פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תנו

טורעריכה

שיעור העיסה של פסח שלשין בפעם אחת, היא מ"ג ביצים וחומש ביצה בינוניים.

וכן ישער אותה. ימלא כלי מים ויתן אותו לתוך כלי ריקן, ויכניס לתוכו מ"ג ביצים בנחת אחת לאחת, והמים היוצאין, כלי המחזיק אותם הוא שיעור המידה. או ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתן בו מ"ג ביצים, ויחזור בו המים שעירה ממנו, והמים שיוותרו הן המדה, וזה יותר טוב, שלא יוכל לכוין בנתינת הביצים לתוכו כשהוא מלא.

וכתב ה"ר יצחק ב"ר יהודה שזו המדה היא דוקא לראשונים שתנוריהם היו קטנים, ואיכא למיחש בכל עיסה לחממו, אבל תנורים שלנו שהן גדולים, עדיף טפי שילוש הרבה ביחד ויהו עסוקים בעיסה תמיד שלא תבא לידי חימוץ, ולא הודו לו חביריו.

וכתב הרב רבינו יונה היכא שלש יותר מזה השיעור, חכמי צרפת היו אוסרין אותו, ונראה לי להתיר, מיהו לדעת הגאונים שכתבו שלכתחילה אין להניח העיסה אפילו רגע אחת בלא עסק, אם כן לכתחילה אין ללוש יותר מזה השיעור. עד כאן. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל:

אין מודדין קמח ביום טוב ללוש. וביום טוב של פסח שאסור ללוש יותר מעישרון, יקח באומד הדעת ולא ירבה על עישרון:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שיעור העיסה של פסח שלשין בפעם אחת היא מ"ג ביצים וחומש ביצה בינוניים בפרק אלו עוברין (מח.) אמר רבא קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה ופירש"י קבא מלוגנאה. קב של אותו מקום לפסח שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשמרו מן החימוץ: וכן לחלה. ובהך שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה. וכתב רש"י דילפינן מקרא שיעור עיסה להתחייב בחלה הויא שבעה רבעי קב מדבריות וביצה וחומש ביצה וכל רובע קב מהן הוא ו' ביצים עולה מ"ג ביצים וחומש כתב ר"י וכך מודדין אותם לוקח ביצה בינונית ונוקבה ומוציא מה שבתוכה ומלא מים מ"ג פעמים ואותן המים משימין בכלי והכלי המחזיק אותן המים היא המדה עכ"ל. וכתב ג"כ הדרך הראשון שכתב רבינו וכתב והכל עולה למדה אחת או בקירוב : וכתב עוד ואל תטעה כי יש שטועים במים ואומרים כי אותם המים הם ללוש וכל מה שתוכל עם מדת המים ללוש היא המדה וחלילה אלא הכלי שמחזיק המים שכתבתי היא המדה למלאותו מקמח עכ"ל וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דעדיות שמצא שיעור החלה מקמח חטה מצרית תק"כ דרהם מצריים בקירוב וכ"כ ג"כ בפ"ו מהלכות בכורים: כתב רבינו בטור י"ד סי' שכ"ד על מדת שיעור חלה ומשערין אותה לפי התבואה אבל לא לפי הקמח אע"פ שהן יותר משאילו היו משערין אותה בקמח לכן כשממלאין המדה קמח צריך לגודשה עכ"ל. ונראה שטעמו מפני שכתב הרא"ש בהל' חלה לכאורה היה נראה דה' רבעים יש למודדן בתבואה שכן היתה עיסת מדבר מלא העומר היו מלקטין ואח"כ טוחנו בריחיים וראיתי באשכנז שהנשים גודשות הקמח לשיעור חלה ותליתי הדבר בשביל שנפח הקמח רב מנפח התבואה וקצת משמע כן לישנא דמתני' וכו' ומיהו אין ראייה כ"כ וכו' ובפ"ד תנן ה' רבעים קמח חייבין בחלה וכו' אלמא בקמח משערינן וכו' ובתשובותיו בכלל ב' כתב ששאל מהרשב"א וז"ל יבונני מה שראיתי כל רבותי נוהגין שמשערין מדה המחזקת מ"ג ביצים לשיעור חלה ומודדין בה הקמח טפופה או מחוקה וכיון דמעיסת מדבר ילפינן ומדדו המן בעומר וטחנוהו בריחיים מסתמא כי ניתוסף הרבה ג"כ היה לשערו ולהצריך קמח הנטחן מה' רבעים תבואה וה' רבעים דמס' חלה יהיה פירושו קמח הבא מה' רבעים תבואה ואם יגדשו המדה ניחא טפי כי ספק ברכה לבטלה איכא עכ"ל וכיון שראה רבינו שדעת הרא"ש דלחלה בעינן שתהיה המדה גדושה משום ספק ברכה לבטלה וגם שהנשים באשכנז היו מודדין אותה גדושה כתב בהל' חלה דצריך שתהא המדה גדושה ומיהו כיק דמשום ספיקא אמר הכי בתשובה וגם בהל' חלה מספקא ליה ספוקי משמע דלענין פסח לא בריר ליה שצריכה להיות גדושה ומפני כך לא הזכיר רבינו בענין פסח שתהא המדה גדושה כמ"ש בענין חלה משום דאזיל לחומר' ומתוך מה שראיתי תשובת הרשב"א להרא"ש נראה דלענין חלה נמי לא הויא המדה גדושה שהרי השיבו וז"ל אם כדעתיה דמר א"א לעמוד על שיעורו דמאן לימא לן כמה היה מתרבה המן ובודאי אין לך תבואה יפה כמן וכל מין ומין מתרבה לפי מינו ואין ריבוי השעורים כריבוי החטה ואין ריבוי הרעות כיפות שבמין עצמו ונתת דבריך לשיעורין ואינו. ועוד שנפרש מ"ש בכ"מ ששיערו בה' רבעים תבואה שתכיל אותה מדה של ה' רבעים קמח ועוד דאי משום ברכה לבטלה ה"ל חומרא דאתי לידי קולא דלעתים דלא הוו להו אלא ה' רבעים לבד ופטר להו מחלה וקא אכיל בטבלא וכההוא דאמרינן בקידושין פרק האיש מקדש (מו:) גבי המפריש חלתו קמח. ועוד קולא דאתי בכה"ג ללוש עיסה מרובה אלא אין לך בו אלא ה' רבעים קמח שבשיעור העומר אמרה תורה לא בשיעור קמח הבא מה' רבעים תבואה עכ"ל. הרי דגם לענין חלה לא תהיה גדושה וכ"ש לענין פסח. ועוד שהרא"ש עצמו בהל' חלה אע"פ שכתב שהנשים היו גודשות הקמח לחלה ונתן טעם להם משום דה' רבעים בתבואה משערינן מסוף דבריו נראה דיותר נוטה דעתו דבקמח משערינן וא"כ אין מודדין אותה גדושה אפי' לחלה וכ"ש לפסח וכ"כ המרדכי בפ' אלו עוברין וז"ל מ"כ בשם ריב"א שאין גודשין מדה של פסח כי מאחר שהיא עשירית האיפה נלמדה משל כ"ג שהיתה מדתו כמו כן עשירית האיפה והיתה גודשה בתוכה כדאמרינן בפרק שתי מדות (צ.) עכ"ל. ואע"פ שאין ראייתו ראיה דאי איכא למגמר מהתם איפכא הוא דאיכא למגמר דהתם היינו לומר שאותה מדה היתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון גדוש מ"מ לענין הדין כיון שהוא מסכים לדעת הנך רבוותא הכי נקטינן. וז"ל א"ח מותר לנדות הגודשין מדותיהם בפסח וכתב עוד שם אם אינו לש אלא עשרון א' אין לצמצם כ"כ בשיעור שמא לא יהא שם שיעור וכשיברך על הפרשת חלה תהיה ברכה לבטלה עכ"ל. וכת' הכלבו יש לפקפק בזה השיעור אם נשער באותה כלי המחזיק אותן המים בקמח רפוי שקורין שונו"ל או בעצור ומחובץ שקורין קלק"ט :

וכתב הר"י בר יהודה שזו המדה היא דווקא לראשונים וכו' ז"ל המרדכי בפרק אלו עוברין פי' ר"י בר יהודה דה"מ בתנוריהם שהיו קטנים ואיכא למיחש לחימוץ שהיו צריכין לחמם לכל עיסה ועיסה אבל תנורים דידן עדיף טפי ללוש הרבה ביחד אבל ס"ה ושאר גאונים החמירו בדבר עכ"ל. והגהות מיימון כתב בפ"ה מה שאין אנו נזהרין מזה ואנו לשין עיסות גדולות יחד אנו סומכין על דברי ראבי"ה והרוקח ושאר גדולי אשכנז שהתירו ללוש עיסה גדולה כפי מה שיש בני אדם העוזרים וטוב הוא ללוש כ"כ שיהו כולם כל הנשים עסוקים בבצק וזה טוב יותר ממה שיהא מקצתן פנויים ויתחמץ הבצק הדבוק בידיהם וכן ר"י בר יהודה בביתו היו רגילין ללוש ב' עומרים או ג' יחד ואמר שלא הקפיד תלמוד כ"א עליהם שתנוריהם היו קטנים ובקל מצטנן ואולי יצטרכו המצות לעמוד זמן ארוך אבל תנורים שלנו גדולים הן ואין לחוש לזה אמנם הר"מ אינו סומך על זה ונזהר שלא ללוש בפעם אחת יותר משיעור חלה ואליו תשמעון עכ"ל: כתב האגור בדברי הגאונים מצאתי רבי התיר ללוש ולקטף בעמילת עץ לפי שממהר להשלים מלאכתו וה"מ בתנורים שלהם. שפיהם למעלה והיו קטנים אבל בתנורים שלנו יותר טוב ללוש הרבה יחד שבולי הלקט ואני המחבר ראיתי נוהגין בעלי נפש מאשכנז ללוש כדי שיעור חלה לבד אפילו בתנורים גדולים עכ"ל :

וכתב הר"י היכא דלש יותר מזה השיעור חכמי צרפת היו אוסרים אותו ונ"ל להתיר מיהו לדעת הגאונים שכתבו שלכתחלה אין להניח העיסה וכו' רבינו קיצר פה הלשון ולכן אין דבריו מובנים ומפני כך הנני מעתיק לשון הרא"ש ומתוכו יתבררו הדברים יפה ז"ל הרא"ש בפרק אלו עוברין כתב בשם הר"י היכא דלש יותר מזה השיעור חכמי צרפת אוסרין העיסה ונ"ל להתיר דטעמא דהאי שיעורא משום דאמרינן כ"ז שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ ושיערו שבזה השיעור מועיל עסק הידים אפי' כל היום וביותר אין הידים מספיקות להתעסק בה מתוך גדלה ומ"מ כיון שאפילו אם לא נתעסקו בה כלל אינה אסורה אלא עד מיל זה העסק שמתעסקים בה אע"פ שאין זה כדאי לא גרע ממה שלא יתעסקו בה כלל וכיון שאין שוהין בה יותר משיעור מיל מותר מיהו לדעת הגאונים שאמרו שלכתחלה אין להניח העיסה רגע אחד בלא עסק א"כ לכתחלה אין ללוש יותר מזה השיעור ע"כ ותמהני על מי שעלה ע"ד לאסור הא תנן בפ' שתי הלחם (צד.) לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב שתי עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחת מ"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ"ל הרא"ש ז"ל: כתב רבינו ירוחם יש מהפוסקים כתבו שאם לש יותר שהפת אסורה ויש שהתירוהו בדיעבד וכ"נ עיקר זולת אם עשאוהו במזיד עכ"ל ול"נ דאפי' עשאם במזיד נמי שרי כיון דאיכא דשרי אפי' לכתחלה כמו שנתבאר בסמוך ומיהו לכתחלה יש לכל בעל נפש ליזהר שלא ללוש יותר מעשרון אפי' בתנור גדול ואפילו יש הרבה בני אדם עוזרים. יש נוהגין ללוש עיסתם עשרון עשרון ואח"כ בשעת קיטוף מחברים ב' עשרונים ומקטפים אותן יחד ונראה שלא הועילו כלום בתקנתם שלא אסרו חכמים ללוש יותר מעשרון אלא מפני שלא יחמיץ בשעת קיטוף וכמ"ש ר"י וז"ל אין לשין בפסח יותר משיעור חלה דקים להו לרבנן שאין שום אשה יכולה לקטף בידיה עיסה יותר עבה מזה השיעור בלתי חימוץ וגם הוא כתב בהדיא לסתור מנהג זה וז"ל ואינה יכולה לקטף ולהתעסק בעיסה גדולה יותר מזה השיעור כי מה תועלת יש ללוש זו המדה ואח"כ לערב שני מדות ביחד ולקטף אותם בידים עכ"ל ואע"פ שהם טוענין דלא אמרו חכמים שיעור זה אלא במקטפים בידיהם אבל אנן דמקטפינן בעמילה אפילו עיסה גדולה כמה אינה מחמצת לאו טענה היא דא"כ למה להם שלא ללוש יותר מעשרון ועוד דאחר קיטוף דעמילה מקטפין בידים ואיכא למיחש שלא תבא לידי חימוץ אם היא יותר מכשיעור :

אין מודדין קמח בי"ט ללוש ובי"ט של פסח שאסור ללוש יותר מעשרון וכו' בס"פ אין צדין (כט.) איפליגו רב ושמואל אם מודדת אשה בי"ט קמח לעיסתה וכתבו התו' דאפילו מאן דשרי היינו לדידהו שהיו נותנין חלה לכהן הלכך שרי למדוד כדי שתטול חלה בעין יפה אבל אנו שאין נותנין חלה לכהן אלא שורפין אותה אין למדוד אלא יש לנו לשער מאומד שתהיה בריוח כשיעור מפני הברכה וכן בפסח נמי יש ליזהר מלמדוד בי"ט למצות וצריך לעשות פחות מכשיעור ולא ימדוד במדה שעשוי למדוד בחול בצמצום אלא יפחות או יוסיף אם המדה קטנה והרא"ש כתב הרי"ף והרמב"ם והעיטור פסקו כמאן דאסר למדוד קמח בי"ט וכן זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדין בה בחול אלא פוחתות או מוסיפות ואף למתירין היינו דוקא בימיהם שהיו נותנין אחד מכ"ד חלה וטעם זה לא שייך האידנא ומיהו בפסח שאין לשין יותר מעשרון וגם אין לפחות משיעור חלה אפשר שדומה לנטילת חלה בעין יפה למתירין עכ"ל ורבינו לא סמך על זה להתיר משום דלא אמר הרא"ש כן אלא לדעת המתירין למדוד קמח בי"ט אבל לא לדעת האוסרין וכיון שהרי"ף והרמב"ם והעיטור פסקו כדעת האוסרין אין להתיר ועוד דכיון דאפי' לדעת המתירין לא אמר הרא"ש כן בוודאי אלא בדרך אפשר אין לסמוך על זה להתיר וכ"כ רי"ו בנ"ד בפסח יש מתירין למדוד ויש אוסרים וכן נראה עיקר עכ"ל וכן דעת הגה"מ שכתב בהל' י"ט פ"ד בליל י"ט של פסח שצריך לעשות ג' מצות של מצוה וצריך לעשות שיעור חלה לא ימדוד אלא ילוש בב' פעמים ובכל פעם ישים יותר מחצי מדה אבל הר"ן כתב פסק הרי"ף דאסור למדוד קמח ביום טוב ומיהו מסתברא דלצורך הפסח שהאשה צריכה למדוד לא גרע מתבלין לנחתום דשרי .

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שיעור העיסה וכו' ה"א פרק אלו עוברין (דף מח) וכתב הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ דמשערין בגוף הביצה הבינונית לא כמשקלה ומפני זה כתב רבינו וכן ישער אותה וכו' כלומר דמשערין בגוף הביצה ודלא כמ"ש ה"ר ירוחם שנוקבין הביצה וממלאה מים מ"ג פעמים דא"כ חסר מגוף הביצה כשיעור הקליפה הקשה ונמצא שחסר מן המדה כשיעור הקליפה של מ"ג ביצים ודע שמ"ג ביצים היא המדה למלאותו מקמח ולמ"ש רבינו בי"ד סי' שכ"ד צריך לגודשה וכאן כתב בסתם נמשך אחר דברי הרא"ש שכתב ג"כ בסתם בפרק אלו עוברין ומיהו ודאי משמע דבפסח נמי צריך לגודשה דמאי שנא מכל השנה וכך נהגו הנשים אבל במרדכי בפרק אלו עוברין כתב בשם ריב"א שאין גודשין מדה של פסח דמאחר שהיא עשירית האיפה נלמדת משל כ"ג שהיתה מדתו כמו כן עשירית האיפה והיה גודשה בתוכה כדאמר פרק שתי מדות משא"כ בכל המדות שבמקדש שהיו נגדשות עכ"ל והכי איתא בברייתא לשם אליבא דר"מ ששתי עשרונות היו במקדש אחת גדושה ואחת מחוקה גדוש שבו היה מודד לכל המנחות מחוק שבו היה מודד לחביתי כ"ג פי' אחת גדושה שלא היה בו עשרון אלא אם כן גודשו ועם הגודש היה עשרון שלם ואחת מחוקה שהיתה המדה גדולה שכשהיה מחוק היה בו עשרון שלם ואליביה תנן (בדף צ') כל המדות שבמקדש היו נגדשות חוץ משל כ"ג שהיא נגדשת לתוכה ופירשו בגמ' ומאי כל המדות כל המדידות כלומר כל מדידות של עשרון למנחות היה עשרון עם הגודש חוץ משל כ"ג שהיתה גדולה שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון שלם ולמד ריב"א דבמדה דפסח שהוא ג"כ עשרון אחד אין גודש המדה נוסף על מ"ג ביצים אלא גודשה בתוכה פי' שכשתהיה מחוקה יהיה בו עשרון שלם ולא ידעתי דרכו של ב"י בהשגתו על דברי ריב"א כנראה שהבין דגודשה בתוכה ר"ל שכשהית' נמחקת היה בה עשרון מלבד הגודש שעל העשרון וזה פי' טעות אלא דהא קשיא לי מה מביא ראיה משל כ"ג לפסח התם טעמא הוי שלא ישפוך הסולת לארץ כשחוצהו מחציתה בבקר ומחציתה בערב כדפירש"י והתוס' לשם ותו קשה מנ"ל ללמוד מכ"ג שלא היה אלא עשרון לפסח שאינו גם כן אלא עשרון אחד ואימא דנלמוד פסח מכל המדידות שבמקדש ואפי' לא היה אלא עשרון אחד היה נגדש דכל עשרון דמנחו' היו נגדשות וי"ל דריב"א מפרש טעם אחר למאי דשל כ"ג היו נמחקות דלא כפירש"י והתוס' והוא דכיון דחלקוה לחצאין אם היתה גדושה אי אפשר שלא יהא נשאר קצת מהגודש ולא יגיע מחצית עשרון ממש לבקר ולערב משא"כ במחוקה ולמד מכאן למדידה דפסח דבעינן שלא יהא יותר מעשרון משום חשש חימוץ ולפיכך לא יעשוה גדושה נוסף על עשרון ולפי זה אפשר ליתן טעם למנהג שנהגו נשי אשכנז שגודשין המדה לחלה כי הקדמונים עשו המדה מחזקת עשרון עם הגודש ככל המדידות שבמקדש וכיון שכך נהגו בכל השנה גדשו המדה בכל המדידות אע"פ שהיתה המדה מחזקת עשרון בלא גודשה אבל לפי האמת א"צ כלל לגדוש המדה יותר על מ"ג ביצים מקמח לדעת כל הגאונים לבד הרא"ש שנסתפק בזה מתחלה ובפסקיו נראה שחזר בו בסוף דבריו כמ"ש ב"י וכן ודאי עיקר ויש לברך אעיסה שהיא נילושה מקמח מ"ג ביצים וחומש ביצה בלי גודשה ועיין במ"ש בי"ד בסי' שכ"ד ס"ו ובפסח צריך ליזהר שלא ללוש יותר משום חשש חמוץ:

וכתב הר"י בר יהודה שזו המדה היא דוקא לראשונים וכו' פי' כיון דלכל עיסה ועיסה איכא למיחש שמא תחמיץ קודם שתיאפה כי התנור הקטן אין בו כ"כ חום ומפני חששא זו היו צריכין לחממו לתנור לכל עיסה ועיסה לכן הזהירו רז"ל שלא תלוש יותר משיעור חלה כדי שיהא נאפה הכל בחד היסק ואם היה לש יותר לא היה אפשר שכולם יהיו נאפות בחד היסק ויהיו נשארים מקצת המצות מונחות עד שיחזרו ויחממו לתנור ובשהייה זו נתחמצו מקצתן אבל לדידן דאופין ג' וד' עיסות בחד היסק של תנור גדול דחומו רב עדיף טפי שילוש הרבה ביחד כדי שיהיו עסוקים בעיסה תמיד ובגמר עשיית כל המצות ישימם יחד בתנור משא"כ אם לא ילוש אלא עיסות קטנות כשיעור חלה ועיסה ראשונה ושנייה יהיו נעשו מצותיהם מיד ויהיו מונחות בלי עסק עד יבואו עוד עיסות ויעשו מהם מצות כדי שישימו כל המצות ביחד בתנור ואיכא חשש חימוץ בראשונה ושנייה שהיו מונחות בלי עסק:

ומ"ש ולא הודו לו חביריו כ"כ במרדכי לשם דס"ה ושאר גאונים החמירו בדבר וכתבו דיותר טוב ללוש פחות וכו' וי"ל דהסמ"ק כתב טוב ללוש פחות והסל או כלי אחר מצרפן לחלה ע"ש בסי' רכ"א אבל הסמ"ג הביא דברי הרמב"ם דאם עשה עיסה יותר על שיעור חלה הפת מותרת וכן נוהגין באשכנז לכתחלה עכ"ל וכ"כ בהג"ה מיימונית בשם כמה גדולים וברוקח כתב הכל לפי הענין וכפי שיהיה לו בני אדם שיעזרוהו ילוש אם מעט ואם הרבה ולפע"ד עוזרים רבים אינם מצילים אלא בשעת עשיית המצות לאחר לישה אבל האשה שלשה יחידי אין ידיה מספקות להתעסק בעיסה בכולן שלא יצא חוץ לידה קצת איכא חשש חמוץ וזה טעם דברי הרב רבינו יונה שכתב דלדעת הגאונים אין ללוש לכתחלה יותר מזה השיעור וזה נמי טעמו של מהר"ם שהיה נזהר שלא ללוש יותר משיעור חלה דעיקר קפידא בשעת לישה דאע"פ דיש לו עוזרים רבים בתיקון ועשיית המצה לאחר לישה סוף סוף איכא חשש חימוץ בשעת הלישה כדפרי' והמחמיר לנהוג כמהר"ם תע"ב וכך היא מסקנת הרא"ש ורבינו ועיין במ"ש בס"ד בסי' תנ"ט:

דרכי משהעריכה

(א) ופליאה היא בעיני שהקליפה אינה ממעטת שום דבר כי בדרך הראשון משערין עם הקליפות שבביצים ובדרך השני משערין בלא הקליפה ואפשר שדעתו שאף בדרך הראשון משערין בביצים קלופות וצ"ע דלא משמע כן מדברי הפוסקים והמחברים שסתמו דבריהן ומוכיח מדברי הר"ן פרק ע"פ דף רמ"ט ע"ב דכלי שארכו ב' טפחים וחצי ורחבו ב"ט ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע הוא שיעור המדה:

(ב) ומהרי"ל כתב דלא ידחוק הקמח תוך המדה דא"כ לא נילוש יפה בכמה מקומות שלא יכנס שם מים ויתחמץ התבשיל וכתב רא"ם דאין להניח ידו על הקמח עוד כתב מהרי"ל דצ"ל בפה בנתינת קמח ללוש שעושה לשם מצה של מצוה:

(ג) ואין המנהג כדבריו וכ"ב ב"י דלכתחלה יש לכל בעל נפש ליזהר אבל בדיעבד אפי' עשה במזיד אין לאסור:

(ד) ובהר"ן פרק כ"ש דף רל"ח ע"ב דדוקא אסור ללוש יותר מכשיעור אבל לאפות שרי אפילו הרבה ביחד ובכלבו ואם הוא יותר חמש ביצים או ששה אין לחוש:

(ה) וכתב מהרי"ל דימדוד מעי"ט ויצרור בסדין או יניח עומר תוך המדה ולא יתננו תוך הספל שלשו בו שמא עדיין משקה טופח עליהן ועוד כתב מהרי"ל שבבית מהר"ש היו נוהגין להדיח בצונן לכל הכלים שעושין בהן המצות הן העריבות שלשין בהן המצות הן העצים שעורכין ומגלגלים בו הפת הן בעצים שדוקרין בו וכן נ"ל דהכי עדיף טפי ממה שנהגו ברוב המקומות לגרר בזכוכית הכלים כי דבר קשה הוא בעיני לטהרו על ידי גרירה זו כי אם היה נקב או גומא בתוך הכלים א"א לטהר בגרירה לכן נ"ל דעדיף טפי ע"י הדחה מיד אחר הלישה ויזהר לנגבן היטב קודם הלישה הב' וכמו שנהג מהר"ש ואי איישר חילי אבטל מנהג הגרירה: