טור אבן העזר פב
<< | טור · אבן העזר · סימן פב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהנדרה שלא להניק בנו - אינו חל, שהרי חייבת להניקו עד שישלמו לו כ"ד חדשים.
ואם היא אומרת אני אניק והוא אינו רוצה שתניק כדי שלא תתנוול - שומעין לה שהחלב מצער אותה.
ואם הוא אומר שתניק והיא אינה רוצה - אם אין בני משפחתו רגילין להניק שומעין לה, ואפילו בני משפחתה רגילין להניק.
נתגרשה - אינה חייבת להניקו, אלא אם כן מכירה שאינו רוצה לינק מאחרת אז כופין אותה ונותן לה שכרה ומניקתו. ובתוך ג' יום ללידתו ודאי הוא בחזקת שאינו מכירה ואין צריך לבדוק אם מכירה, ואפילו אם נראה כאילו אינו רוצה לינק מאחרת, אקראי בעלמא הוא ולא בעי בדיקה. ומבן ג' ואילך אם אינו רוצה לינק מאחרת, צריך לבדוק אחריו אם הוא מכירה כופין אותה, אבל אם רוצה לינק מאחרת אפילו בן שנה אין כופין אותה. ואם אינו רוצה לינק מאחרת כלל, אפילו קטן הרבה כופה ומניקתו מפני הסכנה.
ולאחר שיגמל הנער - יש אומרים שברשות האב, אם ירצה יקחנו אצלו ואם ירצה יניחנו עמה, דהא דאמרינן בת אצל האם, היינו דוקא באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אביה שראויין ליורשה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה. והרמ"ה כתב בשם הגאונים דהוא הדין נמי בגרושה, וכן כתב הרמב"ם: שלמו כ"ד חדשים וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ו' שנים גמורים אלא כופין האב ונותן לו מזונות אצל האם, ולאחר ו' שנים יוכל לומר האב אם הוא אצלי אני נותן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו, והבת אצל האם לעולם אפילו אחר ו' שנים, כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו בעל כרחו וזנין אותה אצל אמה, ואפילו ניסת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותיזון מנכסיו בתנאי כתובה והיא אצל אמה, ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחרי שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנים אותן לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלין בהן.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
נדרה שלא להניק בנו אינו חל וכו' בפרק אע"פ (נט:) תניא נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטת דד מפיו ובה"א כופ' ומניקתו וידוע דהלכה כב"ה ושיעור זמן היניקה דהוי כ"ד חדש מסקנא בגמרא שם (דף ס:):
ואם היא אומרת אני אניק והוא אינו רוצה שתניק כו' עד אפילו בני משפחתה רגילין להניק הכל שם (סא.) ומפרש בגמרא טעמא דהאי בבא משום דעולה עמו ואינה יורדת: וכתב הרמב"ם בפכ"א שאם היא אומרת שהוא עשיר וראוי לשכור או לקנות שפחה והוא אומר שאינו ראוי עליה להביא ראיה:
נתגרשה אינה חייבת להניקו שם (דף נט) נתגרשה אינו כופה ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה אם היה מכירה עד כמה רב אמר עד ג' חדשים ושמואל אמר עד ל' יום ורבי יצחק א"ר יוחנן חמשים יום אמר רב שימי בר אביי הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן ובתר הכי אמרינן כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל זמן שמכירה ופירש"י עד כמה חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת: כ"ז שמכירה. אין שיעור לדבר אלא בבדיקה הדבר תלוי אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן: וכתב הרא"ש פירוש פחות מנ' יום הוא בחזקת שאינו מכירה ולא בעי בדיקה ואפילו הוא נראה כאילו אינו רוצה לינק מאשה אחרת אקראי בעלמא הוא ולבסוף הוא יונק ולא בעי בדיקה אבל בן נ' אם אינו רוצה לינק בעי בדיקה אבל אם רוצה לינק מאחרת אפילו בן שנה אינו כופה ואם אינו רוצה לינק מאחרת אפי' קטן הרבה כופה ומניקתו מפני הסכנה עכ"ל וכך הם דברי רבי' אבל הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות אישות כתב האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה אפי' הוא סומא אין מפרישין אותו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקה אותו עד כ"ד חדש. וכתב הרב המגיד לא ביאר רבינו בכמה ימים מפני שהוא פוסק כשמואל דאמר כל זמן שמכירה שאין שיעור קצוב לדבר שאין כל הולדות שוים בהכרה אלא בבדיקה תלוי הדבר אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר עכ"ל ויש לתמוה למה פסק כשמואל במקום רבי יוחנן וכל שכן דפסק רב שימי הלכה כמותו: ב"ה ונראה שטעמו משום דבתר דפסק רב שימי הלכה כר"י ז"ל מייתי תלמודא הא דאמר רמי בר יחזקאל משמיה דשמואל משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה: ומ"ש אפי' הוא סומא שם בגמרא סומא מנא ידע א"ר אשי בריחא ובטעמא כתב ר"י הא דנתגרשה אינה כופה דוקא כשמוצא מניקה אבל אינו מוצא או שאין לו שכר המניקה כופה ומניקתו אפי' אינו מכירה: כתב הרמב"ם בפרק הנזכר הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה הוא יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה אבל המעוברת אין לה כלום: כתב הרא"ש בכלל י"ז סימן ז' שנשאל על רחל שהיתה מעוברת מראובן ואח"כ קדשה וילדה בן ונתן הוא הבן למניקה אח"כ הלך ממנה לעיר אחרת והיא השכירה עצמה לבעל הבית אחר להיות מניקת וקבלה עליה להניק בנו עד זמן ידוע ואחר שהכירה התינוק ואינו רוצה לינק ומאחרת משכה ידה המניקת שמניקה את בנה מלהניקו מפני שהלך אביו לעיר אחרת ואין מי יפרענה ואומרים לה שתניק את בנה והיא אומרת שאינה יכולה כיון שהיא משועבדת להניק בן בעל הבית וגם בעל הבית שלה אומר שלא יניחנה כי כבר פרע לה שכרה וגם שבנו מסוכן שאינו יונק מאחרת אין דוחים נפש מפני נפש ועוד שאינה משועבדת לו להניק בנה כיון שאינה אשתו בחופה וקידושין והשיב הדין עם אבי התינוק כי היא שעבדה עצמה להניק ומחוייבת להניקו שלא להמית התינוק ואינה מצווה להניק את בנה ואפי' היתה נשואה כיון שאבי הבן אינו מעלה לה מזונות א"א לה למות ברעב כ"ש זאת שאינה נשואה ואינה משועבדת לו להניק את בנו ועוד שבנה כבר הורגל לינק מאשה אחרת והתינוק הזה הורגל בחלבה ולא יונק מאחרת ואין דוחין נפש מפני נפש אלא ב"ד ישכירו לו מניקת ויכופו אבי הבן לפרוע השכר ואם לא יוכלו ב"ד לכופו יפרעו ב"ד השכר עכ"ל כתב הר"ש בר צמח בתשובה על תינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו ולשכור לי מניקת ואביו אינו רוצה שהדין עם האב:
ולאחר שיגמל הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו וכו' דהא דאמרינן בת אצל האם היינו דוקא באלמנה וכו' והרמ"ה כ' בשם הגאון דה"ה נמי בגרושה כל זה כ' הרא"ש בפ' הנושא ומבואר בדבריו שהרמ"ה הביא ראיה ממתניתין דהתם דל"ש בין אלמנה לגרושה וכתוב בתשובה להרמב"ן סימן ל"א הבת אצל האם לעולם ואפילו נשאת האם לא שנא גדולה לא שנא קטנה: ב"ה וכתב עוד שם אפוטרופוס שרוצה שהיתומים יהיו אצלו והאלמנה רוצה שיהיו אצלה לא אמרו שלא יהיה הבן אצל קרוב אלא בעודו קטן ומשום מעשה שהיה וכדתניא פרק הנושא הא כל שאינו קטן ואין בו חשש רציחה וא"נ קטן אצל קרוב שאינו ראוי ליורשו מניחים אותו אצל הקרובים ולא אצל האם:
ומ"ש וכ"כ הרמב"ם שלמו כ"ד חדשים וגמלתו וכו' עד סוף הסימן הכל בפכ"א מהלכות אישות וכתב עליו ה"ה זה מתבאר מהסוגיא שבפרק אף ע"פ שאמרו שם זן אדם את בניו קטנים ועד כמה עד בן ו' וכדרב אסי דאמר קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו עוד אמרו שם משום דבעי למיכל בהדה ואמרינן פרק כיצד משתתפין (פב:) דאפי' בן ו' בצוותא דאימיה ניחא ליה ודעת רבינו אפילו בגרושה ובהשגות א"א אין הדעת סובלת שנכוף האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן ו' והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ד' ובן ה' ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים ע"כ ולא מצאתי חיוב בבן ד' ובן ה' שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן ו' וכנזכר פרק לא יחפור (כא.) ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו וכו' ואין זו קושיא שחינוך זה אפי' הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים להושיבו אצלו עכ"ל והרא"ש בתשובה כלל פ"ב כתב כדברי הראב"ד ז"ל דאפי' פחות מבן ו' אצל האב :
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
נדרה שלא להניק וכו' בפרק אעפ"י סוף (דף נ"ט) מייתי ברייתא דפליגי בה ב"ש וב"ה והלכה כב"ה דכופה ומניקתו דמשועבדת לבעל להניק בנו ולא חל הנדר ואם היא אומרת איני מניק וכו' שם ריש (דף ס"א) נתגרשה וכו' שם סוף (דף נ"ט) וריש (דף ס') ודעת רבי' כדעת הרא"ש ומביאו ב"י:
ולאחר שיגמל הנער וכו' איכא להקשות בלשון י"א שאומר ולאחר שיגמל הנער דבבן קאמר וא"כ מאי מקשה הא דאמרי' בת אצל האם ותו דלאיזה צורך אמר שראויין ליורשה ומהרש"ל כתב ליישב זה דה"ק באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אביה אעפ"י שראויין ליורשה לפי שהאם עדיפא מן הקרובים אבל בגרושה כיון שאביה חי עדיף הוא מן האם ועוד דהאב חייב לזונה עכ"ל אבל הקושיא הראשונה אין לה יישוב בפירושו ובגמרא ריש הנושא אהא דתנן אלא מוליך לבת אשתו המזונות שנתחייב בה למקום שאמה אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה ופי' רש"י דבת הניזונית מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם עכ"ל ופריך ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה עסקינן ומשום מעשה שהיה דתניא מי שמת והניח בן קטן מניחין אותו אצל אמו ואין מניחים אותו אצל ראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ערב פסח ופרקינן א"כ ליתני למקום שהוא מאי למקום שאמה שמעת מינה בת אצל אם ל"ש גדולה ול"ש קטנה ופירש"י דילמא בקטנה עסקינן אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחין עכ"ל וס"ל להני דאע"ג דהמקשה קס"ד דבבת גדולה לא חיישינן לרציחה כמו בבן גדול ומתניתין מיירי בקטנה דחיישינן לרציחה בשביל לירש עישור נכסי כי היכי דחיישינן בבן קטן דקטלי ליה בשביל לירש נכסיו מכל מקום למאי דמשני א"כ ליתני למקום שהיא וכו' איכא לחלק בין בן לבת דאע"ג דבבן גדול לא חיישינן לרציחה דמעשה שהיה דשחטוהו בע"פ לא היה אלא בבן קטן אבל בבת חיישינן לרציחה ל"ש גדולה ולא שנא קטנה דאפי' בת גדולה לא תוכל להשמר מרציחה כמו בן גדול וז"ש דלאחר שיגמל הנער בעודו קטן אם רוצה האב יקחנו דהא דאמרינן בת אצל האם אפי' בגדולה וא"כ בבן לפחות בעודו נער קטן צריך לאמו הוא וקאמר דל"ק דהתם באלמנה דלא שבקינן לה בהדי קרובי אביה שראויין ליורשה פן יהרגוה כדי לירש אותה הלכך אפי' בגדולה חיישינן להריגה אבל בגרושה דהאב קיים דפשיטא דאין האב נחשד שיהרוג את בנו הילכך אפי' הוא קטן אם רוצה יקחנו אצלו אבל הרמ"ה מפרש דאף למאי דמשני לא חיישי' להריגה בבת גדולה כמו בבן גדול: ומ"ש דהבת אצל אמה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה אינו אלא לפי שדרך כבוד הוא שתתגדל אצל אמה דמאלפא לה צניעות ודרך ארץ ואין כבוד לבת שתתגדל בין האנשים ולפי זה אין חילוק בין אלמנה לגרושה ועיין באשיר"י:
דרכי משה
עריכה(א) כתוב בהגהת אלפס פרק אע"פ דף תצ"ד ע"ב נראה דאפילו אשה נכרית שקבלה בן להניק והניקתי עד שהוא מכירה כופין אותה להניק בשכר מפני סכנת הולד עכ"ל ר"י א"ז:
(ב) כתב הר"ם פדוו"א סימן נ"ג אף על גב דאמרינן הבת אצל האם לעולם היינו דוקא אם נראה לב"ד שטוב לה לשבת עם אמה אז צריכין אפי' יתומים ליתן לה מזונותיה אצל אמה אבל אם נראה שטוב לה יותר בבית אחיה אין אמה יכולה לכופן שתהיה עמהן כו' וע"ש שהאריך בזה: