין ומפורש בהלכות פרק אין צדין כדברי רבינו שלעולם אין משחיזין את הסכין במשחזת ואפילו עמדה או נפגמה בי"ט ודברי רבינו וההלכות עיקר וכמה משניות סתומות דלא כר"י עכ"ל ומיהו לדעת הרי"ף אי אפשר לומר דאין הלכה כר"י במכשירין כלל דא"כ למה כתב בפ' אין צדין הא דאמר רב חסדא הלכה כר"י ולפיכך דברי ה"ה במ"ש לדעת הרי"ף צ"ע: ואיכא למידק למה לא כתב הרמב"ם דלהעביר שמנוניתא מותר להעביר הסכין ע"ג עץ או חרס וכיוצא ומורין כן לרבים כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להנהו רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא קא בעו. ושמא י"ל דכיון דלא כתב אלא דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר שמנוניתא שרי דסתם ההשחזה אינה אלא כדי לחדדה אבל להעביר שמנוניתא מהיכא תיתי לן דאסור: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחד כפי מה שפירש הר"ן דברי הרי"ף הכי נקטינן ואע"פ שהרא"ש פירש דבריו בע"א נראין דברי הר"ן שמסכים דעת הר"ב עם דעת התלמיד:
נפגמה מעי"ט אסור לחדדה במשחזת ואם לא נפגמה מעי"ט אלא התחילה קצת להתקלקל וכו' מימרא שם כתבתי בסמוך סכין שעמדה מותר לחדדה בי"ט וה"מ דפסקא אגב דוחקא ופירש"י שעמדה. מחריפות שלה שאינה חותכת יפה אבל לא נפגמה מותר לחדדה בי"ט. ואע"ג דמאתמול ומשלשום התחילה לקלקל ולילך דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכח קלקול שלה והו"ל למיעבד מאתמול: והר"ן כתב שאחרים פירשו שעמדה בי"ט דוקא: והרמב"ם בפ"ד השוה דין נפגמה לדין אינה יכולה לחתוך אלא על ידי הדחק ואין בה פגם ולא חילק בין נפגמה מעי"ט לנפגמה בי"ט שכתב וז"ל אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי העץ או ע"ג חרס או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת בד"א כשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על העץ שמא יבא להשחיזה במשחזת עכ"ל ודברי רבינו כדעת רש"י. יש כאן ייתור בדברי רבינו שכתב לעיל ואם נפגמה מעי"ט אסור וחזר וכתב כאן נפגמה מעי"ט אסור לחדדה במשחזת:
ומ"ש רבינו בשם העיטור דאפילו במשחזת כ"כ הרא"ש ג"כ שהרי כתבתי שעל דברי הרי"ף שכתב אהא דסכין שעמדה ודוקא אגב ריחיים או דיקולא אבל במשחזת לא כתב הרא"ש דהיינו לומר שאין להורות כך אבל הלכה כר"י דאף במשחזת של אבן מותר ומ"ש דטעמא דכשאינה יכולה לחתוך אלא ע"י הדחק אסור להשחיזה הוי משום מתקן מנא כ"כ הר"ן וכבר כתבתי שהרמב"ם נתן טעם אחר דהיינו שמא יבא להשחיזה במשחזת ורש"י כתב דטעמא משום דהוי טרחא יתירה: כתב הרשב"א בתשובה מותר לתפור עוף ביום טוב שמילאהו בשר כתוש מבפנים שהרי אותה תפיר' צורך אוכל נפש הוא ור"י כתב בח"ב מולייתא כלומר שממלאים מבשר וביצים ותופרים אותו כתב בירושלמי שאסור לעשותו בי"ט שמא יחתוך התפירה אלא כיצד יעשה יתקן מעי"ט החוט וישימנו במחט ויזהר שלא יחתוך החוט דכל מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט אסור לעשותן בי"ט כ"כ הראב"ד עכ"ל והכלבו כתב ג"כ דברי הראב"ד: כתב האגור בשם שבלי הלקט שמותר לחתוך אגד גדיים ועופות מקולסים וחוטים תפורין וכ"כ המרדכי בפ' המביא כדי יין וכבר כתבתי זה בסי' שי"ז: כתב בתשבץ סי' ש"פ שיכולין לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרין בו האווז או התרנגול' בי"ט: כתב במרדכי פ"ב דביצה ר"י התיר בתשובה ללבן בי"ט כלי שקורין טרפ"א בלע"ז שאפו בו ביום תחתיה פלאדו"ן ואחר הליבון יאפה עליה פשטיד"א של בשר ומשום תיקון כלי אין כאן שהרי נראה כמחממה לבשל תחתיו ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול ע"כ וכ"כ הגה"מ בפ"א בשם סה"ג צריך ליזהר שלא ימתין עד שיצטנן אחר הליבון אלא מיד שיעבירו מן האש יתנו אותו על מאכל שצריך לאפות ודוקא כשמלבנה מחלב לבשר או איפכא דאז לא בעי ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי ליה בליבון קצת כמו שרגילין העולם לתת עליה קש לנסות ובהכי סגי דלא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמישו ע"י האור היכא דהתירה בלע אבל טרפ"א של עו"ג הבלועה מאיסור שצריכה ליבון גמור שתשיר קליפתה לבון זה ודאי אסור לעשותו דניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתסר מידי דהוי אהגעלת כלים דאסור לעשות בי"ט ע"כ וכ"כ המרדכי בסוף מס' ע"ג : אסור להטביל כלי חדש או להטבילו מטומאתו ונתבאר בסימן שכ"ג ויתבאר עוד בסי' תקי"א: במה מותר לשפשף את הכלים ובמה אסור נתבאר בסי' שכ"ג לענין שבת ונראה דה"ה לענין י"ט: כתב הרא"ש בתשובה אין נוקבין נקב חדש בי"ט בחבית דהוי מכשירי אוכל נפש דיכול לעשותן מעי"ט: כתב התוס' בפ' דביצה (ח.) אהא דא"ר יהודה ל"ש אלא שהוסק מעי"ט וכו' וא"ת ואנו איך אנו מסלקין אפר כירה בי"ט לאפות הפשטיד"א אע"פ שאין ראוי לצלות בו ביצה ואומר הר"י דמוקצה אינו אסור לטלטל ביו"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט וראיה מלקמן פרק אין צדין ע"כ וכ"כ המרדכי בפ' בכל מערבין:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- מכשירי אוכל נפש וכו' פלוגתא דת"ק ור"י בפרק א"צ בברייתא סוף (דף כ"ח) וא"ר חסדא הלכה כר"י דמכשירין שא"א לעשותן מעי"ט מותרין:
- ומ"ש כגון גריפת התנור וכו' נתבאר בסימן הקודם. אבל בתוספות פירשו גריפת התנור דהכא בתנור חדש ועדיין יש בו עפר ואבנים שלא פנו וכשיסירם הוי כמו גמר מלאכה ושרי לר' יהודה:
- סכין שנפגמה בי"ט וכו' שם במשנה אין משחיזין את הסכין אבל משיאין ע"ג חברתה ובגמ' א"ר הונא ל"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ופי' רש"י של אבן מתקן ליה שפיר ומיחזי כמתקן בחול ואיכא כמה לישני בגמרא והמיקל שבכולם דלחדדה אסור בשל אבן אבל בשל עץ מותר אפילו לחדדה וה"ה להשיאה ע"ג חברתה נמי מותר אפי' לחדדה. ולהעביר שמנונית מותר אפילו בשל אבן ואמר רב חסדא הא דאסור בשל אבן דלא כר' יהודה דלר' יהודה אף בשל אבן יכול לחדדה להאי לישנא דמיקל. ואמרינן תו בגמרא דהלכה כרבי יהודה ואין מורין כן כדי שלא יזלזלו להקל אף בסכין שנפגמה מעי"ט וכתב הרא"ש כיון דבשל סופרים הוא אזלינן כהך לישנא דלקולא ונדחק הרא"ש להסכים דברי הרי"ף לדעתו וכך הם דברי רבינו בסברא הראשונה שכתב:
- ומ"ש והרמב"ם כתב אפי' ע"ג עץ וכו' טעמו דפסק כי האי לישנא דמחמיר בשל עץ לתנא דמתניתין וכתב הר"ן שכך הוא דעת הרי"ף וב"י האריך ליישב דברי הרב המגיד על זה והנכון אצלי מ"ש הרמב"ן בספר המלחמות שהרי"ף תפס לו דרך הגמרא והסוגיות מכריחות לומר שאף ע"פ שנפסקה הלכה כר' יהודה לא סמכו עליו לגמרי ודברים שהם עיקר מכשירי גוף האוכל כגון גריפת התנור הלכה ומורין כן היכא דלא אפשר שלא יחרוך כדאשכחן בר' חייא לדביתהו ורבא לשמעיה שאם אתה מחמיר עליו אתה מונעו לגמרי משמחת יום טוב ודברים שאינם עיקר מכשירי אוכל נפש אלא שהם צריכין כגון כיבוי שלא יתעשן הבית וכיבוי דליקת הבית או כיבוי הנר מפני תשמיש המטה אסורין לגמרי בין להורות ובין לעשות בהן מעשה בייחוד. ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שא"צ כגון סכין שעמדה שאפשר בשאלה שהרי מצויין לכל מותר ע"י שינוי דכיון דאפשר בשינוי לא שרינן ליה בענין אחר אלא שאין מורין משום דשכיחי ולא אתי לאמנועי משמחת יום טוב זהו דעת הרב אלפס וכן דעת ר"ת עד כאן והר"ן בפ"ב הביא דבריו וכתב ה"ה שזו היא דעת הרשב"א והיא דעת התוס' בתירוץ אחרון בפ"ב די"ט (דף כ"ב) בד"ה ההיא וכ"כ הרא"ש לשם כלשון התוספות והסמ"ג הביא תירוץ זה בלחוד וכן עיקר והיא ג"כ דעת הרמב"ם מש"ה אע"פ שר"י מתיר גבי השחזת הסכין אפילו בשל אבן מ"מ אנן לא שרינן ליה אלא ע"י שינוי בשל עץ או ריחייא ודיקולא וכיוצא בזה שכל אלה הן שינוי ואף באלו הלכה ואין מורין כן כדי שלא יבא לחדדה במשחזת וכדמשמע פשטא דעובדא דרבא ורב יוסף ואין חילוק ג"כ בין סכין שנפגמה לסכין שעמדה ומש"ה כתב הרי"ף גבי סכין שעמדה ודוקא אגב ריחייא או דיקולא אבל לא במשחזת ורצונו לומר הלכה ואין מורין כן כעובדא דרבא ורב יוסף שאין לחלק בין נפגמה לעמדה וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם שמדמה שניהם יחד ומיהו דוקא שנפגמה או שעמדה ביום טוב דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה מאתמול והא דלא פירשו הרי"ף והרמב"ם דבר זה אפשר שנסמכו על מה שכתבו הלכה כר"י במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב אם כן פשיטא דסכין נמי שנפגמה או עמדה מערב יום טוב דהיה אפשר לתקנו מערב יום טוב אסור ביום טוב וכך פסק הסמ"ג והסמ"ק כלשון הרמב"ם וכתבו ג"כ דוקא בנפגמה ביום טוב והכי נקטינן דסכין שנפגמה ביום טוב או אינו יכול לחתוך בה אלא מדוחק דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה מאתמול דצריך לתקנו הלכה היא דמחדדו על גבי עץ או על גבי אבן וחרס וכיוצא בהם או על גבי חבירתה ואין מורין כן לרבים כדי שלא יבואו לחדד במשחזת או לזלזל להקל גם בנפגמה מערב יום טוב אבל להעביר השמנונית משמע דמורים אף לרבים בשל עץ אבל על גבי משחזת ובנפגמה מערב יום טוב או עמדה שאינה יכולה לחתוך כלל אפילו על גבי משחזת של עץ אסור ואף להעביר השמנונית אסור. ואיכא להקשות להרא"ש הא דאמר רב חסדא אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת התנור וכירים ביום טוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן והלכה כרבי יהודה הא פשיטא היא דכיון דאף במשחזת של אבן דהוי עשיית כלי שרי ר' יהודה כל שכן הני תלת דדינם ככל מכשירי אוכל נפש אבל להרמב"ם ניחא דאיצטריך דאף על גב דר"י מודה בעשיית כלי דאסור מכל מקום בכל הני שרי דליכא עשיית כלי אלא תיקון בעלמא וכדכתב הר"ן אלא דלהרא"ש קשה וי"ל דלא קי"ל כר"י בכל מכשירין אלא בדבר שהוא צורך אוכל נפש הא לאו הכי כגון כבוי דליקה ולכבות הבקעה בשביל שלא יתעשן וכו' החמירו בו וכן פי' התוספות והרא"ש בפ"ב וכ"כ הסמ"ג והבאתי דבריהם בסמוך ולפיכך איצטריך לאשמועינן בהני תלת דהלכה כר' יהודה ושריין:
- נפגמה מעי"ט אסורה וכו' מימרא דרבא שם סכין שעמדה מותר לחדדה בי"ט וה"מ דפסקה אגב דוחקא וס"ל לרבינו דוקא עמדה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכח קלקול שלה והו"ל למיעבד מאתמול וכן פרש"י ודלא כהרמב"ם שמדמה שניהם יחד כדפרישית לעיל ומה שחוזר וכתב רבינו דין נפגמה מעי"ט הוא לפי דמתחלה לא כתבה אלא להורות טעם הדין בנפגמה ביום טוב דהלכה ואין מורין כן לחדדה במשחזת של אבן דה"ט משום דאתי לאחלופי ולחדדה גם אם נפגם מעי"ט וכאן כתב גוף הדין דאיכא לחלק בין נפגמה לאינה חותכה יפה:
- ופי' רב אלפס וכו' נראה מדברי רבינו דלהרי"ף במשחזת אסור מדינא דלא כמ"ש הרא"ש דלר' יהודה אף במשחזת של אבן שרי מדינא להרי"ף אלא דאין מורין כן שזה הפירוש אינו במשמע דלשון הרי"ף אלא ס"ל מדינא אסור במשחזת אף לר' יהודה דכיון שעמדה ומאתמול התחילה להתקלקל ר' יהודה נמי מודה דאין להתיר אלא ע"י שינוי דריחיא או דיקולא ואם עמדה לגמרי שאינה חותכת כלל דינו כנפגמה מעי"ט דהו"ל מתקן מנא ממש בי"ט ואסור אבל כשחותך אגב דוחקא אין בו משום תיקון ממש ושרי ע"י שינוי דריחייא ודיקולא אבל לא במשחזת של אבן דכולי האי לא מקילינן כיון שהתחיל להתקלקל מאתמול אבל בהתחיל להתקלקל בי"ט אפי' נפגמה או אינה חותכת כלל מותר לחדדה אף במשחזת של אבן לר"י ככל מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעי"ט אלא דאנן מחמירין וקי"ל הלכה ואין מורין כן זאת היא דעת רבינו לפרש בדברי הרי"ף דלא כהרא"ש אביו וכן פסק בהגהת אשר"י ע"ש הא"ז ואעפ"כ הסכים רבינו לדעת העיטור דסכין שעמדה ופסקה אגב דוחקא אף במשחזת שרי לר' יהודה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה מאתמול דתתקלקל כ"כ והכי משמע פשטא דמימרא דרבא ומשמע נמי מדהתיר רבינו בסתם דאף מורין כן דלא דמי לנפגמה בי"ט דאתי לאחלופי בנפגמה מעי"ט אבל סכין שעמדה דשרינן לה אפי' התחילה להתקלקל מאתמול ליכא למיחש לאחלופי מיהו ודאי אפשר לומר דאתי לאחלופי בסכין שעמדה לגמרי מערב י"ט אי נמי בסכין שנפגמה מערב יום טוב וכן נראה עיקר וכן מבואר בדברי הרא"ש דאף בסכין שעמדה הלכה ואין מורין כן והכי נקטינן דלא כדמשמע מדברי רבינו ובשפוד שנרצם משמע נמי הלכה ואין מורין כן משום דאתי לאחלופי בנרצם מעי"ט וכ"כ ה"ר ירוחם אבל בגריפת התנור משמע דלכ"ע הלכה ומורין כן דהא ר' חייא לדביתהו ורבא לשמעיה אורויי מורי לגרוף ואזהורי מזהירי מחרוכת וצ"ל דגריפת התנור שרינן טפי דעיקר מכשירי גוף האוכל הוא וכו' כמ"ש בסמוך ע"ש הרמב"ן ואיכא להקשות אמאי לא כתב הרמב"ם דין שפוד שנרצם בי"ט דמותר לתקנו כר' יהודה דהלכה כמותו. ומ"ש הרב המגיד דהרמב"ם פוסק לגמרי כרבנן ושזהו דעת הרי"ף הוא פי' תמוה ובודאי דלהראשונים שומעין הרמב"ן והרשב"א והתוס' שהבאתי לעיל דכולם כתבו דהלכה כר' יהודה במכשירין אלא שבפרטן איכא לחלק לפי מה שהוא הענין ואין ספק שגם הרמב"ם פוסק כר"י אלא דבשפוד שנרצם ס"ל דאף עפ"י דאמר רב חסדא סכין שנפגמה ושפוד שנרצם וגריפת התנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן מ"מ לא אמר בפירוש שכולן שוין בדין להתיר כר' יהודה והלכך אנן מחלקין ביניהם דגריפת התנור בי"ט הלכה ומורין כן כדמוכחי עובדי דר' חייא לדביתהו ורבא לשמעיה וסכין שנפגמה בי"ט הלכה ואין מורין כן ודוקא ע"י שינוי כדמוכח הסוגיא דרבה ורב יוסף דקיימי קמייהו רב נחמיה ואביי ושפוד שנרצם בי"ט אסור לגמרי כדתניא בפ' מי שהביא ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו דמשמע דלגמרי אסור לתקנו ורב יהודה אמר שמואל נמי דשפוד שנרצף אסור לתקנו בי"ט ואע"ג דפשיט ליה בידיה וכל שכן דאסור לעשות פחמין לעשות כלי ברזל ואע"ג דלר"י גופיה שרי כיון שנרצם בי"ט אנן לא ס"ל לזלזל בהכי כנ"ל לדעת הרמב"ם והכי נקטינן להחמיר כמותו לאסור כל תקון שפוד בין בשפוד של מתכת בין בשפוד של ברזל אפי' תיקון כל דהוא. ודלא כבעל המאור שחולק להקל בשפוד של מתכת עיין עליו. עוד נלע"ד דאף בדבר שהלכה ואין מורין כן יכול לעשות כן בפני רבים היכי דמצי לאישתמוטי כי הכא גבי סכין שנפגמה או שעמדה דיכול לחדדה בשל עץ דמצי לאשתמוטי ולמימר דלהעביר שמנוניתא הוא דקא עביד כדחזינן בהני עובדי דרב נחמיה ואביי כנ"ל:
דרכי משה עריכה
(א) וכן המנהג לשרוף החוט שתופרים בו אבל לפי המרדכי דאוסר שריפת השפוד כדי לקצרו היה נראה דאף כאן אסור אבל נהגו להקל בזה ונראה דאף לדברי המרדכי דאוסר לשרוף היינו דוקא קודם שנתמלא ורצה לשרוף החוט לצורך התפירה אבל לאחר שנתמלא העוף ונתפר ורוצה להסיר משם המחט או החוט הנשאר פשיטא דשרי אף לחתוך דהא א"א לעשות זה מעי"ט אלא שנהגו לעשות בשריפת החוט:
(ב) וכ"ה בהג"מ פ"א וכ"ב א"ז ומשמע דבליבון שרי אע"ג דמאתמול היה יודע שצריך ליבון אבל בהגעלה אסור כ"ז שהיה יכול להגעילו מבע"י וכתב מהר"א מפראג וז"ל נראה דכל שכן שפוד שצלו בו ביום כבד או בשר שאינו מלוה שמותר ללבנו כדי לצלות בו ביום מאחר שאין נראה שום תיקון כמו בהכשר טרפ"א של חלב עכ"ל ול"נ דשרי מט"א דהרי אי אפשר לעשותו מבעוד יום: