פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אבל נותנין בו מים כו'. בעל דיעה זאת הוא הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור שזכרנו בסימן שכ"א סט"ו שפוסקין כר"י בר יהודה דאין חייב בנתינת מים עד שיגבל וע"כ שרי לגמרי ליתן מים דלא עביד מידי והא דאר"י בר יהודה אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא עכ"פ איכא בנתינת מים לאו מלתא היא דהא במשנה שרי לכתחלה ליתן מים למורסן ואתיא כר"י בר יהודה אלא דכיון דא"ר התם א' נותן קמת וא' נותן מים האחרון חייב ע"כ הוא נקט ואמר אינו חייב ובאמת מותר לגמרי והב"י כ' דאיסורא מיהו איכא גם בנתינת מים והיינו בקמח שא"צ לשבת ע"כ יש מיהו איסור אבל (במורסן) שיש בו צורך להאכיל לחיה ועוף לא גזרו ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דאטו בקמח לא הוה בו צורך לעופות ולבהמו' ובודאי אותו הנותן בו מים הוא עושה לצורך זה ותו דבגמרא פרכי' דלמא ע"כ לא אמ' ר"י בר יהוד' אלא בקמח דבר גיבול כו' הרי ראינו דבעינן שיהא מפור' להיתר לר"י ולא סגי באם נא' י"ל דאתי כר"י דאל"כ מאי פריך וממציא חילוק הא עדיף לן טפי לו' דאין חילוק בין בר גיבול או מורסן ונוכל לאוקמי' מתני' כר"י דהא כר' עכ"פ לא אתי' אלא ודאי שהגמ' בעי למימר דבודאי אתיא כר"י ואין שום חילוק א"כ בלא"ה ה"ל להקשות עכ"פ לא אמר ר"י אלא דאינו חייב אבל מתני' דאיכא היתר לכתחלה לא אלא ודאי דכל דלא מצינו איסור בפי' ודאי לא בדינן איסורא מלבנו וכ"ה האמת לר"י בר יהוד' ואע"ג דבדברי ה' המגיד מצינו חילוק בין איסור לחיוב למאן דס"ל דמידי דלאו בר גיבול קיל טפי שכתב וז"ל והטעם משום דאינו בר גיבול ולכך אפי' אם יגובל לא יהיה בו חיוב אלא איסור מדבריה' ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היה גבולו אסור מה"ת היה אסור נתינת מים מדבריהם כו' ולפ"ז מ"ש אינו חייב עד שיגבל ר"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר אין חיוב לר"י בשום צד עכ"ל אין מזה ראיה דהוא כתב לאותו מ"ד דס"ל דבר שאין בר גיבול הוא עדיף לר"י וא"כ קשה מ"ט אר"י שם בברייתא בפ' מי שהחשיך נותנים מים למורסן היה לו לומר אפי' גובלין שאין שם חיוב דלאו בר גיבול הוא א"ו דאיסור יש בגיבול אפילו במידי דלאו בר גיבול משום גזירה אטו משום בר גיבול וא"כ ה"ה נמי במידי דבר גיבול כגון קמח פשיטא דיש איסור אפי' בנתינת מים גזירה דיגבול דהא לא עדיף נתינת מים במידי דבר גיבול מגיבול עצמו באינו בר גיבול אבל אנן דקי"ל כדעת התוספות והראב"ד דבאינו בר גיבול חמיר טפי ואפ"ה אר"י בר יהודה דאינו חייב עד שיגבל ואפי' איסור אין שם דהא אמר בפי' נותנין מים לתוך המורסן א"כ כ"ש במידי דבר גיבול שאין בו איסור בנתינת מים לר"י בר יהודה כנ"ל:

ויש אוסרין ליתן מים. הוא דעת הטור דפוסק שם כרבא דבנתינת מים לחוד הוה גיבול ולעיל סי' שכ"א סט"ו נתבאר:

שנתלשו מאתמול. דאילו נתלשו היום אפי' ר"ש מוד' דאסור כיון דלא לקטינהו מאתמול אקצינהו וכמאן דדחיה בידים דמי והוה כגרוגרות וצמוקים אבל בנבילה מותר דקי"ל כר"ש דמוקצה מותר:

וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתוך דק כו'. בסי' שכ"א העתיק רמ"א תשו' מהרא"י בת"ה סי' נ"ו דאין לחותכו לבשר חי דק דק בפני העופו' דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך קא משוי אוכל והוא תמוה מאד דהא כאן קי"ל כר"י דאשוויי אוכל מותר ומטרח באוכל אסור וכמ"ש בסעיף זה וא"כ למה אוסר כאן לחתוך דק דק כיון שא"א לאכול בלא"ה ובת"ה כ' וז"ל ותו דיש ליגע ביה משום איסור שויא אוכל לבהמה ומשום מטרח באוכלין לבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך עכ"ל נראה כונתו דעיקר האיסור משום מטרח באוכלין ומה שזכר משום שויא אוכל כדי נקטי' ונ"ל כונתו דכל שחתכו לחתיכות אפשר לעופות לאכול אלא במה שחותך דק דק הוא טירחא כיון שאפשר לאכול בלא"ה ודברי רמ"א שכ' דא"א לאכלו בלא"ה הוא קשה מאוד דמן ההיתר עושה איסור ובאמת גם על ת"ה יש לתמוה דהא א"א לעופות לאכול אם אינו חותך דק דק והוה שויא אוכל ומותר ותו דהא כ' הרמב"ם שבמרסק שחת וחרובין חייב אם מרסקו משום טוחן אבל מחתכין את הנבילה כו' ואין בה משום טוחן כמ"ש בסמוך דבריו ש"מ דחותך דק דק דבלא"ה לא יוכל לאכלה אין שייך טוחן כלל וצ"ע מאד מה חשב בת"ה לאסור בזה וביותר על רמ"א שכתב כאן לע' בסימן שכ"א וכאן מבואר להתיר בשויא אוכלא אין זה אלא תימה וחסרון דקדוק ובלבוש נגרר אחר רמ"א ולא הרגיש בסתירתם:

אין חותכין שחת. ל' הרמב"ם בפכ"א המחתך ירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנר' כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות וכתב הכ"מ ששאלו להרשב"א למה נתן הרמב"ם טעם שנרא' כטוחן דהא בגמ' נתנו טעם משום מיטרח באוכל' והודה הרשב"א שהי' קושיא והב"י תי' בדוחק ע"ש ול"נ לתרץ בדרך זה דהא כ' הרמב"ם כאן דהמחתך ירק דק דק ה"ז תולדת טוחן לאו לגוף הדין אתא כאן דהא כבר כתבו בפ"ח ותו דכאן כ' כדי לבשלו ובפ"ח לא זכרו ונ"ל דכונתו דכל מה שעושה אדם כדי לאכלו אין בו משום טוחן רק באם חותך כדי לבשלו ממילא יצניעו עד למחר דהא בשבת לא יבשל וע"כ הוה תולד' דטוחן ולפיכך אין מרסקין השחת דאמרינן בגמרא משום אטרוחי ופי' הרמב"ם הטעם מה יש איסו' באטרוחי אוכל אלא הוא משום דכיון דיכול לאכול בלא"ה רק שעושה לתקן יותר וממיל' הוא כאלו לא הוה לאכול בשבת דהא אין בו צורך לאכילה ע"כ הוה נרא' כטוחן דטוחן ממש לא הוה דעכ"פ הוא תיקון לאכילה אלא כיון שאינו אלא מצד תיקון יותר אסור מדרבנן דנראה כטוחן ומה שסיים הרמב"ם שאין טחינה בפירות כתב ה' המגיד שיש גי' אחרת שאין טחינה אלא בפירות וכתב ולא הבנתי א' מן הנוסחאות וב"י דחק עצמו לקיים הגי' שאין טחינה בפירות וטעמא הוא לפטור דמרסק שחת וחרובי' מחטאת כו' ומאוד דוחק הוא ויות' נלע"ד לפרש בדרך זה שאין טחינה בפירות הנאכלין בשבת ולפיכך אין אסור רק במרסק שחת מפני שנרא' כטוחן לפי שאפש' לאכול בלא"ה מה שאין כן בחיתוך דלועי' ונבילה שאי אפשר לבהמה לאכול בלא"ה הוה צורך אכילה של בהמה ואין בו כלל משום טוחן כנלע"ד נכון מאד:

תולע' המשי. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם:

ואינו ראוי עוד לחמור. ופי' כי אם ע"י הדחק דאי לא ראוי כלל לאיזו צורך יתן לו: