חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ו


פרק ועריכה

( א ) הרי בא ללמד על ראשי אברים וכו':    דהא קאי אדלעיל דמיירי בראשי אברים.
תלמוד לומר ישוב או כי ישוב:    פי' היה לו לומר "וכי ישוב" וכתב "או". הוא לרבות.


( ב ) אפילו למראה בהק:    פי' אף שמתחלה אם היה מראה בוהק אינו חשוב כפריחה בכולו לבן כדדרשינן לעיל ""וכסתה הצרעת" ולא הבהק", אבל אם נעשה זה בחזרת ראשי אברים, שנתגלו מן הנגע וחזרו ונתכסו, אפילו במראה בהק טהור כמו שפרחה צרעת בכולו. והוא הדין לשאר הגוף.
תלמוד לומר ונהפך ללבן וכו':    דהיה צ"ל "ונהפך לנגע", מאי "ללבן"? לרבות כל שיש בו מראה לובן אף שהוא למטה מד' מראות והוא הבוהק.


( ג ) וראהו הכהן וכו' טהור הוא מה תלמוד לומר:    דאם טיהרו הכהן פשיטא שהוא טהור.
אלא לאחר חזרת פריחת וכו':    הכל מבואר ממש"כ בפרק ה'.


( ד ) יהא טהור:    כמו שפרח אחר החלט או הסגר.
אלא טמא:    ר"ל דבעינן הסגר.


( ה ) שחין יכול מורד:    שלא נקרם העור כלל.
עד שיעשה צלקת:    שנתקשה העור הרבה ונעשה במקדם.
תלמוד לומר שחין:    דהוה ליה למכתב "ובשר אשר יהיה בעורו שחין נרפא" ומדכתיב "כי יהיה בעורו שחין ונרפא" משמע שעדיין שחין הוא.
צרבת השחין הוא:    רושם השחין הוא, משמע שעדיין לא נרפא לגמרי.
עד שתקרום כקליפת השום:    היינו קרום דק מאוד, הא אם נעשה צלקת נדון כעור הבשר והכי איתא במשנת נגעים.


( ו ) ובגפת:    פסולת זיתים שהוא חם מאוד.
שלפני הדבור מנין:    דבקרא כתיב "כי יהיה בעורו שחין", משמע כי יהיה מכאן ולהבא.
עד שלא נתגייר מנין:    דהוא דומיא לפני הדיבור.
תלמוד לומר שחין ריבה:    וכתב הראב"ד הא דגמרינן אפילו לפני הדבור הוא דוקא לענין שחין לבד אבל השאת והבהרת שנתהוו בשחין דוקא כשנתהוו אחר הדבור וכדלעיל בריש הפרשה.
אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה:    דמדכתיב בתריה "ואם פשה תפשה" משמע דמיירי קרא בבהרת שלא נתפשט על כל מקום השחין ויכול הנגע להפשות בזה אמר קרא שצריך להסגירו.
שחין שאין לו להיכן שיפשה:    היינו שכל השחין נתמלא בבהרת באופן שלא נשאר בשחין מקום שיפשה בו הבהרת [אם לא שיצא הבהרת חוץ למקום השחין על עור הבשר וקיימא לן דאין הבהרת פושה לעור הבשר] מנין דאף בזה צריך להסגירו.
תלמוד לומר כי יהיה בו אפילו בכולו:    היינו שכיסתה הבהרת כל השחין [כן איתא בר"ש פ"ט משנה ג'].
הכי גרסינן אין לי אלא בזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין, מקצת שחין וכולו בהרת, כולו שחין וכולו בהרת מנין. תלמוד לומר וכולי [כן הוא גירסת הראב"ד והגר"א].
שמקצת שחין ומקצת בהרת:    היינו שמקצת הגוף שחין ומקצת מזה מכוסה בבהרת.
ומקצת בהרת וכולו שחין:    היינו שכל גופו לקה בשחין ומקצתו מכוסה בבהרת ובשתי אלו האופנים יוכל להיות בבהרת פשיון בפשיטות.
מקצת שחין וכולו בהרת:    היינו שנתמלא כל מקום השחין בבהרת ואף גם בזה יוכל להיות לפעמים פשיון בבהרת כגון שיולד לו שחין אחר חוצה לו ויתחבר עם שחין זה ואחר כך יפשה הבהרת לתוכו.
כולו שחין וכולו בהרת:    היכא שכל גופו לקה בשחין וגם מכוסה כולו בבהרת שלא יצוייר שום פשיון כלל בבהרת זה [אם לא שיכניס לתוכו וכדלקמיה] מנין שאף בזה צריך הסגר.
תלמוד לומר כי יהיה בו אפילו בכולו:    היינו מקצת שחין וכלוו בהרת הנ"ל.
בעורו אפילו בכולו:    היינו כולו שחין וכולו בהרת הנ"ל שגם בזה צריך הסגר ותועלת ההסגר שמא יולד בו שער לבן.


( ז ) לתוך ידו:    לכף ידו שהוא מקום שאינו ראוי לגדל שער.
ומקומה צרבת השחין:    פי' שנתפשט הבהרת על כל מקום הצרבת.
אמרו לו למה:    מה תועלת יבוא מזה ההסגר כיון דכל הסגר הוא רק עד שיראו אם יולד בו סימני טומאה וכאן אי אפשר.
לפסיון אינו פוסה:    דהרי מילא הבהרת כל מקום השחין. ולומר שמא יפשה הבהרת חוץ למקום השחין זה אי אפשר דהא קיימא לן דאין הבהרת פושה לעור הבשר ומטעם זה אין לחשוב גם כן שמא יפשה צרבת השחין ואחר כך יפשה הבהרת לתוכה דהא קיימא לן דאין השחין יכול להפיש לעור הבשר כמו הבהרת.
ולמחיה אינה מטמאה:    דהא קיימא לן דאין בשחין ומכוה משום מחיה.
שמא תכנס:    ביום השביעי ותשוב כגריס ונמצא שבכינוס פנה מקום מן השחין לפסיון ופוטרו הכהן ולאחר הפטור יחזור ויפשה הבהרת ויוחלט בזה דהא קיימא לן דיש פשיון אחר הפטור. והא דאמרינן לעיל "כנסה ופשתה הרי היא כמו שהיתה" -- התם מיירי שכנסה ופשתה בתוך ז' אבל הכא מיירי שפשתה אחר הפטור.
והלא מקומה כגריס:    פי' הא תינח אם היה הבהרת כסלע כמו ששאלנו אבל אם היה הבהרת כגריס וכן הצרבת שתחתיה שאין לה מקום לכנוס ולפוש מה איך לך למימר, למה יסגיר. ולחשוב שמא יוגרע משיעור גריס ואחר כך יחזור ויפשה -- זה אינו דכיון דנגרע משיעור נגע פוטרו לגמרי ואחר כך אף אם יחזור ויפשה לשיעור גריס אין שם פשיון על זה דיוחלט בשביל זה אלא הרי הוא כמו נגע בתחלה.
כך שמעתי יסגיר:    ר"ל שאף בזה יסגיר אבל הטעם לא אדע.
אלמדנו:    פי' אם רוצה שאומר דברי טעם על זה.
אם לקיים וכו':    פי' אם הטעם שיאמר יהיה לקיים דבריהם - אמור, ואם לחלוק עליהם ולומר שאינו טעון הסגר - לא אקבל ממך, שאני שמעתי שאף בזה יסגיר.
חוצה לו:    ויתחבר אצל זה ויהיה כאחד ואחר כך יפשה הבהרת לתוכו.
חכם אתה וכו':    פי' שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם.