חקרי לב/פרשת בראשית/מאמר ב

כֹּח מעשיו הִגיד לעמו! יהודי יקר! זכֹר ימות עולם רש"י הקדוש בחר לפתוח את פירושו המופלא לתורה^[1], בדברי ה"תנחומא" הבאים: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מהחֹדש הזה לכם ]ראש חדשים[" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה. ומה טעם פתח ב"בראשית"? - משום "כֹּח מעשיו הִגיד לעמו, לתת להם נחלת גויִם" (תהל' קיא, ו). שאם יאמרו אומות-העולם לישראל: 'לִסטים אתם! שכְּבשתם ארצות שבעה גוים' – הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בְראהּ, וּנְתנהּ לאשר ישר בעיניו. ברצונו נְתנהּ להם, וברצונו נְטלה מהם ונְתנה לנו'". כך הוא הסדר הנכון: מי שלומד את התורה ומקיימהּ, ומלמד אותה לדור שאחריו באותה חרדת קודש שבה לימדו אותו – אין דברי האומות בעניין ארץ ישראל עושים בו כל רושם. כי אלה הם דברי התורה וחז"ל, וכשם שהוא מכופף את רצונו מפני דבר-ה', כך צריכים לעשות גם האומות. פשוט וברור. אך מה יעשה מי שלא זכה, ואור התורה אינו מאיר את חייו ואת דרכו? – ובכן: ההסטוריה, היא מן המחנכים הגדולים של האדם הנבון. המעלים עין מן העבר, ואינו שם לב לתולדות ימי העולם – דומה לעִוור ההולך לבדו בדרך, נכשל באבנים ובבורות, וחייו בסכנה. כך הוא גם המזלזל בלימוד העבר: סופו לטעות בדרכי החיים ולִפול, ואף לסכן את חייו. ואם הוא מנהיג שאחרים נמשכים אחריו - הנה גם הם בסכנת אבדון, רח"ל. משה רבנו, העמיד אותנו על חשיבות לימוד ההסטוריה, במִלים ספורות בשירת "האזינו" (דבר' לב, ז): "זכֹר ימות עולם בינו שנות דֹּר ודֹר, שְׂאל אביך ויגדך, זקניך ויֹאמרו לך". הבה נתבונן מעט, בהסטוריה הארוכה של עמנו: במשך אלפיים שנות גלותנו, ממדינה למדינה ומִצרה אחת לשניה; מתוך כל המצבים הקשים והנוראים שהיינו בהם – תמיד התעוררה האומה מחדש לחיים. אחרי כל חורבן התחזקה שארית הפליטה, התגברה, ומצאה את תקוותה וחיותה בתורה הנצחית ובמצוותיה; בהליכה בדרך החיים המיוחדת של עם ישראל. וכידוע, בכל תקופה, ובפרט בעת צרה ומצוקה, היו שלא הצליחו לעמוד בנסיונות. אלה התרחקו מן הכלל וַיתערבו בגויים, העבירו את היהדות מעל פניהם ומעל בשר בניהם, עד שהשתמדו ואבדו מתוך הקהל, ה' ירחם. והאמת היא, שעובדה זו כשלעצמה היא ראיה גדולה, שכל קיומנו הוא אך ורק בזכות התורה הקדושה. שהרי אלו שהתבוללו בין הגוים, הלא נשכח זכרם לעד. ואם ח"ו הכלל כולו לא היה שומר על התורה, בהכרח שגם הוא היה עובר מן העולם, רח"ל. ואנוסי ספרד, שרצו מאוד להמשיך להיות יהודים, יוכיחו: שמאחר ולא יכלו לשמור בפועל את המצוות - כמעט ואין זכר להם וליהדותם. גם הגויים יודעים את יחודנו לפיכך, אם ישאל השואל: "מהו סוד הקיום של אומה עתיקת-יומין זו?" – התשובה פשוטה וברורה: קיום האומה הישראלית, כְּאומה המצטיינת בחכמה ובתבונה, במידות יקרות, ובכל המעלות הגדולות שאף נותנות לנו מעמד נכבד בין האומות (וכן מעוררות את קנאתם ושנאתם נגדנו) – קיום זה מבוסס אך ורק על התורה והמצוות. בכך שמעשינו הם כמעשי אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שהם לנו כמִגדלור השופך אור יקרות, לְמרחבי הזמן והמקום. מכאן מובן, שיסוד היסודות של האומה וסוד נצחיותה, הוא חינוך בנינו ובנותינו על התורה הקדושה. כי אם אין גדיים - אין תיישים. ועל כך הזהירנו הקב"ה: "ושננתם לבניך ודברת בם" (דבר' ו, ז), "והִגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח). לספר לצאצאינו כיצד נבחרנו להיות עם ה', ומה מחייבת אותנו עובדה הסטורית זו. ידוע, שגם הגויים יודעים את התורה. מיד עם כניסת ישראל לארץ, ציווה ה' לכתוב את התורה בשבעים לשון על אבנים גדולות (דבר' כז, ח; סוטה לב.), כדי שהגויים יקראוה. וכן בימינו: הנוצרים - להבדיל - פִּרסמו את התורה בין מאות מיליוני בני אדם, הרואים בה כספר קדוש, והתנ"ך הוא עד היום, הספר המתורגם והמודפס ביותר בכל השפות שבעולם! לעובדה זו, היתה השלכה חשובה על מה שאירע בדורנו! משום שאחרי השואה הנוראה ושנות הזעם, בשנת תש"ח, התאספו ראשי רוב אומות העולם בעיר הגדולה והמפורסמת ברחבי תבל, ושם, במרכז "האומות המאוחדות", החליטו להחזיר את ארץ ישראל לעם ישראל. מה קרה? – משנודע להם היקף החורבן האיום שבא על עמנו, מצפונם לא נתן להם מנוח. (ובצדק: שהרי ישבו מן הצד כאשר הרשעים ימש"ו עשו בנו כרצונם, ולא נקפו אצבע). לכן התייצבו כעת האומות, ואמרו: "בורא העולם הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל. הבה נחזיר להם את ארץ מולדתם". ויש בדבר זה עניין נפלא: לפי כל כללי מלחמה וכיבוש, הדין הוא שהכובש הופך להיות הבעלים והאדון של מה שכבש. זה שהפסיד - הפסיד. לכל הפחות, כך היה מקובל בעולם עד מאה השנים האחרונות, וזוהי גם דעת התורה: כי מבואר בגמרא (גטין לח.), שלכן סיבב ה' שסיחון מלך האמורי יכבוש את עמון ומואב, משום שלישראל היה אסור להילחם בהם ולקחת את ארצם. אך ברגע שסיחון כבש את שתי הארצות האלה, אין הן נחשבות עוד עמון ומואב, ומותר לנו לכבוש אותן מידו! הנה לך, שגם התורה מכירה בכך, שהארץ הנכבשת היא ארצו של הכובש. וכן אמרו לגבי ארץ ישראל (מגי' י.), ש"קדושה ראשונה קידשה לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבא"; היינו: משגלינו מן הארץ בחורבן בית ראשון - פקעה הקדושה מן הארץ. ולכאורה, כך היה ניתן לומר גם לאחר הגלות השניה, שעדיין לא נסתיימה (אף שההלכה אינה כן, אלא קדושה שניה תְקפה גם לעתיד לבוא - רמב"ם הל' תרומות א, ה): ברגע שגורשנו על ידי הרומאים, איבדנו את ארצנו ושוב אין לנו זכות בה. מה גם, שחלפו מאז לא דור ולא שנַים, אלא כאלפיים שנה! מכל מקום: הגויים, שמעולם לא אהבו אותנו ביותר, ודאי שהיו יכולים להישען על טענה זו... וכאן הפלא והתמיהה: מה פתאום החליטו להחזיר לנו את ארצנו?! על פי איזו סברה, מסמך, או מקור עשו זאת? – התשובה ברורה כשמש: התורה היתה עבורם המסמך היחידי והנצחי! התורה שכתובה בה הבטחתו יתברך לאברהם אבינו, מלפני כארבעת אלפי שנים: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך, את כל ארץ כנען לאחֻזת עולם" (ברא' יז, ח), ואחריו ליצחק, ליעקב, למשה רבנו ולכל לישראל - כשלושים פעם! הבטחות אלקיות אלה היו ידועות ומפורסמות בין הגויים, וכך אמרו בפירוש בהצהרתם: "התורה היא העדות הנצחית, לזכותם של בני ישראל בארץ ישראל לעולם". לָאומות היה ברור 'מיהו יהודי'!... ולמתבונן בקורות ימי עולם, יש דבר נפלא יותר בהחזרת ארץ ישראל לבני ישראל: הנה האומות קבעו בלי כל צל של ספק, שאלה הקרויים כיום "יהודים", הם-המה צאצאיהם של אלה שגלו מארץ זו לפני כאלפיים שנה! הם בני-בניהם של האבות, שחיו כאן לפני כארבעת אלפים שנה! וקשה: וכי לא ידעו, שאומה חלשה זו נדדה מאז כמעט בכל מדינות העולם, וחיה אלפי שנים בין עשרות עמים ולאומים?! היתכן ששמרה על זהותה, כאשר בכל דור ובכל מקום קמו עליה להשמידה, לענותה, ולהעבירה על דתה?!... אך לא! כל עמי העולם החליטו יחדיו, שהיהודים של היום, הם היורשים הוודאים של אבותם! שללא כל ספק, הם זרע אברהם יצחק ויעקב. לנוכח עובדה נפלאה זו לבדה, עלינו להכריז: "התבוננו!" וכי יתכן דבר כזה באומה כלשהי בעולם? האם היוונים של היום, יכולים לומר 'אנו צאצאיה של יָון עתיקת-היומין'? הלא בא סנחריב ובִלבל ועירבב את כל האומות (ברכ' כח.), ומאז היו גורמים ומלחמות לאין ספור, שבגללם נעו בני אדם ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד שאין מי שיודע בוודאות את שורשו ויחוסו. אם כן עלינו לשאול: מהו 'הבריח התיכון' שעבר בתוכנו, וחיבר כל דור לַדור שקדם לו, כך שכל האומות זיהו אותנו בוודאות כבני האבות? – גם לזאת התשובה פשוטה וברורה: התורה הנצחית ששמרנו עליה תמיד, היא היא שקבעה ועיצבה את דמותנו ואת דרך חיינו, והיא שהעידה עלינו לעין-כל שאנו בני האבות הקדושים. וּראה את לשון הרמב"ם בסוף הלכות ספר תורה, שאחר שכתב דיני קדושת ספר תורה והחיוב הגדול לכבדו, סיים: "כל מי שיושב לפני ספר תורה, יֵשב בכובד ראש, באימה ופחד; שהוא העֵד הנאמן לכל באי עולם, שנאמר: "והיה שם בך לעֵד". וביאור דבריו כדברינו: התורה והמצוות שאנו שומרים, הם שמעידים עלינו בפני כל באי-עולם. הסִּכלות שבעזיבת התורה בקיצור, הדבר ברור מעל לכל ספק, כי כל זכותנו בארץ הזאת מקורה בתורה הקדושה. היא המסמך היחיד המעיד ומאשר את קִנייננו הנצחי בה, ורק על-פיו אישרו אומות העולם, בשנת ה' אלפים תש"ח, את שיבתנו אליה. ולכן, אם ממשלת ישראל – שקמה בעידוד הצהרת האו"ם הנ"ל – מכריזה שהיא "מדינת חוק" ולא מדינת התורה, הרי שהכרזה כזו (מלבד היותה מרידה באמיתות תורת ישראל שקיבלנו בהר סיני) - הנה יש בה סִכלות נוראה משתי סיבות אחרות: א. זוהי הכחשה נועזת וחצופה, של הסטוריה בת אלפי שנים. ב. דעה זו סותרת את עצם יסוד הצהרת האו"ם הנ"ל, וממילא כורתת את הענף עליו היא יושבת! וכי אלה היושבים ראשונה בממשלה בארץ הקודש, אינם מבינים עניין הגיוני פשוט זה? אך לצערנו ולבושתנו, פרקו מעל עצמם את עול התורה והמצוות, וכל השקפת עולמם אינה אלא להיות ככל הגויים. ואכן, גדלים כאן למעלה ממיליון ילדים יהודים, שאינם יודעים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"! (דבר' ו, ד). האפשר שבִּמדינה זו, בה מושמע מכל עבר קול האומות "לִסטים אתם!" – אין מלמדים בבתי-הספר הממלכתיים את החומש מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל"?! כלום תיתכן תקומה לממשלה מסוג זה, המִּתנכרת לכל העיקרים שעבורם מסרו אבותינו את חייהם?! ומה הפלא, שמאז קמה המדינה על יסוד כל כך רעוע ומעוּות, לא היה יום אחד של מנוחה ושלום. עד כה נהרגו ונרצחו אלפים רבים מבני עמנו, ורבבות נעשו בעלי-מום בידי אויבינו הערבים, מלבד גילוי מידת דינו וחרון אפו בִתאונות הדרכים הנוראות, ה' ירחם. כל העת מדברים על שלום, כורתים ברית עם מרצחים, ואף נותנים להם שליטה ושטחים נרחבים בארץ. אבל כבר ניבאה התורה (במד' לג, נה): "והיה אשר תותירו מהם לשִׁכים בעיניכם ולצנינִם בצִדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יֹשבים בה". אין כל דרך להשכין כאן שלום, אם לא יהיה קודם לכן "שלום" בינינו לבין התורה והמצוות. וכפי שאמרנו, כך מורה ההגיון הישר; כל בעל שכל יודה, שללא התורה - אין לנו כל צידוק מוסרי לישיבתנו כאן. אמנם אנו מאמינים בני מאמינים, שמעל ההיגיון האנושי, עומדת המחוייבות שקיבלנו על עצמנו בקבלת התורה. שעצם קיום התורה, יביא לנו את האושר האישי והלאומי, כפי שהבטיח ה'. כך הזהיר אותנו הבורא יתברך בתחילת פרשת "בחֻקֹּתי": "אם בחֻקֹּתי תלכו ואת מצְותי תשמרו ועשיתם אֹתם... ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויק' כו, ג, ו). וכן אנו אומרים כל יום חמישי בסיום התפלה (תהל' פא, יד-טו): "לוּ עמי שֹמע לי ישראל בִּדרכַי יהלכו. כמעט אויביהם אכניע, ועל צריהם אשיב ידי". אין לנו אלא להתחזק באמונתנו ובתורתנו, ולהתפלל לאבינו שבשמים שירחם על עמו! שיאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ישע' נז, יט), ישלח לנו משיחו ויגאלנו גאולה שלמה, ויקיים לעינינו (תהל' קמו, י): "ימלֹך ה' לעולם, אלקיך ציון לדֹר ודֹר הללוי-ה".

1. דקדקתי בפירוש רש"י לתורה, ומצאתי שרק בשתי פרשיות פתח רש"י את פירושו, בהזכרת שם בעל המאמר שאת דבריו ציטט: בפר' "בראשית", ובפר' "תזריע". כאן פתח ב"א"ר יצחק", וב"תזריע" (ויק' יב, א) פתח ב"א"ר שמלאי: כשם שיצירתו של אדם, אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". ולכאורה, מדוע רק בשתי אלה הזכיר את שם בעל המאמר? הלא כמעט בכל פרשה פתח בדברי חז"ל, ולא ציין את שם האומר. - הצד השווה שבשני המאמרים, מפורש בדברי רבי שמלאי: ההתְאמה שבין סדר היצירה של בעלי-החיים והאדם, לבין סדר הדינים שלהם: ב"בראשית" נכתבה יצירת האדם בסוף, וגם ב"תזריע" נכתבו דיני הטהרה והטומאה שלו לאחר שפורטו בעלי-החיים הטהורים והטמאים, בפר' "שמיני". אבל לענ"ד, יתכן שיש כאן גם קשר נוסף, סמוי, שרש"י טמן בשתי פרשיות אלו: שמו של רש"י הוא שלמה יצחקי (בן יצחק). ידוע, שדרך מחבר ספר לרמוז את שמו בפתח ספרו. לכן, משום כבוד אביו, פתח רש"י את פירושו לתורה במאמר של רבי יצחק, ואת שם עצמו הזכיר ברמז ב"א"ר שמלאי" - אל"ף מוחלפת בה"א, והרי לפנינו: שלמה. נמצא, שבפתח שתי פרשיות אלו רָמז רש"י את שמו ושם אביו לזכר עולם - "ואת צנועים, חכמה" (משלי יא, ב).