ט"ז על יורה דעה צה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהמשום דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא. פי' דתחילה אין ממשות של בשר רק טעם דהיינו הבשר נתן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין כולו היתר וטעם קלוש כזה אין בו איסור ובאיסור אפילו כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור הכל:
סעיף ב
עריכהואפילו בקליפה. שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא ציר בעלמא עכ"ל רשב"א ומביאו ב"י וצ"ע ממ"ש רמ"א בסימן פ"ו סעיף ה' דאם הביצה נקובה דינה כקלופה דהא כל קליפת הביצה נקובה היא ופולט שפיר ואפילו הכי מותר בביצה אסורה שאינה פולטת אלא ציר דמאי שנא נקב בתולדה או שלא בתולדה) ואי לאו פה קדוש דרשב"א נ"ל דאין נקב בביצה בתולדה אלא שבולע ופולט דרך הקליפה מדבר שהוא ממש בו וצ"ע:
ויש מחמירין בצלייה ובישול. דבזה הוה כמו ממש של בשר בדגים ולא התירו נ"ט בר נ"ט אלא עלו לחוד דהיינו דגים רותחין מיד לאחר שסלקן מו האש ונתנן בקערה של בשר צוננת או איפכא שהדגים צוננים והקערה רותחת דמותר לאוכלן בחלב ובשניהם חמין הדגים והקערה אסור לפי זה דהוה כנתבשלו או נצלו וא"ל דמשמע כאן דדוקא עם חלב אסור הדג אבל בפני עצמו שרי הא יש בו איסור משום סכנה כמ"ש סי' קי"ו שיש סכנה אם נתבשל דג עם בשר דכאן לא נחית לדין זה אלא במה שנוגע לענין נ"ט בר נ"ט וכ"כ רש"ל בפרק ג"ה סי' ע"ו אלא שבאו"ה כלל ל"ט כ' וז"ל וכן כל דבר שהוא משום פליטת כלים אין אוסרים מבשר לדגים בדיעבד משום סכנת דבר אחר דהא מתיר בגמרא דגים שעלו בקערה רותחין של בשר וצ"ע לפי זה ממה שזכרתי כאן. אבל מה שאמרו בזה דגים שעלו בקערה כו' יש ללמוד מזה שאין סכנה באכילת דג שיש בו טעם בשר במה שנתבשל בכלי בן יומו של בשר דהא אמרי' בגמרא דהרבה אכלו דגים שעלו בקערה כו' ועיין סי' קי"ו מ"ש שם.
והמנהג לאסור לכתחלה. משמע דבלא בישלו אלא עלו לחוד מותר אפילו לכתחילה וכ"כ רמ"א אח"כ בהדיא וזה כדברי ספר התרומה שמביא ב"י דקטניות שבישל בקדירה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדירה של בשר ב"י וממילא לדידן שאנו מחמירין בבישול לכל הפחות בעלו מותר כן לכתחילה אלא שכתב ב"י שזה חולק על מ"ש סמ"ק דלכתחלה אסור להעלותם בכלי של בשר כדי לאכלם אח"כ בכותח וכן ראיתי ברש"ל פרק כ"ה סי' ס"ג והוא שלא בדקדוק דגם סמ"ק מתיר אח"כ לכתחלה בכותח אלא שלכתחלה אוסר להעלותם בכלי של בשר בשביל זה ע"כ שפיר מקיל רמ"א בלא בישול אפי' לכתחילה אבל אסור לכתחילה להעלותם בכלי בשר כדי לאכול אח"כ בכותח וכ"פ או"ה כלל ל"ד בשם סמ"ג דאסור לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה אפי' בהעלא' בלא בישול ובבישול אסור לכתחלה אפילו לערות אח"כ לחלב וכתב רש"ל וז"ל ומאחר שהעולם תופסים איסור בנתבשלו א"כ בנתבשלו בכלי שאינו בן יומו נמי אסור לכתחלה דכל טעם לפגם אסור לכתחילה ודוקא הקדירה שנתבשל בה המאכל מחזיקים המאכל כמו הקדירה לעולם אבל אם תחב כף של בשר בן יומו בקדירה שאינו בן יומו שרינן לאכלה בחלב כמו הקדירה דלא החמירו בתחיבת הכף שהוא באקראי ודבר מועט ורובא שהכף נקי עכ"ל בקיצור אלא שמשמע מלשונו דגם בקדירה של חלב אסור לתת הדגים לכתחילה כל שנתבשלו תחילה בכלי של בשר ולא כרמ"א שמקיל בסמוך אף לכתחילה בקדירה שלהם גם בנתבשל בקדירה של בשר שאינו בן יומו מיקל רמ"א בסמוך והסומך על רמ"א להקל בזה לא הפסיד:
אבל ליתנן ככלי שלהם מותר כו'. דבזה אנו סומכים על המתירין גם בבישול וצלייה נ"ט בר נ"ט:
נגד הבשר הבלוע. ואם אין ידוע הבלוע צריך ס' נגד כל התבלין:
סעיף ג
עריכהברי לי שלא היה שום שומן. אין להקשות ממ"ש התוס' והרא"ש והר"ן הבאתי' בסי' צ"ז ס"ב דס"ל כר"ת דס"ל אין התנור מתקנח יפה די"ל דהתם קאי אתנור שאי אפשר לשלוט בו כ"כ בידים ולקנח קינוח רב שצריך לכלי חרס מה שאין כן כאן בקערה וכן בקדירה שפיר שולטות בו הידים בקינוח רב ומו"ח ז"ל כ' מחמת זה שהרא"ש כאן והר"ן בפרק כל הבשר ובפרק כ"ש חולקים על ר"ת וס"ל דמתקנח יפה ואגב טירדתו בגירסא לא עיין ברא"ש ור"ן פרק כ"ה שבפירוש כתבו כר"ת:
ויש אוסרין אפילו אין שומן כו'. טעמם מבואר בתוס' דל"ד לדגים שעלו בקערה דשאני הכא שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוה טעם שני באיסו' ועוד דהא כשהטעם הב' של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרין הקערות והמחבת עכ"ל ובר"ן מבואר הטעם השני של התוס' ביותר דשאני בדגיס שעלו בקערה כו' דהכותח לא קיבל טעם כלל מטעם הראשון דהיינו הקערה אלא מהדגים דהוא טעם שני אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר ראשון שבקערות דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים עכ"ל ומ"ה אם נתבשל מים או ירקות בקדירה חולבת בת יומא ותחבו בו כף של בשר בן יומא ואין ס' נגד הכף בת יומא אוסרים זה את זה אפילו שניהם מקונחות יפה ואף שזה ממש דין קערות שהודחו ביורה שזכר השלחן ערוך מ"מ כתבתי זה שהוא מצוי ביותר:
ואז כל הכלים מותרים. אותו שהוא בן יומו מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שאינו בן יומו גם כן אינו נאסר מן אותו שהוא בן יומו דנותן טעם בר נותן טעם הוא ועדיין היתר הוא אף אחר שנכנס לתוך זה הכלי מאחר שאינו בן יומא ממילא אין שם איסור עליו ע"כ מותר אפילו לטעם הא' של התוספות דלעיל שנוגעות במחבת כו' ולפי מ"ש רמ"א בסי' צ"ד סעיף ה' לאסור הכלי שאינו בן יומו משום חומרא היה לו לכתוב גם כאן כן דחד טעמא הוא ונראה דדוקא התם ס"ל שיש להחמיר משום מראית עין לפי שמערין המאכל לתוך הכלי שהוא כמין שהוא בן יומו מ"ה יש לאסור הכלי שאינו בן יומו וזה אינו שייך כאן כן נ"ל כוונת רמ"א:
והמים נוהגים בהן איסור. דהא בלעי עתה מפגם בשר בחלב ואין שייך דיעבד במים גרידא כמו בתבשיל וקדירה שהוא דבר חשוב והתורה חסה על ממון של ישראל או"ה כלל ל"ד:
אבל אם הודחו זה אחר זה. אפילו בכלי ראשון דזה הוי נ"ט בר נ"ט כיון שלא נתערבו הטעמים:
או בכלי שני כו' הכל שרי. פירוש אפילו אם היו מלוכלכות כמ"ש אח"כ גבי עירוי וכל שכן הוא דהא עירוי חמור מכלי שני לדידן ומהרש"ל בפ' כל הבשר סי' ס"ד חולק על זה וכתב דאם היה שם לכלוך מבשר וחלב אסור אפילו בכלי שני דיש לחוש דהלכלוך יתמחה בתוך המים ויהיו נחשבים כגוף האיסור אכן כיון שהוא קצת כמו חומרא אין המורה צריך לשאול על זה אם היו מלוכלכות עד שיתברר לו ממילא שהיו מלוכלכות אבל בעירוי שמבליע ומפליט עד כדי קליפה ודאי אסור בשיורי מאכל וצריך לשאול אם היה ההדחה ע"י עירוי לפי שמן הסתם רגילין לערות עליהן מכלי ראשון שאצל האש אם לא שידוע שלא היה ע"י עירוי אז אין צריך לשאול אם היה שם שיורי מאכל ע"כ דבריו ולע"ד נראה להכריע בזה למעשה דבעירוי יש לאסור שניהם אם היה שם שיורי מאכל משניהם ואם הא' מלוכלך והב' נקי אזי נאסר הנקי אבל בכלי שני אין אוסר שיורי מאכל כיון דקי"ל כלי שני אפי' היד סולדת בו לא מבליע ולא מפליט כמ"ש בת"ח כלל נ"ז. כתוב באו"ה דאין חילוק אם הדיח בכלי ראשון קערות עם קערות או מה שקורין בל"א טעלי"ר לא אמרינן דמה שנשתמש בכלי שני אינו אוסר דכיון שנותנין עליו בשר רותח ע"י עירוי א"כ ע"י עירויות הרבה בלע האיסור בכולו כ"ש הכפות שרגילין לתחבן בכלי ראשון אבל אם בודאי לא השתמש בכלי ראשון תוך מעת לעת אינו אוסר בדיעבד ומו"ח ז"ל הסכים כאו"ה:
דינו ככלי ראשון. יש להקשות הא הוה נ"ט בר נ"ט ונראה דכיון שאנו אוסרים לעיל כיש אוסרים שהביא רמ"א סעיף זה מטעם דהוה כטעם בשר וחלב מעורבים יחד והיינו כיון ששני הטעמים מתערבים בכלי א' וחנ"נ דומה לזה שאנו חושבים קילוח הערות כאלו הוא בכלי שמערה ממנו וע"כ אוסר את הכלי שהוא מערה עליו כיון שגם הוא בן יומו אבל אם זה הכלי שמערה עליו אינו בן יומו לא נאסר דלא גרע מההיא שכ' בסמוך דהכלי' מותרים אם אחד אינו בן יומו כן נ"ל:
לא חיישינן שמא הודחו בו'. באו"ה כתוב אפילו אם רגילין באותו בית להדיח בכלי ראשון מותרין מכח ספק ספיקא ספק שמא לא הודחו עמהם את"ל הודחו שמא לא היתה בת יומא:
סעיף ד
עריכהדעל ידי האפר הוא נ"ט לפגם. ולפי זה אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי"ף העשוי מחלב לתוך תבשיל שהרי הבורית יש בו אפר כשעושין אותו מחלב וצ"ע הוראה זו דלעיל סי' פ"ז כ' רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש כו' ורגילות הוא לעכב שם בשר וחלב עכ"ל וכיון דנ"ט לפגם אין שם האיסור בשר בחלב לגמרי ועוד מצאתי בדברי רש"ל פרק כ"ה סימן צ"ד וז"ל ומצאתי בשם מהרי"ל שפעם אחת בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדירה ואמר שאין להאמין לתינוק עכ"ל משמע דבודאי נפל אוסר הבורית והא בורית עשויה מאפר עם חלב ונותן טעם לפגם הוא וצ"ע למעשה:
סעיף ה
עריכהשיש בו מלח. דאם יפול שם כותח במלח נראה וניכר ולא בטיל ושמא לא ידע וימלח ממנו בשר אבל כותח הנפל בחומץ ליתא בעיני' ובטל בששים:
סעיף ו
עריכהמותר ליתן בתוך תיבה כו'. דבשר עם חלב זהירי אינשי שלא יפול מזה לזה:
סעיף ז
עריכהוהמחמיר גם בזה תע"ב. זה כתב ע"פ התוספות והרא"ש פ' כל הבשר וז"ל ויש ללמוד מכאן דטהור מלוח וטמא תפל שא"צ להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים כו' ולא נעשה העץ רותח ע"י מליח ומעשים בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין מענה לתת לתוך חלב ולא חיישי' שמא בלע מן הקערה והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל הבין הרב דמה שסיימו התוספות והמחמיר תע"ב קאי גם כן אמ"ש ומעשים בכל יום כו' והוא תמוה מאד דמ"ש ומעשים בכל יום ע"כ מביא מאנשים חשובים לומדים וכי הם בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה אלא ברור דמ"ש המחמיר תע"ב קאי אדפוסי עובדי כוכבים שמצינו בהם חומרות בקצת פוסקים אבל בזה המלח אין שום סברא לאסור אפי' לכתחלה ומה שכתבו התוס' ומעשים בכל יום לא כתבוהו רק לראיה על הקודם וכן מצאתי אח"כ לרש"ל פרק כ"ה סי' פ"א דדין המלח אפי' לכתחלה מותר וכן הביא בת"ח מן אורחת חיים דכלים של עובד כוכבים נקיים מותר ליתן שם תבלין ושאר דברים חריפים שאין מוציא דבר קשה ביבש עכ"ל הבאתיו בסימן צ"א סעיף ב' וסיים רש"ל ומ"מ משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשוים למלח אחד לבשר ואחד לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר לוקח שם מלח ואחר כך יקח לחלב וכן איפכא עכ"ל: