פתיחת התפריט הראשי

טור אבן העזר קלח

טורעריכה

אף על גב דכתיב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה, דנתינתו צריך שתהא מידו ממש או מיד שלוחו, אבל קבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה, מדלא כתיב ונתן "לה" אלא "בידה", דרשינן לרשותה.

כיצד, אמר לה "טול[1] גיטך מעל גבי קרקע", אינו כלום. או אפילו היה מונח על גב ידו והיה[2] קרובה אליו ולקחתו משם, שאינו גט כיון שלא סייע בנטילתו. או אפילו היתה ידו סגורה והגט בתוכה ופתח הוא ידו ולקחתו מתוכו שסייע בנטילתו, אפילו הכי אינו גט כיון שלא קירב הגט אליה.

אבל אם אוחז הגט בראש האחד ומושיטו לה והיא לקחה אותו בראש השני, הוי גט. וכן אם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לצדה ונטלתו, קרינן ביה שפיר ונתן. אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו, לא הוי נתינה. והרמב"ם כתב בזה שהוא גט, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור עדיין בידו - אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו, אינה מגורשת. ואם לאו, מגורשת.

ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אילו לא קפצה ידה, אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו, בזה כתב רבינו תם דלא הוי נתינה כיון שגמר הנתינה היתה מכח שקפצה ידה, ור"י כתב דהוי שפיר נתינה כיון שהתחיל בנתינה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רבינו תם.

נתנו לה כשהיא ישנה וננערת והגט הוא בידה, אומר לה "הרי זה גיטיך", ואין צריך לחזור וליטלו ממנה וליתנו לה. אבל אם לא אמר "הרי זה גיטך", אפילו אמר לעדים "ראו גט שאני נותן לה", אינו כלום כיון שהיא היתה ישנה. וכן אם נפל מידה בעודה ישנה, אף על פי שחזרה ולקחתו, אינו גט עד שיחזור ויתננו לה ויאמר הרי זה גיטיך.

כתב הרמ"ה דהוא הדין אם מסר מודעא על הגט ונתנו לה ואחר כך ביטל המודעא מרצונו ואמר לה "תתגרשי בגט שנתתי לך כבר", אין צריך לחזור וליטלו ממנה, כיון שמכח נתינת הבעל באה לידה, אף על גב דמעיקרא לא הוה בדעתו ליתנו לה בתורת גירושין.

אמר לעדים "ראו גט שאני נותן לאשתי", ואמר לה בשעה שמסרו לה "כנסי שטר חוב זה", הרי זה גט אף על פי שלא אמר "הרי זה גיטך", ולא אמרינן שבטלו אחר כך, שהרי הודיע לעדים שנותנו לה בתורת גירושין, ולא אמר כן אלא מפני הבושה או שהיה ירא שלא תקבלנו.

וכתב הרמ"ה: דוקא שלא אמר להו לעדים מעיקרא קמה, אבל אמר להו מעיקרא קמה "ראו גט שאני נותן לה" וחזר ואמר "כנסי שטר חוב זה", שמע מינה לית ליה כיסופא מינה ואם כן למה אמר "כנסי שטר חוב", שמע מינה בטולי בטליה, וכל כהאי גוונא עבדינן לחומרא, וצריכה ממנו גט שני, ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט מזה ומזה, ואם מת אף על פי שלא נתן לה גט אחר פסלה מן הכהונה. עד כאן.

אבל אם לא אמר תחילה "ראו גט זה שאני נותן לה" ואמר לה "כנסי שטר חוב זה", צריך שיאמר לה הרי זה גיטך", אבל אין צריך ליטלו ממנה ולהחזיר וליתנו לה.

וכתב הרמ"ה: דוקא דאמר "כנסי" דמשמע לשם פקדון בעלמא, אבל אם אמר לה מעיקרא "זכי בשטר חוב זה", מיגו דקנתה ליה בנתינה קמייתא לצור על פי צלוחיתה, אף על גב דאמר לה בתר הכי "הרי זה גיטך", לית לה תקנתא עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אף ע"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו' אבל קבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה וכולי בר"פ הזורק (דף עז.) הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת בעי בגמרא מה"מ דת"ר ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן בידה מ"מ ופירש"י ת"ל ונתן מ"מ ודרשינן ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהו וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה עכ"ל ולפי זה מידה לא מתרבי רשותה דאדרבה משמע דוקא ידה ומונתן מרבינן רשותה ורבינו שכתב דרשותה ילפינן מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה נ"ל דה"ק דאי הוה כתיב ונתן לה לא הוה דרשינן ונתן מ"מ משום דלא משתמע לה ממש ולא משתמע כלל לרשותה אבל השתא דכתיב ידה דרשינן שפיר ונתן מ"מ דידה משתמע נמי רשותה כדכתיב (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו כנ"ל:

כיצד אמר לה טול גיטך מעל גבי קרקע אינו כלום או אפילו היה מונח על ידו והיא קרובה אליו וכולי בהזורק (דף עח.) תנן אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר הא גיטך ופריך בגמרא כי א"ל הא גיטך מאי הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע הוא ואמר רבא טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום פירש"י משום דבעינן ונתן אימא ששלפתו מאחריו ופירש"י שהיה תחוב בין חגורו למתניו ושלפתו משם ופריך תו ששלפתו נמי הא בעינן ונתן בידה וליכא לא צריכא דעייק לה חרציה ושלפתיה ופירש"י דעייק לה חרציה עקם לה מתניו להקריב לה הגט וכתב הרשב"א דעייק לה חרציה כלומר וכיון שהוא מקרבו לה ומסייעה בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה ומדפרכינן והא בעינן ונתן בידה שמעינן שאם תפס הבעל גט ופתח ידו ולקחתו מתוך ידו לא קרינן ביה ונתן אלא א"כ נתנו הוא לתוך ידה או שיקרבהו לה שהוא מסייע בלקיחתה וכ"כ הר"ן וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות גירושין אבל אם הרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו וא"ל הרי זה גיטך הרי זה גט והרא"ש כתב לא צריכא דעייק לה חרציה פירוש עקם מתניו לקרב אליה הגט והוי כאילו קירב לה את ידו והיא לקחה הגט מתוכה אבל אם היתה ידו פתוחה והגט מונח עליה ולקחתו משם והוא לא קירב ידו אליה אין זו נתינה ואינה מגורשת אבל אם אוחזו בראש האחד והושיטו לה ולקחתו בראש השני הרי זה גט דהוי כשלפתו דהכא ור"ח פירש כגון שהיה הגט דבוק במתניו בדוחק וצמצם מתניו ונתחלחלו ונטלתו והוי כאילו נתנו לה הוא ונראה דגם הוא צריך לומר לפירושו שקירב עצמו אליה דאל"כ אם היה הגט סגור בידו ופתח ידו ונטלתו הוי גיטא ולהך פירושא אם היתה ידו פתוחה וקרבה אליה ונטלתו לא הוי גיטא דבעינן תרתי שיסייענה בנטילתה וגם שיקרב הגט אליה עכ"ל. ולא ידעתי למה כתב רבינו שהרא"ש כתב כדעת ר"ח שהרי הוא ז"ל כתב שני הפירושים ולא הכריע ביניהם ואע"פ שרבינו סבור דהרא"ש כר"ח ס"ל כתב שאם אחז הגט בראש האחד והושיטו לה והיא לקחה אותו בראש השני הוי גט משמע דלר"ח נמי הוי דאע"ג דלר"ח בעינן תרתי שיסייענה בנטילתה וגם שיקרב הגט אליה ה"מ היכא דצריכה לתרתי אבל אם אינה צריכה סיוע בנטילתה כגון הא כשיקרב הגט אליה סגי ודייקי הכי לישנא דהרא"ש שכתב ולהך פירושא אם היתה ידו פתוחה וקרבה אליה ונטלתו לא הוי גיטא ואם איתא עדיפא מינה הוי ליה לאשמועינן דלההוא פירושא אם אוחזו בראש האחד והושיטו לה ולקחתו בראשו השני אינו גט אלא ודאי כדאמרן דבהא אפילו ר"ח מודה דהוי גט ומהטעם שכתבתי ועוד אכתוב בסמוך דעת התוס' וסמ"ג בדין זה: גרסינן בגמרא תניא נמי הכי א"ל כנסי שטר חוב זה או ששלפתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דברי רבי רשב"א אומר לעולם אינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטך וכבר כתבתי בתחלת סימן קל"ז שדעת הפוסקים דהלכה כרבי שאינו צריך ליטלו ממנה אלא בעודה בידה אומר לה הא גיטך : וכתב הר"ן אמתני' דאמר לה כנסי שטר חוב זה וכולי דבעסוקין בענין גירושין עסקינן דאי לא מאי איריא א"ל כנסי שטר חוב זה או מצאתו מאחריו אפי' נותנו לה נתינה מעלייתא אלא שלא פירש אינו כלום אלא הכא בעסוקין בענין גירושין מתחלה עסקינן ואילו נתנו לה נתינה מעליא בסתם מהני אבל כשא"ל כנסי שטר חוב זה הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין מתחלה כיון שלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וכן נמי כשמצאתו מאחוריו אינו גט שאין עסוקין באותו ענין מועיל כשנתנו סתם אלא היכא דאיכא נתינה מעלייתא אבל כזו שהיא נתינה גרועה כדמוקי לה בגמ' דעייק לה חרציה ושקלתיה לא מהני ומיהו כי א"ל בתר הכי הא גיטיך אפי' אחר שבא לידה מהני דונתן בידה קרינן ביה אע"ג דנתינה ראשונה לאו כלום היא עכ"ל:

נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור עדיין בידו וכו' שם בהזורק גמרא וכן לענין קידושין אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מאי טעמא בעינן כריתות וליכא וכתבו התוס' נראה דלא מיירי כשהיתה ידה פתוחה ולאחר שנתן הגט בידה קפצה ידה דא"כ אפילו אינו יכול להביאו אצלו אינה מגורשת כיון דבשעת נתינה היה יכול להביאו אצלו ומה שקופצת ידה אח"כ זה אינו עושה הבעל אלא היא וה"ל כטלי גיטיך מע"ג קרקע ואינו גט אלא נראה לר"י דמיירי שכבר היתה ידה קפוצה ותחב הגט לידה ואם תחב כל כך בחוזק עד שאינו יכול להביאו אצלו הויא מגורשת ור"ת מפרש דבידה פתוחה איירי שפיר ואם אינו יכול להביאו אצלו היינו כשהגט כבד ואם ימשיך המשיחה אצלו תנתק המשיחה וצריך ליזהר שתהא היד פתוחה עד שיניח כל הגט בידה דאם תקפוץ ידה בעוד שהבעל אוחז ראש הגט בידו לא הוי גט דהוי כמו גט בידה ומשיחה בידו ונראה דכשר דלא גרע מעייק לה חרציה ושלפתו דהוי גט אף על גב דביד הבעל להדק מתניו שלא תטול והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל ומדברי ספר התרומה נראה שמה שכתבו וצריך ליזהר שתהא ידה פתוחה וכולי הוא בין לפר"י בין לפר"ת ומ"ש ונראה דכשר וכולי הוא דלא כפר"י ולא כפר"ת אלא מקיימים הפי' שדחו תחלה אבל הרשב"א כתב בשם התוס' דלר"ת כל שאילו גט כבד ומשיחה דקה שתפסק במשיכתו מגורשת אבל אם המשיכה חזקה שיכול למשכו ולא תנתק המשיחה אינה מגורשת אפילו קפצה האשה ידה ביותר וכחה יפה משל בעל אינה מגורשת דאין זו נתינה אלא כעין גזילה וכעין זה פירשו משמו של רשב"ם אבל ר"י ז"ל פירש דכיון שנתנו הבעל לידה וקפצה היא ידה מרצון הבעל עד שאין הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אע"פ שאם לא קפצה ידה היה יכול להביאו אצלו מחמת המשיחה שבידו הרי זו מגורשת כיון שקפצה ידה מרצון הבעל דלא גרע מעייק לה חרציה ושלפתיה שאין הבעל נתנו ממש לידה ואפ"ה מגורשת ואעפ"כ הורה להחמיר כדברי הראשונים והצריך לתת הגט בידה פתוחה או לתוך חיקה שהבעל גומר נתינת הגט לגמרי דבזה אין לפקפק כלום עכ"ל והר"ן כתב דברי הרשב"א וגם ה"ה כתבם בפ"ה וגם הרא"ש כתב כדברי הרשב"א דלר"י אם קפצה ידה ומחמת זה יפסק החוט כשהוא מושך מידה שפיר נתינה איכא דכיון שהוא התחיל הנתינה קרינן ביה שפיר ונתן אע"פ שהיא גמרה הנתינה והביא ראיות לדבריו ודחה הרא"ש ראיותיו ואע"פ שכתבתי בסמוך דלהרא"ש אוחז הגט בראש האחד והושיטו לה ולקחתו בראשו השני מגורשת אפי' לר"ח שאני התם שהניח הגט בידה אבל הכא שעדיין המשיחה בידו לא גמרה נתינה ואח"כ כתב שאם פסק המשיחה אפי' אחר שקפצה ידה מגורשת דבלאו קפיצת ידה הא איכא נתינה מעלייתא מידו לידה וקצת משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ה אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת עד שתפסוק המשיחה כנ"ל אך בתוספתא שכתבתי לעיל וגם בספר התרומה משמע שאם הבעל אוחז הגט בראשו ונותנו בידה ואוחזתו בראשו השני וסוגרת ידה בחוזק קודם שיניח הבעל ראש הגט שבידו דמי לגט בידה ומשיחה בידו ופסול אם לא נפרש דגם בגט בידה ומשיחה בידו אם קפצה היא ידה עד שאינו יכול להביאו אצלו מחמת קפיצתה מגורשת ובודאי דאפי' בהניח הגט אחר שסגרה ידה מיירי ואפ"ה קאמר דהיינו גט בידה ומשיחה בידו וא"כ הרא"ש דס"ל דכל כה"ג בגט בידה ומשיחה בידו אינה מגורשת היאך כתב רבינו בשמו להכשיר כשאוחז הגט בראש האחד והושיטו לה ולקחתו בראשו השני וצריך עיון : וספר מצות גדול וספר התרומה כתבו דגט בידה ומשיחה בידו שאם קפצה ידה ומחמת זה יפסק החוט כשהוא מושך מיקרי שפיר נתינה והמחמיר תבא עליו ברכה וכן כתבו הגהות בפ"ה בשמם:

נתנו לה כשהיא ישינה וננערת והנה הוא בידה וכו' משנה שם בהזורק נתן בידה והא ישינה נעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ובגמרא נתנו בידה והיא ישינה וכו' אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דברי רבי רשב"א אומר עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך וכבר כתבתי בתחילת סי' קל"ז דהלכה כרבי שאינו צריך ליטלו ממנה אלא בעודו בידה כשתקיץ משנתה אומר לה הא גיטיך וכתב הרא"ש דטעמא דישינה הוא משום דלית בה דעת כלל וגריעה מחרשת והרשב"א כתב דאין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל וה"ז כנשתטית או שאינה יודעת לשמור גיטה דאינה יכולה להתגרש וגם הר"ן כתב דאע"ג דלא בעינן דעתא דידה מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישינה לא מינטר:

אבל לא אמר לה ה"ז גיטיך אפי' אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו כלום כיון שהיא היתה ישינה זו היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המדוייקים ודין זה כ"כ הרשב"א ופירש הטעם משום דלאו בת איגרושי היא לפי שאין הגט שמור בידה כדאיתא בגמרא אבל אם לא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה למה לי ישינה דנקט אפי' נתן בידה והיא נעורה אינו גט כדאמרי' בגמרא בפ"ק דקידושין דבזמן שאין עסוקים באותו ענין צריך לפרש וזו אינה עסוקה באותו ענין שהרי ישינה ורבינו ירוחם כתב בח"ה בשם התוס' דמיירי הכא בהיה מדבר עמה תחלה על עסקי גיטה ואילו היתה נעורה היתה מגורשת אבל מפני שהיא ישינה הוא דאינה מגורשת וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל וכן אם נפל מידה בעודה ישינה וכו' ז"ל הרא"ש שם בהזורק וכתב הרמ"ה ואם אין הגט בידה בשעה שנעורה אינו גט עד שיעלנו מידה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטך וכן מסתבר דמה שנתן בידה בשעה שהיא ישינה אינה נתינה כיון שנפל מידה בשעה שנעורה עכ"ל:

כתב הרמ"ה דה"ה אם מסר מודעא על הגט וכו' כלומר כשם שנתן בידה והיא ישינה אינו צריך לחזור וליטלו ממנה כן הדין במוסר מודעא וכו' ודברי הרמ"ה אינם במוסר מודעא קודם כתיבת הגט דאז הגט עצמו בטל ואינו יכול לגרש בו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו אלא כשנכתב הגט בכשרות ואח"כ מסר מודעא על נתינתו ונתנו בהא קאמר הרמ"ה דכשביטל המודעא אינו צריך ליטלו ממנה אלא באומר לה תתגרשי בו סגי ולא כתב כאן שאומר לה הא גיטיך בלישנא דברייתא משום דהתם דלא נתנו לה בתורת גירושין אלא בתורת שטר חוב או שהיתה ישינה שייך לומר אח"כ הא גיטיך אבל במוסר (מודעא) שכשנתנו לה אמר לה הא גיטיך לא שייך לומר אחר כך הא גיטיך אלא תתגרשי בגט שנתתי לך:

אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וכו' בהניזקין (דף נה.) תנן העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ובגמרא אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת מי לא א"ר יוחנן לא בעינן דעתה ה"נ לא בעינן דעתה פשיטא מהוי דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמ"ל דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר והאי דקאמר הכי משום כיסופא:

וכתב הרמ"ה דוקא שלא א"ל לעדים מעיקרא קמה וכו' דברי הרמ"ה כתבם רבינו ירוחם בחלק ה' וכן משמע מדברי רש"י שכתב בפרק הניזקין אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה והיא לא שמעה ומדברי הרמ"ה שכתב וצריכה ממנו גט שני נראה דס"ל כדברי האומרים שיכול לבטל גט הכתוב שלא יוכל לגרש בו עוד דאל"כ למה לי גט שני יאמר לה הא גיטיך כמו נותן בידה והיא ישינה או בשלפתו מאחריו ואיפשר דלא נחת לפלוגי בהכי וכל שצ"ל לה הא גיטיך גט שני קרי ליה וכפי מ"ש רבינו ירוחם בח"ה משמע דמספקא ליה להרא"ש כשבטל הגט אם יכול לחזור ולגרש בו שכתב וז"ל וכתב הרא"ש בתוס' כי דוקא בשלא בטלו בפירוש וחזר ואמר לה הא גיטך אז מגורשת דהוי הוכחה דלא בטלו מאחר שא"ל אחר כן הא גיטיך אבל אם בטלו בפירוש יש להסתפק אם כשחזר לומר הרי זה גיטיך אם תהיה מגורשת כי נראה דאינה מגורשת עכ"ל:

אבל אם לא אמר תחילה ראו גט זה שאני נותן לה וא"ל כנסי שטר חוב זה וכו' משנה בהזורק (עח.) אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחריו וכו' אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך וכבר כתבתי בראש סימן קל"ז דהלכה כר' דאמר אינו צריך שיטלנו הימנה אלא אומר לה הא גיטיך וכו'. וכתבו הרשב"א והר"ן בעסוקין באותו ענין עסקינן דאל"כ מאי איריא א"ל כנסי שטר חוב זה אפי' נתנו לה סתם נמי אינו גט וכתב הרשב"א דטעמא דאינו גט משום דבטולי בטליה כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק בה שתהא לה כנתינת שטר חוב דאינו מגרש וה"נ משמע מדאמרינן מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר אלמא כי אמר לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוא דאמרינן דלא בטליה דאם איתא כיון דא"ל לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי השתא הוה מודע להו הא לאו הכי כי א"ל כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה ומיהו לא בטליה מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר שט"ח והילכך כי א"ל הא גיטיך מתגרשת בו והרמב"ם כתב בפ"א מהל' גירושין כלשון הזה ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת שט"ח או מזוזה וכו' אינו גט ובספרי תנא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב לאשתו ואמר לה כנסי שט"ח זה אינו גט וא"ת ותיפוק לי' משום דילמא בטולי בטליה איכא למימר אם איתא דבטליה לעדים הוה אמר וכדאמרינן בהניזקין ולאו טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט שאני נותן לאשתי דוקא אלא משום דכיון דאיכא סהדי לסהדי הוה מודע בינו לבינה והא דא"ל הכי משום כיסופא דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה עכ"ל:

וכתב הרמ"ה דוקא דאמר כנסי שט"ח דמשמע לשם פקדון וכו' נראה לי שלמד מדתנן בהמגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ואוקמוה ר' יוחנן אפי' כרבי דאמר באמר לה כנסי שט"ח זה וכו' אין צריך ליטלו ממנה הכא שאני הואיל וקנאתו ליפסל בו לכהונה ופירש"י דקנאתו בנתינה קמייתא ליפסל בו לכהונה הילכך אי לא הדר שקיל לה מינה לא מהניא אמירה שהרי כבר זכתה בו ע"מ תנאי ראשון אבל ההוא דהזורק לא זכתה בו לכלום: כתב הרשב"א בהזורק אמתני' דנתן בידה והיא ישינה ליישב קצת סוגיות שבגמרא הנראות כחלוקות זו על זו דדעת בעינן אבל דעתה דוקא לא בעינן אלא או דעתה או דעת העדים והיינו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אע"פ שחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה דמגורשת וישינה ואע"פ שיש כאן דעת עדים דאינה מגורשת אין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל והרי זו כנשתטית או שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש וזרק לה גט בחצירה והיא בטבריא וחצירה בציפורי אע"פ שאינה יודעת בשעת זריקתו דהויא מגורשת לר' אושעיא או לעולא בחצירה הסמוכה לה התם היינו טעמא משום דחצירה משום ידה אתרבאי וכיון שהיא יכולה להתגרש על ידה בכענין זה שאם נתנה בידה סתם היא נעורה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת ה"נ בחצר שהרי יש כאן דעת עדים ודיו אבל מ"ש הראב"ד ז"ל דאפי' זרקו לה בחצירה והיא ישינה דמגורשת הא ודאי צריך עיון ומסתברא דאינה מגורשת דלא עדיפא חצירה מידה ועד דאתו עדים ואמרי בההיא שעתא נעורה היתה אינה מגורשת ומיהו אף כשתמצא לומר דחצירה כיון שהיה משתמרת לדעתה אע"ג דהיא ישינה בשעת זריקת הגט ה"ז מגורשת דמ"מ בחצר המשתמרת זרקו לה ולא דמי לישינה דאינו משתמר כלל ולשוטה לא דמי דכיון דאין לה יד כלל ולאו סמיה בידן הילכך אין לה חצר אבל ישינה אע"ג דהשתא אין לה יד מ"מ ראויה להיות לה יד דלאו מחוסרת מעשה וסמיה בידן הילכך אפי' השתא יש לה חצר כיון שהיא משתמרת מ"מ אכתי לא תקשה לן דכיון שהיא משתמרת ואיכא דעת עדים ה"ז מגורשת עכ"ל: והר"ן דעתו כמ"ש הרשב"א דמסתברא ליה דבחצירה כיון דבעינן שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצירה כל שהיא ישינה אינה מתגרשת ע"י חצירה: כתב הר"ן בהזורק אמתני' דנתן בידה והיא ישינה דטעמא דלא הוי גט היינו משום דבעינן מקום המשתמר וכשהיא ישינה לא מינטר וכיון דמהאי טעמא הוא אין ספק שאם נתנו לשליח קבלה שלה בשעה שהיא ישינה שמתגרשת דהא מינטר עכ"ל ונראה דגם לדעת הרא"ש שפירש דטעמא משום דישינה לית בה דעת כלל ששלחה שליח קבלה הרי ידו כידה וכיון דיש לו דעת מגורשת ועל כן י"ל כן לדברי הכל שאל"כ לא היה לנו להכשיר שליח קבלה אא"כ ידענו שהיתה נעורה בשעת קבלת הגט ואם אין הבעל במקום האשה דבר שאי אפשר לעמוד עליו וסתם שליח קבלה כשאין הבעל והאשה הוא צריך ובהדיא תנן התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר פסול הרי הוא במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר כשר:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אע"ג דכתיב כו' תימה למה לו לרבינו לומר האי אע"ג דכתיב וכו' לא יאמר רק נותן לה גט מידו או מיד שלוחו לידה או ליד שלוחה או לרשותה וכו' ונראה דהקדים כל זה דק"ל אמאי החמירו טפי בנתינה דבעינן שיסייע בנטילתו דעייק לה בחרציה ושלא יהא החוט קשור בו עדיין בידו ובקבלתה הקילו דאפילו זרק לרשותה והגיע לאויר מיד מגורשת ושאר קולות כמ"ש בסימן קל"ט והלא כמו שכתב קרא ונתן דמשמע נתינה גמורה כ"כ בידה דמשמע נמי קבלה גמורה ולכן אמר דלא דמי דאע"ג דנתינה גמורה בעינן מידו ממש מ"מ קבלה בידה דקאמר קרא לאו בידה ממש אלא לרשותה לבד קאמר כמו ויקח את כל ארצו מידו ואע"ג דבריש פרק הזורק ת"ר ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה וחצרה וקרפיפה מניין תלמוד לומר ונתן מ"מ ופירש"י מדלא כתיב בידה יתננו משמע לן נתינה כל דהו וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה עכ"ל דמשמע דידה ממש משמע אלא מדלא כתיב ובידה יתננו דרשינן ונתן מ"מ לרבות אף נתינה לרשותה דקדק רבינו דאי איפשר לפרש כן דא"כ אתה מוציא המקרא מידי פשוטו דמשמע ונתן בידה ממש דהא בידה ממש משמע אם לא שתפרש דקרא ה"ק לכתחלה צריך שיתן בידה ממש ומ"מ אם נתן לרשותה נמי הוי גט דאל"כ הוה ליה לכתוב ובידה יתננו דמשמע דוקא ידה מדכתב ונתן מ"מ שמעינן דלרשותה נמי הוי גט בדיעבד ורבינו ס"ל דליתא להאי פירושא דא"כ קשיא למה כתיב ידה ה"ל למיכתב ונתן לה דלא משמע שיתן לה הגט באבר אחד מאברי גופה ולמה פרט ידה וכשהיה כותב ונתן לה נמי הוה משמע אף לרשותה דמדלא כתיב לה יתננו אלמא ונתן לה מ"מ אפילו נתינה כל דהו לרשותה נמי הוי גט דיעבד אלא בע"כ הא דכתב בידה אינו אלא כדי למידרש דהאי בידה הוי נמי רשותה ואתא קרא לאשמועינן דרשותה חשוב כמו ידה דאף לכתחלה נותן הגט לרשותה כמו לידה ומיהו ודאי קרא דבידה משתמע נמי מיניה דומיא דידה דמשתמרת לדעתה ממשמעותיה ולא מייתורא כנ"ל:

כיצד אמר לה טול גיטך מע"ג קרקע אינו כלום וכולי פירוש ל"מ בהא דאינו כלום דליכא הכא שום ענין דדמי לנתינה אלא אפי' היה מונח ע"ג ידו ולקחתו משם אע"ג דלא הוה נתינה בידו מ"מ דמי לנתינה בידו כיון דלקחתו מע"ג ידו אפ"ה כיון שהיא קרובה אליו ולא סייעה בנטילתו אין זה ונתן בידה ול"מ הא אלא אפילו היתה ידו סגורה וכו' שסייע בנטילתו אפ"ה אינו גט כיון שלא קירב הגט אליה אבל אם אוחז הגט בראש האחד וכולי דאיכא תרתי דבמה שהוא מושיטו לה קירב הגט אליה וגם סייע בנטילתו שאוחזו בנחת בראש האחד כדי שתקח אותו בראש השני פשיטא דהוי גט וכן אם הגט תחוב לו וכולי אף בזו איכא נמי תרתי דבמה שצמצם מתניו הוי מסייע בנטילתו ובמה שהטה עצמו אליה הוי קירב אליה והוא מפירוש רבי' חננאל שהביא הרא"ש וכתבו רבינו בסתם ואח"כ הביא דהרמב"ם כתב בזה פירוש בזה כשהטה עצמו הוי גט ומדכתב בסתם אלמא דבהטה אליה בלחוד בלא צמצם נמי הוי גט אבל הרא"ש כתב כסברא הראשונה שהוא פירוש ר"ח ואיכא להקשות שהרי הרא"ש כתב תחלה בסתם פי' עקם מתניו לקרב אליה הגט וכולי דהיינו כמ"ש הרמב"ם דלא הזכיר צמצם מתניו משמע לכאורה דלא בעינן תרתי אלא בקירב אליה הגט בלחוד הוי גט ואח"כ כתב ור"ח פירש וכולי דבעינן תרתי וא"כ לא הכריע בין הפירושים ולמה כתב דהרא"ש הסכים לסברא הראשונה וכן פירש"י שם ונראה אמת דרבינו הכריח מדלא הזכיר הרא"ש כשכתב פירוש עקם מתניו וכולי שכך פי' הרמב"ם דנשמע מיניה שהביא ב' פירושים אלמא דלא הביא הרא"ש אלא פי' אחד של ר"ח והוא דבתחלה לא כתב אלא לפרש הא דמשני לא צריכא דעייק לה חרציה פירוש עקם מתניו וכולי ואחר כך הביא מה שהוסיף ר"ח לפרש דמיירי שהיה הגט דבוק במתניו בדוחק וצמצם מתניו וכולי ולכן כתב רבינו מדלא הביא הרא"ש אלא פר"ח אלמא דהסכים לפירושו דלא כהרמב"ם וכל זה דלא כמו שעלה ע"ד ב"י שהרא"ש כתב שני פירושים ולא הכריע והא ליתא עוד כתב ב"י דאף על גב דלר"ח דבעי תרתי ה"מ היכא דצריכה לתרתי אבל אם אינה צריכה סיוע בקירב אליה סגי ומשום הכי ס"ל לרבינו דר"ח מודה היכא דאוחזו בראשו האחד כולי דנמי הוי גט אע"ג דליכא תרתי והא ליתא דא"כ מנ"ל דהרמב"ם חולק על פר"ח הלא איכא לפרש דלא מיירי הרמב"ם אלא בדלא צריך לסיוע בנטילתו וכדמשמע פשטא דסוגיא והילכך בקירב אליה סגי ותו דבידו פתוחה וקירב אליה נמי ליהוי גט כיון דלא צריכא לסיוע בנטילתו אלא העיקר דלר"ח אינו גט היכא דלא עביד תרתי אעפ"י דאינה צריכה לתרתי דבעינן דקעביד תרתי דוקא והך דאוחזו בראש האחד אית ביה תרתי כדפירש' ואדרבה אית ביה טפי תרתי מאילו היה תחת מתניו וצמצם מתניו וקירב אליה כדמשמע מלשון וכן שכתב רבינו כדאמרן:

נתן הגט לידה ונשאר החוט וכולי מימרא דרב חסדא שם סוף (דף ע"ח) גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מ"ט בעינן כריתות וליכא ונראה דה"פ דכיון דבשעה שנתן הגט בידה היתה המשיחה בידו והיה יכול לנתקו ולהביאו א"כ אין זה גט כריתות בשעה שנתן בידו ואף ע"פ שאח"כ סילק ידו מן המשיחה והניחה לאשה אינה מגורשת דעכשיו שהניח המשיחה ליכא נתינה אלא כבר מונח בידה והוה כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ופשוט הוא:

ומ"ש רבינו ע"ש ר"י דאם קפצה ידה וכולי הוי שפיר נתינה ולר"ת ולהרא"ש לא הוי נתינה כך הוא מפורש באשיר"י וכן כתב הרשב"א והר"ן וה"ה בפ"ה ומביא ב"י לשון הרשב"א בשם התוס' שכתבו דר"ת ור"י פליגי בהא אבל בתוס' שלנו משמע דלא פליגי ר"ת ור"י בהא שהרי כתבו נראה דלא איירי בקפצה ידה דא"כ אפי' אינו יכול לנתקו אינו גט אלא נראה לר"י דמיירי שהיתה ידה קפוצה וכולי ור"ת פי' שאינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מפני שהגט כבד וכולי וצריך ליזהר שתהא יד האשה פתוחה וכו' דאם תקפוץ ידה כולי לא הוי גט דהוי כמו גט בידו ומשיחה בידה ונראה דכשר וכולי משמע להדיא דלפי שראה לר"י דבקפצה ידה הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע לכך פי' דמיירי שכבר היתה ידה קפוצה וכולי ור"ת פירש מטעם קושיא דמיירי דהיה הגט כבד וכולי ולכן צריך ליזהר שתהא יד האשה פתוחה וכולי ואח"כ כתב בעל התוס' ונראה דכשר וכו' היפך דעת ר"י ור"ת דפוסלין בפתיחת ידים וב"י כתב שכך נראה מדברי סה"ת שמ"ש וצריך ליזהר הוא בין לפר"י ובין לפר"ת: ומ"ש ונראה דכשר וכולי הוא דלא כפי' ר"י ודלא כפר"ת אלא מקיימים הפירוש שדחו תחלה עכ"ל ב"י ותימה הלא בסה"ת לא הביא דבר משם ר"י אלא הוא עצמו נשא ונתן בדבר שיש לפרש דבקפצה ידה הוי גט אלא דקשה דה"ל כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ור"ת פי' דאם אינו יכול להביאו אצלו לפי שהגט כבד כולי אמנם הפי' הראשון אמת וטוב כולי אבל ממ"ש התוס' משמע ודאי דבין לר"ת ובין לר"י אם אינו יכול להביאו אצלו לפי שקפצה ידיה אינו גט כלל דלא כמו שכתב הרא"ש בשם ר"י דבקפצה ידה הוי גט וצ"ל כיון שכתב הרא"ש כך בשם ר"י וכ"כ הרשב"א בשמו בודאי שראו כך כתוב מפורש בשם ר"י בתוס' שנ"ץ הארוכים דר"י ור"ת פליגי בהא וצ"ל לפי זה דכך הוא ג"כ הצעת התוס' שלנו דמ"ש נראה דלא מיירי שהיתה ידה פתוחה ולאחר שנתן הגט בידה קפצה ידה וכולי רצונו לומר לכאורה נראה דלא מיירי בהכי אלא נראה לר"י דמיירי שכבר היתה ידה קפוצה וכולי ור"ת מפרש וכולי ולפ"ז צריך ליזהר כו' אבל נראה דכשר וכולי כלומר אעפ"י דלכאורה היה נראה לר"י דבקפצה ידה פסול מיהו אחר העיון נראה לר"י דכשר דלא גרע מעייק לה חרציה וכולי דהשתא האי ונראה דכשר הוא ג"כ דברי ר"י סתם דברי התוס' כמו נראה הראשון דהוא ג"כ דברי ר"י שחזר בו ממה שהיה נראה לו מתחלה דהשתא לר"י בתר חזרה אין צריך ליזהר שלא תקפוץ ידה דאפילו תקפוץ ידה הוי גט דבגט בידו ומשיחה בידה ולא יכול להביאו לפי שקפצה ידה נמי כשר לר"י ומיהו לרבינו תם ודאי צריך ליזהר שלא תקפוץ וכולי ומה שקשה לב"י דכיון דהרא"ש הסכים לר"ת וצריך ליזהר שלא תקפוץ וכולי דאם תקפוץ ידה בעוד שהבעל אוחז בראשו הגט בידו לא הוי גט כמו גט בידה ומשיחה בידו וקפצה ידה דלא הוי גט אפילו הניח גט בידה אחר שסגרה ידה אם כן היאך כתב הרא"ש באוחז הגט בראש האחד והושיטו לה ולקחתו בראשו השני דהוי גט דאעפ"י שהניח גט בידה מ"מ לא עדיף מגט בידה ומשיחה בידו דפסול וצ"ע ולפעד"נ אין כאן התחלה לקושיא דדוקא בהניח הגט בידה לאחר שתקפוץ ידיה לא הוי גט אבל באוחז בראשו האחד והושיטו לה והיא לקחה אותו בידה בראש השני אין שם לא פתיחת יד מתחלה ולא קפיצת יד בסופה אלא נתינה מידו לידה והוא קירב אליה וסייעה בנטילתה ולא דמי לגט בידה ומשיחה בידו וקפצה ידיה אלא כדדמי אוכלא לדנא ולר"ת והרא"ש דמי הך דאוחז בראש אחד והושיטו לה וכולי להך דעייק לה חרציה דהיינו דצמצם מתניו והטה עצמה לצדה ונוטלתו כפר"ח דלא כר"י דמביא ראייה מהך דעייק לה חרציה להכשיר בגט בידה ומשיחה בידו וקפצה ידה דלר"ת והרא"ש דתופסין פר"ח אין משם ראייה לקפצה ידה והכי נקטינן:

נתנו לה כשהיא ישנה וכו' משנה וגמרא בפרק הזורק לשם. אבל אם לא אמר ה"ז גיטך אפילו אמר לעדים ראו גט וכולי וקשה דלפי' ר"י בא"ל כנסי ש"ח זה דהגט כשר באומר לעדים ראו גט שאני נותן וכולי לפי שהעדים יגידו לה אח"כ שהיא מגורשת כמו שכתבתי בסימן קל"ו ס"ג דה"ל כאילו אמר לה הבעל אחר כך ה"ז גיטך ומ"ש גבי ישינה דגרע אפילו כשאמר להו לעדים ראו גט כולי דלא הוי גט אע"פ שיגידו לה אח"כ שהיא מגורשת ואי איירי הכא בשלא הגידו לה העדים שהיא מגורשת א"כ מאי איריא ישינה אפילו נעורה נמי אינו גט כיון דמשלחה וחוזרת וצ"ע ועיין במ"ש ב"י בשם הרשב"א בסוף סימן זה: ומ"ש וכן אם נפל מידה וכולי נראה דה"ק ל"מ בדלא נפל מידה דהוי גט כשא"ל הא גיטך ואף א"צ לחזור וליטול הימנה אלא נפל מידה נמי הוי גט מיהו דוקא כשיחזור ויטלנו הימנה וכולי:

אמר לעדים ראו גט כולי מימרא דרבא פרק הניזקין (דף נ"ה) הבאתיו בסימן קל"ו ס"ג ושם הארכתי בפירושו: ומ"ש בשם הרמ"ה הכי משמע מפי' רש"י שכתב אמר לעדים ראו גט וכולי והיא לא שמעה: ומ"ש וכל כה"ג עבדינן לחומרא וצריכה גט שני פי' דחיישינן לחומרא דילמא בטליה לגט גופיה ודילמא הלכה כמאן דאמר דמצי לבטליה לגט שלא יוכל שוב לגרש בו ולכן צריכה גט שני:

וכתב הרמ"ה דאמר כנסי כו' למד כך ממה שכתב בפרק המגרש (דף פ"ד) אפי' תימא רבי שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו לכהונה הבאתי לעיל ריש סימן קל"ז עיין שם וכ"כ ב"י ופשוט הוא:

דרכי משהעריכה

(א) וצ"ע דבגמרא משמע דעיקר תניא נמי הכי דמייתי התם לא מייתי רק הרשב"א מכלל דהלכתא כוותיה וכן משמע מדברי הפוסקים שכתבו סתמא דאם לא סייע בנתינת הגט לא הוי גט מכלל דס"ל כרשב"א דצריך ליטלו ממנה ולחזור וליתן לה ומדברי הר"ן שם דף תקנ"ה ע"א משמע דכשהיה מתחלה נתינה מעלייתא רק שאמר כנסי ש"ח או נתנו לה בתורת פקדון אזי אין צריך לחזור וליטלו הימנה אלא אומר הרי זה גיטך ואם לא היה נתינה מעלייתא צריך לחזור וליטלו הימנה כנ"ל מדברי הר"ן שם וכ"נ דעת העיטור דהרי למטה כשנתן לה והיא ישנה כתב דא"צ לחזור וליטלו ממנה ובכאן לא כתב כן מכלל דבכאן לא סגי בהכי כיון שהנתינה בעצמה היתה גרוע וכדעת הר"ן וכן משמע באשר"י ואולי ב"י לא נ"ל לפרש כן דברי הר"ן ולכן כתב מה שכתב:

(ב) ונ"ל דס"ל לרבינו בעל הטור דהרא"ש מחלק בין אם קפצה ידיה מרצון הבעל או שלא מרצונו דכל זה מיירי כשהבעל לא צוה לה לקפוץ ידיה ולהחזיק בגט והיא מחזקת בגט שלא מרצונו ולכך לא הוי נתינה אבל כשהבעל מצוה אותה להחזיק בגט הוי נתינת שהרי כתב הטור בתחלה דאם אוחז בראש הגט ומושיטו והיא לקחה אותו בראש השני דהוי גט וכאן פסק דלא הוי גט לכן ע"כ צריכין לחלק כמו שכתבתי ופשוט הוא בעיני אבל ב"י מגמגם בדבר זה והניח זו הקושיא בצ"ע:

(ג) אמנם בנ"י פרק חרש דף תמ"ט ע"א משמע דעסוקין באותו ענין הוי גט וע"ש:

  1. ^ אולי צ"ל "טלי".
  2. ^ אולי צ"ל "והיתה".