חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק טז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק טז עריכה
( א ) יכול ישספנו ויניחנו במקומו: ישספנו לשון ניתוח כמו וישסף שמואל את אגג. יכול ינתחנו משם ויניחנו במקומו שיהא דבוק במשהו ויהא תלוי בו.
תלמוד לומר מן הבגד ינתקנו: לגמרי.
( ב ) תלמוד לומר באש תשרפנו את אשר בו הנגע לימד וכו': דלשון זר "בו הנגע" יתר הוא וגם דהלא כל הבגד צריך לשרפו וע"כ דקרא זה קאי גם אלמעלה שצריך לקרוע את מקום הנגע וקמ"ל דטעונין שריפה.
( ג ) שהוא מכבסו: פי' מכבסו ומסגירו כאילו עמד בעיניו.
נאמר כאן נגע: והנה כהה הנגע.
ונאמר להלן: בסוף שבוע ראשון "וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע".
מה הנגע האמור כאן כהה למראה שני ולא למראה שלישי אף נגע האמור להלן וכו': כלומר מה כאן דיבר בכהה למראה שני אף להלן דיבר בכהה למראה שני וקאמרה התורה דיכבס ויסגיר וכיון שלמדנו מכאן וכאן לענין קריעה הוא דוקא במראה שני ממילא אף שם לענין כיבוס והסגר הוא רק דוקא במראה שני.
( ד ) ומנין שהוא טולה עליו מטלית: פי' במקום הקרע.
אלא מקומו: שאז יצדק לומר עוד דמשמע פעם אחרת ולא יאמר זה אלא אם בא למקומו ואם ישאר קרוע לא יתכן זה.
( ה ) א"צ מטלית: ולדעתו הא דכתיב "עוד" הדר ל"בגד אשר היה בו הנגע" אף על גב דלא חזר למקום הנגע.
חזר הנגע לבגד: אם לאחר שטלה את הקרע במטלית מבגד טהור חזר הנגע ובא בבגד במקום אחר.
מציל על המטלית: פי' הבגד ישרף והמטלית מותר לפי שאינו מעיקר הבגד אלא כדי לראות אם ישוב בו הנגע.
חזר הנגע על המטלית: שורף את הבגד ואת המטלית עמו שהרי עשאו הכתוב כאילו חזר על הבגד לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן.
הטולה: לשון טלאי שחתך חתיכה מן הבגד המוסגר וחיברו בבגד טהור.
חזר נגע על הבגד: קרוי חוזר מפני שהמטלית ההוא שהיה מתחלה מוסגר כל מקום שהוא הנגע הולך אחריו וכיון שבא נגע לבגד השני שנתחבר בו הרי הוא לו פשיון וכל פשיון שבא על הסגר שורף בין בשבוע ראשון ובין בשבוע שני והבגד יסגר. וכן אם חזר הנגע עוד לבגד הראשון לאחר קריעת מקום הנגע ממנו כמו ששורף הבגד הראשון כך שורף את המטלית שעדיין טומאת הבגד הראשון עליו ומשום הכי קתני סתם "וחזר נגע" ולא פירש אם בבגד ראשון או בשני *) לפי שדינם שוה אצל שריפת המטלית.
חזר על המטלית הבגד הראשון ישרף: מפני שעדיין טומאת בגד הראשון ונחשב כאילו הוא עומד עדיין בתוך הבגד. וכתב הראב"ד והוא שיהיה הנגע כגריס מפני שהוא בכלל פשיון הרחוק. עוד כתב הבגד השני נראה שהוא טהור שכיון שהמטלית מיד הוא נשרף מה יעשה עוד לבגד השני? אם להסגיר, הרי אין בו כלום. ואפילו נראה בו נגע מכאן ולהבא יראה בתחלה לפי שזה הבגד לא הוסגר מעולם משבא עליו נגע.
והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים: הוא ענין בפני עצמו ור"ל כאשר תולין הטלאי מן המוסגר בבגד שני להשתמש בו צריך לעשות בו סימנים להיכרא שלא יתחלף באחר כי המטלית הזה יש עליו חומר כאילו הוא מחובר עדיין בבגד הראשון וכשיהיה עוד נגע בבגד הראשון הוא נשרף עליו משום פשיון וכן בשביל השני הוא נשרף שלא ניצל בפרידתו מן הטמא ועדיין הסגרו עליו לכך צריך לעשות בו סימנים להיכרא. והאי דקתני תשמש משמע שמותר להשתמש בו לאחר שעברו ימי הסגרו קאמר כגון שכהה הנגע מן הבגד הראשון למראה השני (בסוף שבוע ראשונה) וקרע ממנו מקום הנגע ועד שלא חזר בו הנגע עומד בחזקת היתר אבל בתוך ימי הסגרו אסור בהנאה כדלעיל בסוף פרק י"ד הלכה י"א.
( ו ) אלא מקומו: שחזר למקומו הראשון מנין אם חזר שלא במקומו שטעון שריפה ולא אמרינן ה"ז נגע חדש ותראה כבתחילה.
אף שניה כגריס: מאחר שהיא מרחוק.
( ז ) שלא במראה מנין: דהיינו מירקרק לאדמדם או להיפך.
( ח ) עד שתחזור ותפשה: יותר משיעורו הראשון.
( ט ) קיטא: וילון של בוץ.
פספסין: כמין טבלאות של צבע ושל לבן.
פוסין זה לזה: פי' מלבנים ללבנים ופסיון רחוק הוא וצריך כגריס.
והרי הוא פספס יחידי: פי' שאין בו פספס אחר לבן והוא כגריס שאין בו להיכן יפשה והשאר כולם צבועים וקיימא לן לעיל דצבועים אין מטמא בנגעים מה תאמר בזה אי צריך הסגר כלומר מאחר שאין תועלת להסגרו.
לא שמעתי: כלומר יסגיר אבל לא שמעתי טעם לזה.
אלמד בו: אתבונן בזה.
אם לקיים דברי חכמים: דהיינו לחפש טעם על דבריהם אבל לא לסתרם.
שמא יעמוד וכו': ולא יהיה כהה והעומד בבגדים שני שבועות אפילו לא פשה כלל טמא.
( י ) הכי גרסינן יכול לקיים בו מצות כיבוס: פי' אי לא אמר וסר מהם הנגע הייתי אומר מה שאמר הכתוב וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע יקיים בו מצות כיבוס לחוד מבלי שישפשף היטיב.
תלמוד לומר וסר: והיינו שישפשף וידקדק היטיב כדי שיסור מהם הנגע לגמרי או שיכהה למראה שלישי ואם יראה שלא סר יסגירו שבעת ימים שנית.
( יא ) השניה לטהרו: מענין טומאה והיינו טבילה כפירש"י בחומש.
והראשונה: היינו מה שאמר הכתוב בפסוק נ"ד וצוה הכהן וכבסו וגו' להסגיר את נגעו ור"ל שיראו אם לא יסור הנגע יסגירנו כמו שמסיים הקרא והסגירו וגו' ומה דאמר בקרא אשר תכבס וסם מהם הנגע הוא קאי על כבוס הראשון הזה וכמו שפירש"י בחומש.
( יב ) מקישם לבית: היינו מה דכתיב בפרשת מצורע בסוף פרשת נגעי בתים דכתיב שם "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית", הוקשו כולם לבית, מה בית מטמא בביאה דכתיב "והבא אל הבית וגו'" אף הבגד המנוגע אם הובא אל הבית או האדם המנוגע מטמא כל אשר בבית ואף על פי שהם שני פסוקים שהרי הפסיק המקרא בסוף פסוק בין נגעי אדם לנגעי בגדים ובתים לא נחשוב אותם הפסק ונלמוד אותם זה מזה.
אי מה בית טעון צפרים: כדכתיב בפרשת מצורע.
רבי אומר הרי הוא אומר כו': פי' חשש להפסק זה שזכרנו ואמר כי הבגד נלמד מן הבית שהוקש עמו בפסוק אחד ושאר נגעים נלמד מן הבגד שהוקשו עמו בזה הפסוק הראשון "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וכו'".
בכל הטומאות: כגון טומאת שרצים ושכבת זרע ושאר הטומאות.
אף כולן: דהיינו שתי וערב דכתיב בחד קרא.
תלמוד לומר זאת: דממעט לשתי וערב דאינו מטמא אלא בנגעים לחוד ורבנן נמי מודו בהאי מיעוטא וכן רבי מודה במיעוטא דצפרים וכולהו ממעטינן להו ממלת "זאת".
( יג ) כך מצוה בחוץ לארץ: דלא ייחד להו מקום.
כך מצוה לטמאו: דהוקשו להדדי והכל לטובת האדם כדי שיקח מוסר כמו שכתבו הסה"ק.
הערה *): ואי קשיא לך היכי אמרינן הכא שאם חזר הנגע לבגד השני שורף את המטלית אלמא מניה חשבינן והא אמרינן לעיל חזר נגע לבגד מציל את המטלית אלמא לא חשיב כגופיה. לא קשיא מידי דהתם אמטלית לא הוי ביה נגע מעיקרא ולא בא עליו הסגר מעולם ולא אמרה תורה לשרוף בגד בתחלה אפילו בבגד שבא עליו נגע אלא או לאחר שבוע בפסיון או לשני שבועות בעומד וזה המטלית אין בו אחת הלכך כשישרף הבגד שנתחבר עמו נמצא המטלית ניצל שאינו ראוי לא להסגר ולא לשריפה שהרי אין בו נגע. אבל כאן שהמטלית מוסגר היה כיון שבא נגע לבגד השני שנתחבר בו הרי הוא לו פשיון וכל פשיון שבא על הסגר שורף בין בשבוע ראשון בין בשני [ראב"ד].