טור אבן העזר צה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן צה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמעעל התורהספריאשיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור עריכה

כיון שחייבים במזונותיה, מעשה ידיה שלהן.

ואם אומרים לה היורשים "טלי מעשה ידיך במזונותיך", אין שומעין להם אלא אם כן תתרצה היא.

וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה עושה היא להם, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פנים ידים ורגלים.

ומציאה ופירות נכסיה לעצמה.

צמצמה והותירה ממזונותיה, כתב הרמב"ם שהוא ליורשים, והראב"ד הביא הירושלמי שהוא לעצמה. אבל אם הותירה מכסותה ובגדיה, לדברי הכל הוא ליורשים.

כתב הרמב"ם: כשבאה לבית דין לתבוע מזונותיה אין מחשבים עמה על מעשה ידיה עד שיבואו היורשים ויתבעוה, אם נמצאו לה מעשה ידיה נוטלים אותו ואם לאו ילכו לדרכם, ואני אומר שאם היורשים קטנים בית דין מחשבין עמה ופוסקין מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות. עד כאן.

כתב רשב"ם: אלמנה שניזונת מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו, כיון שמעשה ידיה שלהן כל השבח שלהן, אפילו שכר טרחה אינה נוטלת. והראב"ד פירש אף על פי שהיא ניזונת אין השבח שהשביחה הקרקע שלהן, שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת, אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא, כיון שאינם יכולים לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה הרי היא לעצמה. ולענין לשלם ליתומים שכר בטלה של מעשה ידיה, יש מחייבים ויש פוטרים.

וכתב עוד:[1] ואם אינה ניזונית, כגון שתבעה כתובתה בבית דין דשוב אינה ניזונית, והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהן כדי כתובתה, אם אמרה "ראו מה שהניח בעלי ואשביח לעצמי", ונתעצלו היורשים או בית דין להשביעה ולהגבות כתובתה, אפילו השביחו הנכסים ועמדו על אלף זוז השבח לעצמה. אבל השביחו הנכסים סתם, נוטלת כתובתה והמותר ליורשים.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל משמע מתוך לשונו[2] שאינה נוטלת בשבח כלום, ונראה לי דדוקא אשה יורשת ואחין הוא דמחלי אהדדי, אבל אשה שאינה יורשת היא אצל הבנים כיורד בנכסי אחר ונוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה ליקח בשדה שאינה עשויה ליטע את ההוצאה אם השבח מרובה, ואם הן מעות אינה נוטלת אלא שכר טרחה דבר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות.

וגם מה שכתב[3] אם לא היה בנכסים כדי כתובתה והיא השביחתן שנוטלת כתובתה מאותו השבח, לא נהירא, דכיון שהשבח ליתומים משום שלא אמרה "ראו" והשביחה סתם, אינה נוטלת כתובתה מאותו שבח.

וגם מה שכתב אם אמרה ראו שנוטלת כל השבח לעצמה, לא נהירא, אלא בין אמרה ראו בין לא אמרה ראו כל השבח ליורשים ולא תטול ממנו כלום, ואפילו כתובתה לא תגבה ממנו, אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה ליקח בשדה שאינה עשויה ליטע ההוצאה אם השבח מרובה ואם הן מעות אינה נוטלת אלא שכר טרחה.

בית יוסף עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כיון שחייבים במזונותיה מעשה ידיה שלהם משנה בפרק אלמנה ניזונת (דף צה:) וכתב הר"ן מיהו אם אמרה יצאו מעשה ידי במזונותי שומעין לה והכי איתא בירושלמי בפירקין:

ומ"ש ואם אומרים לה היורשים טול מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין להם אא"כ תתרצה היא וכן כתב הרמב"ם בפי"ח וכתב ה"ה זה פשוט שדין היורשין עמה כדין הבעל עם אשתו כנזכר בפי"ב וכן משמע בגמרא ע"כ וכתב עוד בשם המפרשים שאפילו היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר אע"פ שאינה רשאי לינשא תוך כ"ד חדש וכן הסכים הרשב"א ז"ל ע"כ:

ומ"ש וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה עושה היא להם חוץ ממזיגת הכוס וכו' מימרא בר"פ אלמנה ניזונית (דף צו.): ומ"ש שמציאתה לעצמה ג"ז מימרא שם ומפרש טעמא משום דמ"ט אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הכא תיהוי לה איבה:

ומ"ש שפירות נכסיה לעצמה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ' י"ח וכתב ה"ה שכך מבואר בהלכות פרק נערה והכריחו כן מן הגמרא שכיון שאין חייבים לפדותה אינו בדין שיאכלו פירות:

צמצמה והותירה ממזונותי' כתב הרמב"ם שהיא ליורשים ז"ל הרמב"ם בפרק י"ח מותר מזונות האלמנה ומותר כסות ליורשים וכתב ה"ה בסוף פרק אע"פ (סה:) תנורבנן מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה והקשה והתניא מותר בלאות אלמנה ליורשים התם כדי שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה ע"כ בגמרא וכ"ש שמותר מזונות אלמנה ליורשים ובהשגות אני כך הייתי סבור עד שראיתי בירוש' פ' אלמנה ניזונת הותירו ממזונותיה שלה וכבר הכריע הרשב"א דשיטת הגמר' שלנו מכרעת כדברי רבינו דאם איתא דמותר מזונותיה שלה ה"ל לאביי למימר וחילופה באלמנה ע"כ. כתב הרמב"ם כשבאה לב"ד לתבוע מזונותיה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה וכו' בפרק י"ח כתב ה"ה כבר נתבאר בפי"ב שהאשה שהלך בעלה למדינת הים שב"ד פוסקין לה מזונות ואין מחשבין על מעשה ידיה וכן הדין באלמנה וכן נראה מהגמרא והסוגיא שבפרק שני דייני גזירות (קז.) שאמרו בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי שפוסקין לה מזונות ומשמע התם אפילו בדפסקה מעשה ידיה וכן כתב הרשב"א ז"ל והביא ראיה לזה מן הסוגיא:

ומ"ש רבינו שאם היו היורשים קטנים שב"ד מחשבין עמהם סברא נכונה היא וראויה אליו שב"ד אביהם של קטנים וכן כתב הרשב"א ז"ל ע"כ.

ה"ג כתב הרשב"ם ולא ככתוב בספרים כתב הרמב"ם שלא נמצא בדברי הרמב"ם כן אלא בדברי רשב"ם פרק מי שמת (קמד.):

ומ"ש והראב"ד פירש אע"פ שהיא ניזונת אין השבח שהשביחה הקרקע שלהן וכו' ה"ג הכא נמי וכ' עוד רשב"ם ולא ככתוב בספרים וכתב עוד הרמב"ם שלא נמצא בדברי הרמב"ם כן אלא בדברי רשב"ם פרק מי שמת:

ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ז"ל משמע מתוך לשונו שאינה נוטלת בשבח כלום ולי נראה דדוקא אשה יורשת ואחין הוא דמחלי אהדדי וכו' בפרק הנזכר כתוב בהגהות מרדכי דכתובות על אלמנה שנשאת ולא נשבעה על כתובתה והיתה נושאת ונותנת בנכסי בעלה הראשון וכשנשאת נתנה ליד האחרון כל הנמצא בידה אע"ג דאמרינן בפרק מי שמת (קמג:) אלמנה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע הכא כיון שהכניסה לבעלה השני מוכחא מילתא דאדעתא דידה ובעלה עבדא ולא אדעתא דיתמי ודמי לעובדא דרב ספרא (שם קמד.) דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני: כתב הרשב"א בתשובה ולענין מה שאמרתם אם נתעסקה בנכסים סתם נראה שהדבר פשוט בעיניכם שאילו היו נכסים מרובים מכתובתה כל מה שהרויחה ברבית ליורשים משום דמעשה ידיה להם אלא אם כן אמרה בפירוש שאינה רוצה משלהם ואפי' אמרה ראו מה שהניח לי בעלי לא הועילה כלום כל שהיא ניזונת משל יורשים ומתניתין דקתני וכן האשה דוקא באשה יורשת וכדאוקימנא בגמ' ובנכסים מועטים הסכימו רוב המורים דאפי' לא אמרה כאילו אמרה עוד היא צריכה לי שאילו בנכסים מרובים אם אמרה בפני עדים ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה לעצמי אם מטלטלין הם מה שהרויחה לעצמה ואפי' אינה יורשת ואע"פ שהיא ניזונת מן היתומים משום דהרי זו שולחת יד במה שאינו שלה וגזלנית היא ושבח גזילה דגזלן הוי ומה שהעמידו משנתינו ביורשת נ"ל דהיינו טעמא משום דקתני השביחה לאמצע ועלה הוא דאקשינן אשה מאי עבידתה כלומר כל שהשביחה נכסים למה השבח לאמצע שאין עסק לחלוקת האמצע כאן שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת וטורחת להשביח את הנכסים ליתומים הכל ליתומים ואם אתה חושבה כמתכוונת להשביח לעצמה אם מטלטלין הם הכל לעצמה כאילו אמרה ראו דגזלנית היא זו ומש"ה אוקימנא בירושה ומה שאמרתם שכל שהיא ניזונת מן היתומים אפילו אמרה ראו לא אמרה כלום דמ"מ מעשה ידיה של יתומים הם אף ר"ח כן פירש שם ואני אומר מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו ומי ישיב את האריות אבל אם לדין יש תשובה שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי שאינה אצלו כעבדים א"נ כפועלים שאמר להם עשו עמי מלאכה היום ולפיכך מציאתן לבעל הבית משא"כ במציאת האשה דמן הדין מציאתה לעצמה אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה וכדאיתא בירושלמי בפרק מציאת האשה וכיון שכן אם ניזונת משל יתומים אם השביחה או הרויחה במעות למה אנו דנין שבח וריוח זה כמעשה ידיה ליתומים אלא מן הדין הייתי אומר שכל שהרויחה לעצמה ומשלמת ליתומים כמו שנתבטלה ממעשה ידיה כפועל ששכרו ב"ה לעשות עמו שמציאתו לעצמו ומשלם אגר בטלה לב"ה ואיפשר שהאשה אינה משלמת אפי' אגר בטלה שכל שהיא עושה אמרי' שמעשה ידיה לבעל א"נ שכופה לעשות אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם וכדמוכח שמעתא בפרק ב' דייני גזירות במי שהלך בעלה למ"ה שפוסקין לה מזונות ואין מחשבין עמה מעשה ידיה ולענין מה ששנינו אם אמרה ראו מסתברא כדברי רש"י דלאו דוקא בב"ד דה"ה בפני עדים או אפי' יהיה שם גילוי דעת או דבר מוכיח כמעשה דרב ספרא והדין נותן שהרי כשהשביחו נכסים מחמת נכסים מדין מחילה נגעו בה וכדאמר אביי בפ' המפקיד (מ.) התם ידע וקא מחיל וכיון שכן כל שיש הוכחה שאינו מוחל דיו וכ"ש שאינו צריך להתנות בפני ב"ד שכל שצריך ב"ד לא שתקי לא במתניתין ולא בברייתא אלא שאני רואה שרבינו הגדול הר"מ המקום יהיה בעזרו אמרה מתוך הירושלמי וכתב גירסת הירושלמי כן א"ר לא אמרה בב"ד ופירוש לא שם אמורא וכן הוא בספרים שלנו אבל בפירוש ר"ח א"ר אמי אם אמרו כשמת ראו לא אמרו בב"ד וכן האשה שאמרה א"ר אמי לא אמרה בב"ד ואם הגירסא כן מבואר בפירושו בהיפך ולומר דאמרו ואמרה שנינו במשנתינו אין צריכין לומר בב"ד והגירסא הזאת נראית יותר לפי שמסכמת עם הגמרא שלא הזכירו אמירה בב"ד כלל ואפילו לגירסת הספרים שלנו דגרסי בין ביורשים בין באשה כן וכן הגירסא בספרים אם אמרו ראו א"ר לא אמרה בב"ד וכן האשה א"ר לא אמרה בב"ד ואם היו נכסים מועטים שיהא מן הסתם בלא אמירה גילוי דעת שאינה רוצה לזון מן היתומים דאמרן הוא בדברי רשב"ם איפשר הואיל ונפק מפומיה דמר וכ"ש שהסכים על דבריו ה"ר פרץ ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק הרי אנו כופפין אזננו להסכמתם ונאמר כבר הורו זקנים ומוסדי ארץ אשר בית ישראל נכון עליהם אלא שאני רואה דברי מורי ה"ר אליעזר נכונים ומסכימים אל האמת דכל שלא אמרה ראו מן הסתם אורחה להשביח נכסי היתומים דשבח הוא לה שטורחת ומשבחת להם ואפי' לדברי רשב"ם אני אומר דלכאורה יש לחלק בין זוזי למטלטלין שצריכים שומא דבזוזי תפיסתה תפיסה גמורה לפרעון כתובתה דלא צריכי שומא אבל מטלטלי דצריכי שומא עד שישומו אותם לה ב"ד הרי הם של יתומים אלא שיש לי לומר לפי דבריהם דמ"מ אע"פ שאין תפיסתה עושה גבייה גמורה אפ"ה אנן סהדי דאף היא רוצה לעכבם בכתובתה ולהתעסק בהם ושלא תזון מן היתומים מעתה וכיון שכן אין מעשה ידיה שלהם וה"ל כאמרה בב"ד ואני כבר כתבתי מה שנ"ל בדין מעשה ידיה בכענין זה אע"פ שאין דעתנו מכריח את ההרים שהם אמרו והם יודעים מאיזה טעם אמרו ויש לנו לענות אמן על דבריהם אלא שאנו כמלקטים שבלים אחריהם עכ"ל:

בית חדש (ב"ח) עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כיון שחייבים במזונותיה מעשה ידיה שלה משנה ר"פ אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן ובגמרא איבעיא לה ניזונת תנן וכאנשי גליל דלא סגי דלא יהבו לה א"ד הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואי בעי לא יהבו לה וכתב האלפסי ס"פ נערה דמר בר רב משה גאון כתב דאסיקנא דלעולם ניזונת תנן וכאנשי גליל ס"ל דהא דקאמר דלעולם ניזונת תנן לאו בדרך דחייה איתמר אלא דהכי הוה מסקנא דהא אנן בכולהו נסחי תנן ניזונת וכמו שכתב הרמב"ן וזו היא דעת הרי"ף והרא"ש שכתבו בריש אלמנה ניזונת מימרא דשמואל מציאת אלמנה לעצמו טעמא מאי אמרו רבנן מציאת אלמנה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הכא תיהוי לה איבה דהך טעמא קאמר בגמרא כדאוקמוה לעולם ניזונת תנן ואע"ג דהרא"ש ס"פ נערה (דף קמ"ח) ריש ע"ג דחי להא דקאמר מר בר ר"מ גאון דמסקנא דגמרא כאנשי גליל משום דהתוס' פירשו דהך בעיא לענין דינא קבעי לאנשי יהודה מי אמרינן דבשעה שנותנין מזונות מעשה ידיה שלהן א"ד כיון דיכולין לסלקה הלכך אף בשעה שנותנין לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן אין דעת הרא"ש לשם אלא לדחות ראייתו שאינה ראייה אבל קושטא ודאי הכי הוא דניזונת תנן ולאנשי גליל דוקא מעשה ידיה שלהן אבל לאנשי יהודה אעפ"י שנותנין מזונות כיון שיכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן כל זה פשוט למעיין במ"ש הרא"ש ולפי זה יש להקשות על מ"ש רבינו בסתם דמעשה ידיה שלהן ולא כתב לחלק בין אנשי גליל לאנשי יהודה דהא איכא דנהגו כאנשי יהודה ולדידהו אפי' נותנין לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן ונראה ליישב דרבינו בלשונו הצח והזך הורה חילוק זה מדכתב כיון שחייבים במזונותיה מעשה ידיה שלהן דה"ל לומר כיון שנותנין לה מזונותיה מעשה ידיה שלהן דהוי משמע דאף למי שנוהג כאנשי יהודה מכל מקום בשעה שנותנין לה מזונות מעשה ידיה שלהן אבל מדכתב כיון שחייבים וכו' משמע דדוקא לאנשי גליל דאם לא רצו ליתן לה מזונות כופין אותן בע"כ הילכך מעשה ידיה שלהן לאפוקי אנשי יהודה דיכולין לסלקה וליתן לה כתובתה בע"כ ולא ליתן לה מזונות הילכך אף בשעה שניזונית אין מעשה ידיה שלהן וכדעת הרא"ש ועל פי דברי התוספות:

וכתב רשב"ם אלמנה שניזונית מן היתומים וכו' בפ' מי שמת סוף (דף קמ"ג) במשנה וכו' וכן האשה שהשביח' את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה ובגמ' אשה בנכסי יתומים מאי עבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת פשיטא מה"ד דלאו דרכה למיטרח אע"ג דלא פירש כמו דפירש דמי קמ"ל והיה קשה לרשב"ם אמאי דמשני באשה יורשת הא דתני בסיפא ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו' פי' דסיפא לא קאי אאשה יורשת דרישא אלא פירושו ואלמנה שאמרה בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני הא תנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשיה להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים ואעפ"י שלא נשתייר מבעלה אפי' רביע כתובתה עכ"ל אבל התוס' והאלפסי פירשו דגם הסיפא מיירי באשה יורשת ומיישבים לישנא דראו מה שהניח לי בעלי דמיירי ביורשת מבעלה אלא דהתוס' הקשו עוד לישנא דקאמרינן דטרחא קמי יתמי דמשמע בני בעלה מיהו בפי' האלפסי יתיישב גם זה ע"ש אכן נראה דפירושם הוא דוחק דא"כ למה ליה לתנא למינקט לשון בעלי שצריך פירוש ה"ל למינקט ראו מה שהניח לי מורישי דהוא לשון מבואר ולכן נראה עיקר לפע"ד כפרשב"ם ומה שהקשה הרא"ש דאמאי פסק רשב"ם דבהשביחה הנכסים סתם שאינה נוטלת בשבח כלום דדוקא אשה יורשת אמרינן אחולי אחלה וכו' נראה דאין מקום לחילוק זה אלא לפירושם דסיפא נמי מיירי באשה יורשת התם ודאי מדתלי תנא דין זה באשה יורשת מכלל דבאינה יורשת לא אמרינן דאחלה אבל לפירש"י דסיפא מיירי באינה יורשת שפיר אמרינן כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחי קמי יתמי אחולי אחלה דאפילו באמרה ראו מה שהניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת קאמר בגמרא דאיצטריך ליה למיתני דלא תימא כיון דשביחא לה מילתא וכו' חזרה בה ממה שאמרה תחלה הריני עושה ואוכלת א"כ היכא דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו' אין ספק דאחולי אחלה כיון דשביחא לה מילתא ולא דמי ליורד בנכסי אחר דלית ליה שייכות באותן נכסים דפשיטא דלית לן למימר אחולי אחיל בלא פעם משא"כ בנכסי בעל דטרחה קמי יתמי דחשיבא לה כמו קרובים דלא תפסו בה קידושין והיא ערוה להן וגם פסולין להעיד לה והיא להן אמרינן שפיר דאחולי אחלה. ומיהו היכא שהניח נכסים מועטים שאין בהן כדי כתובתה והשביחה בנכסים סתם ולא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו' אמרינן דנוטלת מן השבח כדי כתובתה דלאו בשופטני עסקינן דטרחה קמי יתמי ולא תגבה כתובתה שנשתעבד לה בעלה ולפיכך אע"ג דלא פירש כמו דפירש דמי כאילו אמרה הריני עושה ואגבה כתובתי והמותר ליורשי ואם אמרה ראו וכו' גילתה דעתה שאין רצונה לטרוח קמי יתמי וכיון שנתעצלו היורשים להשביעה וכו' אמרינן איפכא דהיורשים ודאי אחולי אחלי וכו' גבי אלמנה ואפילו השביחה אלף ככר לעצמה דאע"ג דלא פירשו היורשים כמאן דפירשו ומחלו לה דמי ואין כאן מקום לדון בדין היורד לנכסי אחר אלא או האלמנה אחולי אחלה לטרוח קמי יתמי או איפכא דהיורשים אחולי אחול לגבי האלמנה אלא דלגבות כתובתה לא אמרינן דאחלה לגבי יתמי כדפרישית זו היא דעת רשב"ם ולפעד"נ דכן הוא העיקר ובש"ע הביא דעת רשב"ם והראב"ד שחולק עליו בדין השבח אם הוא בכלל מעשה ידיה שהוא ליורשים כשניזונית משלהם גם הביא דעת רשב"ם והרא"ש שחולק עליו בשאינה ניזונית משל היורשים ובעלה הניח נכסים מועטין והשביעה ולא הכריע ונראה לעניין מעשה אע"ג דנראה עיקר כפירוש רשב"ם כדפירש' אפילו הכי בפלוגתא דרבוואתא אין מוציאין מיד המוחזק ודלא כהגהת ש"ע שכתב דהעיקר כמ"ש הרא"ש ומה שהקשה הרא"ש במ"ש רשב"ם דבהשביחה הנכסים סתם גובה כתובתה מן השבח דהא תנן בפרק יש בכור דאין אשה גובה כתובתה מן השבח ומייתי לה האלפסי בפרק י"נ כבר ראיתי במרדכי הארוך שהקשה על פירוש רשב"ם קושיא זו וכן כתב קושיא זו בתשובת הר"ר שמשון בר אברהם במרדכי פרק מי שמת. מיהו לפע"ד נראה דרשב"ם אזיל לטעמיה שפירש בפ' י"נ סוף (דף קכ"ה)הא דאמר רב פפא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אבל שבח נוטל הבעל דהא כי אשבח ברשותיה אשבח וברשותיה גדלי ובכור שאני דמתנה קרייה רחמנא דכתיב לתת לו וכו' השתא לפי זה ודאי הא דאשה אין גובה כתובתה מן השבח אינו אלא בשבח שהשביחו היורשים לאחר מיתה או השביחו הלקוחות כדלקמן ריש סי' ק' אבל בשבח שהשביחה האלמנה בנכסים מועטין לאחר מיתת הבעל אע"ג דנפלי נכסי קמי יתמי מ"מ הם חייבים לשלם לה כתובתה מנכסים מועטין האלו שאין בהן כדי פרעון כתובתה וחשוב כאילו זכתה בהנכסים והם שלהם ופשיטא דגובה מן השבח ששבחה בנכסים אלו כיון שהגיע זמן גביית כתובה מנכסים אלו וברשותה אשבח: ובמרדכי הארוך כתב עוד דמה שפירש רשב"ם דאם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו' דהשבח לעצמה היינו בדלא שקלה מזוני וכן פר"ח אלמא דבשקלה מזוני כל השבח ליורשים לא נראה לי ומה אם השביחה שוה ק' מנה ומעשה ידיה אין שוין כי אם מנה וכו' בשביל כן תתן להם הכל אלא היא תנכה להם כשיעור מעשה ידיה והשאר תטול עכ"ל נראה דפסק כהראב"ד ושמעינן מינה דלרשב"ם בניזונית דכל השבח ליורשים היינו אפילו אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו' והא דמחלק בין אמרה ראו וכולי היינו דוקא באינה ניזונית ולכן סתם רבינו וכתב בסברת רשב"ם בניזונית דכל השבח שלהן ובאינה ניזונית כתב בשמו דמחלק אמרה ראו וכולי ולהרא"ש אף באינה ניזונית כל השבח ליורשין אלא שדינה כדין היורד בנכסי אחר וכו' וכבר כתבתי דבכל מה שנחלקו הגדולים בזה אין להוציא מיד המוחזק ועיין לקמן ריש סימן ק' ובמ"ש לשם בס"ד:

דרכי משה עריכה

(א) וכ"כ הר"ן סוף אע"פ כדברי הרמב"ם וכ"כ הר"ן ריש דייני גזירות ע"ב וכתב דיש חולקין:

(ב) וצ"ע לפי דעת הרא"ש דס"ל דאפי' אמרה אשביח לעצמי לא מהני אע"ג דאדעתא דנפשה קא עבדה א"כ אפשר דהוא הדין נשאת והשביחה הנכסים ועיין בתשובת מהרי"ל סי' מ"ו כי כתוב שם דבר תמוה בדין זה:

(ג) וכן הוא במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ה ע"א בתשובה שאלמנה שהשביחה הנכסים וטוענת שאחרים הלוו לה מעות והשכירה בהן דהכל ליתומים ואינה גובה לא כתובה ולא מזונות מן השבח גם מה שהניח בעלה לא תגבה בכתובתה כי כבר הוציאה הכל במזונותיה וע"ש כי האריך בזה וכן פסק מהרי"ו בתשובותיו סי' קע"ו ובתשובת מהרי"ל סי' מ"ו לא משמע כן אלא מחשבין ההוצאה על השבח גובה כתובה מהקרן וע"ש. ובהגהות מרדכי דבבא בתרא דף רס"א ע"א דאלמנה נאמנת לומר שכל מה שבידה נשאר לה מבעלה הראשון שהיה לה והאריך שם בתשובה על זה:

  1. ^ רצה לומר הרשב"ם הנזכר לעיל לפני הראב"ד.
  2. ^ של הרשב"ם.
  3. ^ הרשב"ם.