טור אורח חיים תלו
<< | טור · אורח חיים · סימן תלו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכההמפרש מיבשה לים או יצא בשיירא ואינו מניח בביתו מי שיבדוק ואין דעתו לחזור בתוך הפסח, אם הוא קודם ל' יום לפני הפסח אין צריך לבער, וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו. ואם הוא בתוך ל' יום, צריך לבער, שכבר חל עליו חובת ביעור כיון שדורשין בהלכות הפסח. ואם דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו מראש השנה צריך לבער, ואם שכח ולא בדק, יבטל כשיגיע הפסח.
וענין הברכה, כתב בעל העיטור: אם הוא יודע שיש לו חמץ יברך "על ביטול חמץ" ואם לאו לא יברך. ונראה שאפילו יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך, כיון שעיקר הביטול בלבו ואם מחשב בלבו לבטל סגי, דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב, אף על גב שנוהגין לומר "כל חמירא" וכו', לא מצינו שתקנו חכמים זה אלא שנהגו כך.
והרמב"ם ז"ל כתב: אם דעתו לחזור אפילו קודם הפסח, צריך לבער, שמא תתאחר ביאתו עד תוך הפסח או בין השמשות, וכ"כ הרי"ץ גיאות. וכן הדין בעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו, קודם ל' יום אין צריך לבער אלא מבטלו בלבו כשיגיע הפסח, תוך ל' יום צריך לבער, ואם דעתו לפנותו, אפילו מראש השנה צריך לבער.
כתב אבי העזרי: ישראל היוצא מבית עובד גילולים, תוך ל' יום צריך לבער, אע"פ שהעובד גילולים יתן בו חמץ, שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו. והני מילי במפרש ויוצא בשיירא, אבל אם נכנס הישראל בבית אחר בעיר הזאת או אפילו הלך לעיר אחרת, בודק שמה ואין צריך לבדוק כאן. ונראה לי שאין צריך לבדוק, כיון שהעובד גילולים נכנס בביתו, אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה:
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המפרש מיבשה לים וכו' בפ"ק דפסחים (ו.) אמר רב יהודה א"ר המפרש בים והיוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער אמר רבא הא דאמר קודם ל' יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל אם דעתו לחזור אפילו קודם ל' יום זקוק לבער ופירש"י שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בתוך הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו וכתב הר"ן ואחרים פירשו דשאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עוד עד אחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ובירושלמי לא משמע הכי: וכתב הר"ן גרסינן בירושלמי ובספק אבל ודאי אפילו מר"ה כלומר דכי אמרינן קודם לפסח ל' יום אין זקוק לבער ה"מ בספק כלומר שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפי' מר"ה זקוק לבער ואינו נראה כן לפי גמרתינו דמדאמרינן לישנא דאין זקוק לבער ולא אמרינן אין זקוק לבדוק משמע קודם ל' יום אפילו יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא :
ומ"ש רבינו ואם דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' מר"ה צריך לבער הכי אמרינן בהדיא בגמרא א"ל רבא ואי דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ופירש"י דעתו לחזור. בימי הפסח: אפי' מר"ה נמי. דכי הדר בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה הוא דליבטליה שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו וכשראהו עבר עליה ומפשטא דלישנא משמע דמר"ה שבחדש תשרי קאמר אבל קודם לכן אע"פ שדעתו לחזור א"צ לבדוק ותמיהא לי כיון דדעתו לחזור אמאי לא חיישינן קודם ר"ה נמי לכן נ"ל מר"ה פירושו מתחלת השנה כלומר אם בא לפרש בים ולצאת בשיירא תיכף שעבר הפסח אם דעתו לחזור אע"פ שיש שנה אחת עד שיגיע הפסח צריך לבדוק וכ"נ מדברי תשובת הרשב"א שכתבתי בסימן תל"ב אצל ברכת שהחיינו וכ"נ שהוא דעת הרא"ש והרי"ף והרמב"ם שכתבו סתם אבל אם דעתו לחזור קודם ל' יום זקוק לבער ולא הזכירו ר"ה ומשמע קודם ל' יום כמה דהוי כל שדעתו לחזור זקוק לבער: ודבר פשוט הוא שמ"ש רבי ואם דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו מר"ה צריך לבער הוא על דעת רש"י דאילו לדעת הרמב"ם אם דעתו לחזור קודם הפסח נמי צריך לבער אפילו מר"ה: כתב הגהות סמ"ק בסי' צ"ח דדוקא מפרש בים ויוצא בשיירא דדעתו ללכת רחוק חיישינן להצריכו לבער ל' יום קודם לפסח אבל שאר יוצא לדרך לא וכתב עוד דמשמע מפירש"י דדוקא כשלא ביטלו והלך לפי שפי' דטעמא דבדיקה הוא כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא מיהו מ"מ צריך לבדוק משום מצות בדיקה דתיקון בליל י"ד אפי' היכא דביטלו משום דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:
ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח כלומר קודם שעה ששית ופשוט הוא:
ומ"ש רבינו שאם מחשב בלבו לבטל סגי כבר כתבתי בסימן תל"א שיש חולקים ואומרים שצריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים:
ומ"ש אע"פ שנהגו לומר כל חמירא לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה כבר השבתי עליו בסימן תל"ד:
וכן הדין בעושה ביתו אוצר וכו' שם על הא דבסמוך ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא העושה את ביתו אוצר קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער ולא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו אבל דעתו לפנותו אפי' קודם ל' זקוק לבער ופי' הר"ן העושה את ביתו אוצר. שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ וחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער: קודם ל' יום. לא חלה עליו חובת ביעור וכי מטי ההוא שעתא לא מיחייב כדאמרן דהא נפלה עליו מפולת: תוך ל' יום. זקוק לבער דלכתחלה לא זהו ביעורו וכי פירש"י ופי' דעתו לפנותו הוא מחלוקת רש"י והרמב"ם בדין זה כמו שהוא בדין מפרש בים ויוצא בשיירא ורבינו סתם הדברים בדין זה מפני שסמך על מ"ש מחלוקת רש"י והרמב"ם בדעתו לחזור דגבי מפרש ויוצא בשיירא דממילא משמע דה"ה שנחלקו בדעתו לפנותו דגבי עושה ביתו אוצר. ויש לדקדק לדעת הרמב"ם בהא דעושה את ביתו אוצר כי דעתו לפנותו קודם הפסח אמאי זקוק לבער דחששא רחוקה היא לומר שמא יפנה אוצרו ערב פסח ויכלה מלפנותו ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער ושמא י"ל דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים כיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו ואע"ג דבכותל שנשתמשו בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל כתב רבינו בסי' תל"ג שאע"פ שאינו גבוה ג' טפחים א"צ לבדוק תחתיו הא פריש התם טעמא משום דבגל איכא סכנת עקרב אבל באוצר דליכא סכנת עקרב כל שאינו גבוה ג' טפחים צריך לבער:
כתב אבי העזרי ישראל היוצא מבית העו"ג וכו' כ"כ המרדכי פ"ק דפסחים:
ומה שטען עליו רבינו משום דכיון שהעו"ג נכנס בביתו וכו' אין לך הפקר גדול מזה אינה טענה מפני שטעמו של אבי העזרי דכיון דנכנסו ל' יום חל עליו מצות חכמים שצוו לבער ולא סגי ליה בביטול וא"כ אע"פ שאין לך הפקר גדול מזה כל שאינו מבער לא קיים מצות חכמים דמאחר שנכנסו ל' יום חל עליו חובת הביעור: ומה שחילק אבי העזרי בין נכנס בבית אחר ללא נכנס נראה שהוא משום דאע"ג דל' יום קודם פסח חל עליו חובת ביעור אין חובת הביעור חלה עליו אלא לענין שזקוק לבער אבל לא לענין שזקוק לבער בית זה הילכך כל שהוא נכנס בבית אחר הרי הוא מקיים בה מצות ביעור ודיו ואם אינו נכנס בבית אחר צריך לבער זה כדי לצאת ידי חובת ביעור שחלה עליו: כתב הכלבו י"א דמפרש בים ויוצא בשיירא מברכין בשעת הביעור אע"פ שהם רחוקים מן הפסח ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה זמן ביעור ממש:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המפרש מיבשה לים והיוצא בשיירא כו' מימרא דרב יהודה אמר רב בפ"ק דפסחים וכדפריש לה רבא דלא כאביי ומשמע מפירש"י דקודם ל' יום אף אם דעתו לחזור קודם הפסח א"צ לבער דלא חיישינן שמא יתאחר ביאתו עד ע"פ בין השמשות דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם יום י"ד וכ"כ הר"פ בהגהת סמ"ק לדעת רש"י והיא הסבר' הראשונ' שכתבה רבינו בסתם. אבל הסמ"ג בעשה ל"ט כתב כלשון הרמב"ם וכ"כ רבינו ירוחם וכן דרש מהרי"ל ואמר שכן דרש מהר"ש וכ"כ הסמ"ק בדין המפרש אלא שבדין האוצר כתב אם דעתו לפנותו תוך הפסח כו' ומדברי ההגה"ה לשם נראה שאינו ס"ט שהרי הביא ראיה לפירוש הקונטרס דמכיון דבההיא דאוצר אי אפשר לפרש אלא דעתו לפנותו תוך הפסח דאי קודם הפסח ליכא למיחש שמא יאחר לפנותו עד ע"פ בין השמשות כי בודאי באותה שעה לא יפנהו ממילא נמי ההיא דשיירא דעתו לחזור תוך הפסח קאמר דמדקאמר תלמודא ואזדא רבא לטעמיה משמע דחד טעמא לתרווייהו ע"כ שיטת ההג"ה ע"ש. ונראה לי דמ"ש בסמ"ק דבאוצר ליכא למיחש שמא יאחר לפנותו עד ע"פ בין השמשות היינו משום שצריך להוסיף מחול על הקודש וכשם שאסור לו לפנותו בי"ט עצמו כך אסור לו לפנות בין השמשות. והב"י כתב דלדעת הרמב"ם והנמשכין אחריו י"ל דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו וכו'. ותימה שהרי קודם זה הביא הוא עצמו דברי הר"ן ופי' רש"י דביש תחתיה חמץ בודאי איירי ולפי דרכו היה לו לפרש אף בחמץ ידוע חיישינן שמא לא אסיק אדעתיה אז שיש שם חמץ לבערו אלא שכל זה איננו נכון שהרי לפי' רש"י והר"ן שכתבו דטעמא דאוצר דה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת וכו' משמע להדיא דאף באוצר שאין תחלת עשייתו רק בגובה ג' טפחים נמי איירי כדין חמץ שנפלה עליו מפולת כו' שהוא בג' טפחים ובגובה ג' טפחים ודאי ליכא למימר חיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה פחות מג' טפחים דהא כל עיקרה אינה אלא ג' טפחים. אכן העיקר דלהרמב"ם והנמשכים אחריו אע"פ שחששא רחוקה היא מ"מ אינו מן הנמנע דשמא יזדמן ע"י שום סבה שלא יכלה מלפנותו ע"פ ביהש"מ. כתב הר"פ בהגהת סמ"ק בפסחים פי' הקונטרס דדעתו לחזור בימי הפסח קאמר משום דכי הדר בימי פסח עבר עליה ולא מצי לבטוליה דהא מטא זמן איסורי' וכתב ע"ז בהגה"ה אחרת משמע דאיירי כשלא ביטל והקונטרס הולך לפי שיטתו שפי' טעמא דבדיקה משום בל יראה ובל ימצא מיהו אפי' למאן דמפרש דבעי ביטול עכ"פ כדפי' בה"ג מ"מ אינה משום מצות בדיקה דתיקון רבנן זמן בדיקה בליל י"ד אפי' היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכל מיניה כדפי' התוס' במשנה עכ"ל ודברים אלו תמוהין מאוד היאך אפשר לומר דלדעת רש"י לא בעי ביטול הלא תלמוד ערוך הוא הבודק צריך שיבטל ובודאי דאף רש"י סובר דכשביטל אינו מחוייב לבדוק משום בל יראה אלא משום דילמא אתי למיכל מיניה וכדמשמע מדבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דילמא זימנין דנפל ואתי למיכל מיניה דלא קא מיבעיא ליה אלא בשכבר ביטל ומה שפירש רש"י במשנתינו דהבדיקה הוא משום בל יראה היינו בשלא ביטל ולפי שלא הזכיר התנא דין ביטול הוכיח רש"י דבלא ביטל איירי אלא שרב יהודה בשם רב חידש ואמר הבודק צריך שיבטל וכו' ומה שלא פירש רש"י נמי ההיא דשיירא בביטל ומשום דילמא אתי למיכל מיניה יראה דעתו דמדקאמר זקוק לבערו ולא קאמר זקוק לבדוק משמע דבחמץ ידוע מיירי וא"כ אם נפרש דמיירי בביטל תקשה לך מאי רבותא טפי דחמץ ידוע מחמץ שאינו ידוע דכי היכי דבדעתו לחזור צריך לבער משום דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה בבואו לביתו כך יש לחוש לחמץ שאינו ידוע כמו בידוע דמה"ט מסיק בתלמודא הבודק צריך שיבטל והמבטל צריך שיבדוק וכי היכי דכשאין בדעתו לחזור א"צ לבער בחמץ ידוע מאחר שיבטל א"כ ה"ה באינו ידוע אבל כשנפרש דאיירי בלא ביטל הוי שפיר רבותא דחמץ ידוע היכא שאין דעתו לחזור דא"צ לבער אע"פ שאינו מבטל ואינו עובר בבל יראה ובל ימצא כשיגיע פסח אע"פ שכשיצא מביתו היה לו שם חמץ בידוע ולפי זה נראה דלדעת רש"י אם ביטל א"צ לבדוק אפילו אם דעתו לחזור דאל"כ למה לא אשמועינן רב יהודה נמי בביטל דצריך לבדוק והוי רבותא טפי אלא בע"כ כיון דהבדיקה לאחר שיבטל אינה אלא דרבנן דלא אתי למיכל מיניה במפרש קודם שלשים יום לא אטרחוהו רבנן לבדוק. ויש לדקדק למאי דפרישית לפירש"י דאפי' בחמץ ידוע ולא ביטל איירי א"כ מאי איריא משום דכי הדר ביה בימי הפסח וראהו עבר עליה אפי' לא ראהו נמי נהי שאין בידו לבערו מ"מ חמץ שלו ברשותו ועובר עליה מאחר שלא ביטלו וא"כ אע"פ שאין דעתו לחזור צריך לבערו ונראה דה"ט דכשיגיע הפסח תלינן דהחמץ הלך לאיבוד ולא נשאר ממנו כלום וד"ת אין צריך לא ביטול ולא בדיקה אלא א"כ כשידוע לו שיש חמץ ברשותו בשעה שהגיע פסח ומ"מ כשדעתו לחזור בתוך הפסח חיישינן שמא ימצא אותו חמץ עדיין קיים תוך הפסח ומיד כשראהו ומתעצל אפילו רגע אחת מלבערו עובר עליו וכן מבואר ממה שפירש"י בעושה אוצר וז"ל ותחתיה חמץ כו' דבודאי חמץ מפרש לה ואעפ"כ אינו עובר עליה אפילו לא ביטל אם אין דעתו לפנותו כמו בחמץ שנפלה עליו מפולת ומאי דקאמר התם דצריך לבטל היינו מדרבנן וכמו שפירש"י והר"ן להדיא בפרק כל שעה ונתבאר זה למעלה בסימן תל"ג וה"נ במפרש כן הדין מן הטעם שכתבתי גם בר"ן מבואר גבי המפרש דאפי' בחמץ ידוע עשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת אלמא דהשוו מדותיהם. שוב ראיתי שכתב הרב מה"ר שלמה לוריא ז"ל דלפירש"י איירי בספק חמץ וכדאיתא בירושלמי ומש"ה אינו עובר אלא משעת הידיעה אבל אותן שפי' דאיירי אפילו בודאי חמץ צריכין לפרש דאיירי בביטלו ואפ"ה אין נכון שיהיה חמץ בביתו אצלו וכן יראה מלשון הר"ן למעיין בו ולא משום שעובר בבל יראה עכ"ל ורמז הרב ז"ל ללשון הר"ן שכתב בההיא דהמפרש פירש"י שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו כו' ומדכתב לא ימצא כו' ולא כתב ולא יעבור וכו' משמע ליה דלאו משום בל יראה הוא דבביטלו איירי אלא שאין נכון שיהיה חמץ בביתו אצלו. ותימה שהרי הר"ן כתב דברים אלו ע"ש פירש"י ובפירושו מבואר דמשום בל יראה הוא אלא ודאי לשון הר"ן שכתב לא ימצא הוי כאילו אמר שכשיבא לביתו וימצאנו יהא עובר עליו בבל יראה ונקט בלשונו לא ימצא משום דבזה הדבר תלוי דכל זמן שלא מצאו אינו עובר עליו ד"ת כיון שאין ידוע לו עכשיו בבירור שעדיין קיים החמץ שהניח בביתו כשיצא לדרך ואדרבה לדעת מהרש"ל קשה שאם כדבריו לא ה"ל להר"ן לומר בלשונו לא ימצא כו' אלא לא יהיה לו חמץ בביתו שהרי משום אין נכון לבד הוא ולא משום בל יראה וא"כ גם כן אינו נכון שיהיה חמץ אצלו בביתו אע"פ שלא ימצאנו ולכך ברור ופשוט דדעת הר"ן ורש"י ז"ל דבודאי חמץ איירי ואע"פ שלא ביטלו אינו עובר עליו כל זמן שלא חזר לביתו וימצאנו וכן בעושה ביתו אוצר אע"פ שיש תחתיה חמץ בודאי אינו עובר כל זמן שלא יפנהו ולענין הלכה נראה אף שהרי"ף והרא"ש והאגודה והרוקח בסימן רמ"ד לא פירשו בזה כלום אין מזה ראייה שסוברים כפירש"י ולכן יראה להחמיר כהרמב"ם ורי"ץ גיאות והנמשכים אחריהם ואין חילוק בין המפרש לים לעושה ביתו אוצר דלא כסמ"ק מיהו יראה דוקא בלא ביטל אבל בביטל א"צ לבדוק דבהא מילתא לא מצינו שנחלקו על רש"י ז"ל ואע"ג דבהגהת סמ"ק משמע שלפי דעת התוספות שחולקים על פירושו בטעם הבדיקה אף כשביטל צריך לבדוק הלא כתבתי שרש"י ז"ל אינו חולק על דברי התוספות שגם הוא ז"ל מודה דהבדיקה בביטול היא כי היכי דלא אתי למיכל מיניה ונמצא שגם התוספות אינן חולקים על פירוש רש"י כן נ"ל עיקר דלא כהגהת סמ"ק ומהר"ש לוריא ומ"מ המחמיר גם בזה תע"ב. ולענין הלכה במ"ש דלדעת רש"י אפילו בודאי חמץ א"צ לבער כ"כ גם הר"ן ז"ל דכך משמע בגמרא מדקאמר לישנא דאין זקוק לבער וכו' ולא קאמר זקוק לבדוק מיהו נראה לע"ד שזה דקדוק חלוש לדחות דברי הירושלמי המפורשין דבודאי חמץ צריך לבער אפילו מתחלת השנה וכבר אפשר להשוות תלמודא דידן ולומר דלבדיקה קרי ליה ביעור כיון שהבדיקה היא תחלת ביעור ומברכין עליה על ביעור חמץ גם מלשון הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק ור' ירוחם שכתבו לשון בדיקה בדין זה משמע להדיא שמפרשין לשון לבער הנאמר בגמרתינו שהכוונה בו הבדיקה גם הכלבו כתב בפשיטות כדברי הירושלמי וכן עיקר:
ומ"ש רבינו ואינו מניח בביתו מי שיבדוק כו' כ"כ בסמ"ק ופשוט הוא לפי הטעם שהצריכו חכמים לבדוק מפני שחל עליו חובת ביעור וכיון דשלוחו של אדם כמותו ה"ל כאילו הוא עצמו בודק. ויש לדקדק דהא כל מפרש בים ויוצא בשיירא מניח אשתו בביתו ואפשר לומר דמיירי בשאין לו אשה או שאינו מניחה בביתו. ועי"ל דוקא דיעבד נאמנת על הבדיקה אבל לכתחלה אין לסמוך על אשתו וזהו שנמצא כתוב באגודה מלמדים או תלמידים או הולכין לנשואין אחר פורים צריכין לבער טרם ילכו. ומיהו י"א דוקא במפרש ויוצא בשיירא עכ"ל ולא משמע דכל הני דקא חשיב ואזיל בשרויין בלא אשה הן אלא ודאי דלכתחלה אין לסמוך על אשתו ומפני זה יראה דמה שדקדק וכתב ההולכים אחר פורים ולא כתב כן גם אהולכים קודם פורים ודעתן לחזור אלא היינו טעמא דבהולכין קודם פורים א"צ לבדוק אלא מפני שמא ימצא חמץ בתוך ביתו בפסח וכיון דאשתו בביתו והיא ג"כ מוזהרת על איסור חמץ כמו האיש בודאי לא ימצא שם חמץ בביתו והוא הדין במפרש כשמניח אשתו בביתו א"צ לבדוק כשדעתו לחזור ולא קאמר בגמרא דצריך לבדוק קודם ל' בדעתו לחזור אלא כשאינו מניח אשתו בביתו ואז אף ביוצא לדרך סתמא צריך לבדוק דאין חילוק ביניהם בקודם ל' ואף לדעת י"א שהביא האגודה דדוקא מפרש ויוצא לשיירא היינו דוקא בהולך תוך ל' יום דכיון שצריך לבדוק אפי' אין דעתו לחזור מפני שהמצוה מוטלת עליו ואין לו לסמוך על אשתו לכתחלה ס"ל לי"א דדוקא בהולך לשיירא ומפרש לים הטילו עליו חובת ביעור משא"כ ביוצא לדרך סתמא וכמו שיתבאר טעמא בסמוך בדברי אבי העזרי. ולסברא הראשונה אין חילוק כלל מיהו בדברי הרמב"ם בספ"ב משמע להדיא דנשים כשירות לכתחלה לבדוק ועיין במה שאכתוב בסוף סימן זה בשם הכל בו:
ומ"ש אם הוא קודם ל' יום לפני הפסח א"צ לבער וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו ודיו כ"כ בהגהת סמ"ק בין לענין מפרש ויוצא בשיירא בין לענין עושה ביתו אוצר דאל"כ אפילו קודם שלשים נמי איכא משום בל יטמין עכ"ל ואף למאי דפרישית לדעת רש"י והר"ן דגם בידוע שיש לו חמץ בביתו בשעה שיוצא לדרך ולא ביטל אעפ"כ אינו עובר עליו כשיגיע הפסח וליכא משום בל יטמין דאיכא למיתלי שהחמץ הלך לאיבוד תוך הזמן ההוא אפ"ה נראה דמחויב הוא לבטלו כשיגיע הפסח דלא גרע ממי ששרוי בביתו ובדק כל הבית דצריך שיאמר כל חמירא דאיכא ברשותי כדי לכלול אף החמץ שיש לו במקומות אחרים כדלעיל בסימן תל"ד. אכן לדעת שאר הגאונים שאומר בהדין ביתא וטעמא משום דהביטול הוא שמא ימצא גלוסקא כו' וזה אינו שייך אלא בביתו שהוא דר בו א"כ לפי זה אף אותו שאינו בביתו א"צ לבטל דעליו לא תיקנו הביטול כיון דליכא למיחש שמא ימצא גלוסקא וכו' אלא דלא קי"ל הכי:
ומ"ש אפי' מר"ה כך הוא הלשון בגמ' ופשוט הוא דלאו דוקא אלא אפילו קודם ר"ה דמאי שנא וכן נראה מסוגיא דקאמר ואזדא רבא לטעמיה כו' ובאוצר קאמר בסתם אבל דעתו לפנותו אפילו קודם ל' יום נמי זקוק לבער ולא הוזכר ר"ה לשם ורבינו שכתב גם בדין אוצר אפילו מר"ה היינו נמי לפי שיטה זו דלאו דוקא ר"ה. ומדברי הרי"ף והרא"ש וסמ"ג וסמ"ק ורבינו ירוחם משמע שלא היו גורסים כלל בגמרא אפילו מר"ה. והב"י כתב דפירושו מתחלת השנה ופשט הלשון לא משמע הכי ומה שהביא מתשובת הרשב"א אינה ראיה דהרשב"א לא בא לפרש לשון ר"ה הנאמר בתלמוד אלא לפי שהאמת הוא דלאו דוקא ר"ה כתב הוא בלשונו אפילו מתחלת השנה:
ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח דין זה לא כתבו שום פוסק גם רבינו לא היה צריך לכתבו אחר שכתב קודם זה וכשיגיע הפסח יבטלנו ולשם ה"ל להביא דברי ב"ה ומה שהשיג הוא עליו אלא מפני שהיה עולה על הדעת דכאן כיון שהיה מחוייב לבדוק מיד כשיצא לדרך ושכח ולא בדק צריך מיהא לבטל מיד ולא כשיגיע הפסח דה"ל לדידיה האי יומא כליל י"ד וכדי להוציא זה אמר יבטל כשיגיע הפסח כלומר אבל לא יבטלנו עכשיו וזה פשוט דלאו דוקא כשיגיע פסח ממש דאז אין בידו לבטל אלא דוקא קודם תחלת שש וק"ל. וכתב במהרי"ל בעושה ביתו אוצר ולא בדק וכינס אוצרו צריך לפנות האוצר ולבדוק בליל ארבעה עשר ע"ש שכתב כן בשם מהר"ם: ומ"ש וענין הברכה כו' גם הכל בו כתב בשם הראב"ד כדברי ב"ה גם הר"ן בפרק כל שעה כתב דהא דאמר מבטל בלבו ודיו י"מ דעכ"פ צריך להוציא בשפתיו אלא שא"צ להשמיע לאזניו אבל רבינו ירוחם כתב כדברי רבינו ע"ל בסימן תל"ד ולענין הלכה אין לברך כיון דיש מחלוקת בדבר:
כתב אבי העזרי ישראל היוצא מבית כו' וה"מ במפרש לים ויוצא בשיירא נראה בעיני שפסק כן מדקשיא ליה דנקט המפרש ולא נקט יוצא לדרך סתמא ולכך פירש דהא דצריך לבדוק תוך ל' אפילו אין דעתו לחזור לפי שחל עליו חובת ביעור אינו אלא כשלא נכנס בשום בית שיוכל לקיים בו מצות ביעור משא"כ ביוצא לדרך סתמא שיקיים מצות ביעור בבית שיהיה בו כשיגיע הפסח וזו היא דעת הי"א שהביא האגודה שביארתי בסמוך ומה שכתב דין זה ביוצא מבית עו"ג נראה דלרבותא קאמר הכי דלא מיבעי בישראל היוצא מבית ישראל תוך ל' דצריך לבער החמץ שלא ימצא ממנו בתוך הפסח ואע"פ שיחזור הישראל השני ויתן בו חמץ מה בכך גם הוא יבער את הנשאר כשיגיע הפסח ולא ישאר שום חמץ בבית בספק אלא אפי' ביוצא מבית העו"ג שהעו"ג יתן לתוכו חמצו בפסח אפ"ה צריך לבער דצריך לקיים עכ"פ מצות ביעור וכן מבואר במרדכי כשכתב לדין זה בשם ראבי"ה ע"ש ומשמע להדיא שאם יצא מבית העו"ג קודם ל' יום ודעתו לחזור אפילו ביוצא לשיירא א"צ לבדוק כלל וה"ט דכיון שהבדיקה אינו מפני שחל עליו חובת ביעור אלא כדי שלא ימצא חמץ בבית בשעת הפסח והרי עכ"פ ימצא בו חמץ שמניח העו"ג לשם מה תועיל הבדיקה ולפי זה ביוצא לדרך סתמא קודם ל' יום ודעתו לחזור אם מניח אשתו בביתו א"צ לבדוק שהרי לא ימצא שם חמץ בבית כמ"ש לעיל לדעת י"א שבאגודה אבל אם אינו מניח שום אדם בבית צריך לבדוק וה"ה במפרש לים כן הדין ואין חילוק ביניהם אלא בהולך תוך ל' ואין דעתו לחזור כדפרישית ואפשר לומר ג"כ דס"ל לראבי"ה ביוצא לדרך סתמא קודם ל' יום ודעתו לחזור אפילו אינו מניח שום אדם בביתו א"צ לבדוק ושאני מפרש לים דחיישינן דילמא משתהי ע"פ בין השמשות וכדעת הרמב"ם דדעתו לחזור קודם הפסח קאמר אבל ביוצא לדרך סתמא לא חיישינן להא וכמ"ש בהגהת סמ"ק אכן לפירש"י דדעתו לחזור תוך הפסח קאמר אין חילוק בין יוצא לשיירא ליוצא לדרך סתמא בקודם ל' יום. ומ"ש בהגהת סמ"ק ואין להקשות על מה שבפנים דא"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח זמן גדול אפילו קודם ל' יום ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער דמשמע דדוקא אפנים שהולך בשיט' הרמב"ם הוה קשיא הכי ולא אפירוש רש"י והלא לפי מה שכתבתי גם אפירוש רש"י קשיא הכי שהרי אין חילוק לפירש"י בין יוצא בשיירא קודם ל' ליוצא לדרך סתמא קודם ל' ואמאי נקט יוצא בשיירא דהמעיין שם יראה דכך היא ההצעה דלפי הפנים קשה דא"כ כל יוצא לדרך כו' והלא רגילות הוא שהולכים קודם ל' יום ודעתו לחזור ואינן מבערין ולא מיחו בהם חכמים אלמא דשפיר עבדי ולפירש"י נוכל לומר דאין הכי נמי דבדעתן לחזור תוך הפסח צריכין לבער ומה שלא מיחו בהם חכמים היינו מפני שרוב ההולכין בדרך דעתם לחזור קודם הפסח והשתא קס"ד בקושיא דמאי דנקט המפרש לים לאו דוקא דה"ה ביוצא לדרך סתמא ועל זה תירץ הא לא קשיא דדוקא המפרש לים דהולך מרחוק חיישינן דילמא אישתהי ע"פ בין השמשות וכמו שכתבתי בסמוך ותדע מדנקט המפרש וכו' כלומר דבע"כ צ"ל דחילוק יש בין המפרש ליוצא בדרך סתמא ולא כדקא ס"ד בקושיא אלא דלרש"י החילוק אינו אלא בתוך ל' יום ואין דעתו לחזור ולפי הפנים החילוק הוא בקודם ל' יום א"נ גם בתוך ל' יום וכדעת אבי עזרי ודו"ק:
ומ"ש רבינו ונ"ל שאינו צריך לבדוק כו' נראה שאם היה רבינו מפרש הטעם דיוצ' בשיירא דצריך לבדוק שהוא מאחר שלא נכנס בשום בית שיכול לקיים מצות ביעור והוא צריך לקיים מצות ביעור כיון שהגיע תוך ל' יום כמ"ש בסמוך לא היה שום מקום להשגתו אמנם ס"ל לרבינו דמאחר שלא הצריכוהו לבדוק אלא מפני שאדם רגיל בו כל השנה כו' א"כ ביוצ' מביתו של עכו"ם ואין דעתו לחזו' ליכא למיחש להא ובכי הא ודאי כיון שבטל הטעם בטל גם הדין ומאי דצריך לבדוק במפרש לים מתוך ביתו שאני התם דבני ביתו אוכלין כל החמץ הנשאר וא"כ דעתיה עלויה ושמא ישאר ממנו כזית בתוך הפסח וה"ה אפילו אין לו בני בית כלל אלא נועל ביתו ויוצא לא מתייאש מן החמץ שבתוכו ומאחר שהוא תוך ל' יום לפני הפסח דחל עליו חובת ביעור וה"ל ההוא יומא כליל י"ד צריך לבער אבל כאן שנכנס בו העכו"ם ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה ולענין הלכה נראין דברי ראבי"ה עיקר דחכמים השוו מדותיהם ובכל ענין חייב לבער מאחר שחל עליו חובת ביעור. כתב בכל בו אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו שהביטול בכל לשון וראוי להזכיר בזה כדי לצאת ידו ספק עכ"ל וזה כתב איוצא לדרך סתמא ונראה דה"ה ביוצ' בשיירא וכ"כ בהגהת ש"ע בסימן זה ומדברי הכל בו נלמד דאף אם מניח אשתו בביתו ה"ל כמי שאינו מניח בביתו מי שיבדוק דאל"כ מאי כדי לצאת ידי ספק הרי אשתו תבדוק ותבטל כיון שהניחה בביתו. וכתב עוד בכל בו בדין המפרש דצריך בדיקה י"א שמברכין בשעת הביעור וי"א שאין מברכין אחר שאין זה ביעור ממש אלא ביעור י"ד עכ"ל ולי יראה לקיים דברי שניהם דבתוך ל' דצריך לבדוק משום שחל עליו חובת ביעור והוה ליה ההוא יומא כליל י"ד חייב לברך אבל קודם ל' דאינו בודק אלא שמא ימצאם תוך הפסח ולא משום שחל עליו חובת הביעור כמו שביארנו אין לו לברך וק"ל. כתב במחזורים ע"ש האגודה שכל ל' יום קודם הפסח צריך לדקדק ולעיין בכל דבר שעושה בתוך ביתו שלא ישאר בו חמץ ולראות בחדרי הבית ובכלים שיהיו נקיים שלא ידבק בהם חמץ באופן שלא יוכל להסירו אח"כ בנקל ע"כ וכה"ג איתא במהרי"ל:
דרכי משה
עריכה(א) וכ"נ דעת הטור וש"פ:
(ב) כתב בתשובת הרשב"א סי' ע' על אוצר חטים שהיח מונח בבור והיה ספק אם מקצת חטים שמונחים בקרקעית הבור נתחמצו וכתב דמאחר שעשה האוצר ל' יום קודם פסח אפי' היה שם חמץ גמור אינו חייב לבערו אלא מבטלו בלבו מיהו אם פינה לאחר הפסח את האוצר אסור ליהנות מאותו חמץ שכבר ביטלו אבל אם אין חמץ ידוע בבור אלא ספק שמא מקצת חטים נתחמצו מותר למכור כך אחר הפסח וליכא למיחש למידי דאף אם ימצא חמוצים שמא לאחר הפסח נעשו חמץ ועוד דאין זה אלא עיפוש והפסד ואינו חמץ: