חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ג


פרק געריכה

( א ) בנין אב לכל הצרעת:    וכל מקום שנאמר בו "צרעת" נלמוד אותו מזה לשיעור גריס.
נושנת וכו':    נושנת משמע שהיא קדמה לשאת וכל דבר המוקדם מחבירו נקרא ישן ממנו.
הלא דין הוא:    שיהיה צריך שיקדם לה הבהרת ואחר כך נתהפך ונעשה באמצע בשר חי ולזה אתא קרא למעוטי.


( ב ) היא מלמד שהיא מטמאה הפוכה:    ואף דבעלמא "היא" מיעוטא וכאן הוא ריבוי -- אפשר דנושנת הוא גם כן מיעוטא דהיינו שהמחיה קדמה לבהרת ו"היא" גם כן מיעוטא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
הלא דין הוא הוא:    ולמה צריך קרא לזה.
תלמוד לומר היא וכו':   והנה ניכר שחסר באמצע, ועיין בר"ש מה שכתב בזה. ואפשר עוד לומר דאף דיש לנו קל וחומר הוי ממעטינן מדכתיב "נושנת" דדוקא בשאינה הפוכה, ולזה מסיים "תלמוד לומר היא וכו'", ואף דבברייתא חסר באמצע דכוותה אשכחן טובא בקידושין (דף ד.) ובתמורה (דף כח.) ובחולין (דף קיד.) ועיין בביאור הגר"א.


( ג ) לא יסגירנו מלמד וכו':    עיין לעיל פרשה א' פרק ב' הלכה ו' בביאורנו.
הכי גרסינן מנין שאין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט ולא מחליטין את המוסגר תלמוד לומר כו' כל שנקרא שמו טמא אין זקוק לו [הגר"א] וכן הוא לעיל שם בברייתא ועיין שם בביאורנו.


( ד ) או אינו אלא וכו':    כלומר אילו אמר הכתוב "כי טמא" ולא אמר "הוא" הייתי אומר דקאי זה על כהן המסגירו ונאמר שהכונה שאם נטמא הכהן אין לו רשות אפילו להסגירו וכל שכן לטמאו, אבל האיש המוחלט יסגירנו על נגע אחר אם נולד בו.
תלמוד לומר כי טמא הוא וכו':    מוכח דלא קפיד הכתוב על הכהן הרואה אלא על המוחלט הנראה.


( ה ) פורחת וחוזרת וכו':    ר"ל וחוזרת מלפרוח והיינו שפורחת רק מעט מעט עד שהלבין כולו ולא בבת אחת מנין שאף בזה נטהר ולא נימא דהוא בכלל פשיון.
תלמוד לומר פרוח תפרח:    משמע שפורח וחוזר ופורח. ומדברי הגר"א בהגהתו ובספרו אדרת אליהו משמע דהוא מדהוה ליה לכתוב "ואם תפרח" וכתיב "פרוח תפרח", הוא ריבוי מכל מקום. וכן מבאר דכל הני דרשות לקמיה הוא הכל מריבוי "פרוח תפרח" - מכל מקום.


( ו ) מלמטה למעלה:    כדרך הפריחה.
תלמוד לומר תפרח:    היינו דהיה לו לומר "תפרח" וכתיב "ואם פרוח תפרח" הוא ריבוי מכל מקום.


( ז ) מטמאה לטהורה:    שהתחלת הפריחה היה מנגע טמא דהיינו באחד מד' מראות עד שנתכסה גם הנגע הטהור דהיינו בהק במראות הנגע וגם על כל גופו.
מטהורה לטמאה מנין:    פי' כי העיקר אצלנו שהפורח מן הטמא כגון בנגע שהיה בו אחד מסימני טומאה ואחר כך פרחה בכולו - טהור. והפרוח מן הטהור כגון מראה בוהק שנתכסה במראה הנגע כל עור בשרו - טמא כדלקמן בפ"ד. ואמר בכאן אם הפריחה היה מן הטהורה לטמאה כגון שהיו לו שתי בהרות, אחת מד' מראות ואחת למטה מד' מראות שזה הכל בכלל מראה בהק, ופרחה הטהורה במראות הנגע טמא עד שהגיע לטמאה ואחר כך פרחה הטמאה משם ולהלן עד שנתפשטת על כל עורו במראית הנגע מנין שהוא טהור שלא תאמר תפרח הצרעת אמרה והבהק אינו מראה צרעת. תלמוד לומר אם פרוח תפרח מכל מקום. ואינו דומה זה למאי דקיימא לן הפורח מן הטהור טמא כיון שפרחה מן הטהורה לטמאה נעשית כולו כאחת ונטהר.
רבי נחמיה וכו' מטהורה לטמאה טמא:    סבירא ליה דכיון דהתחלת הפריחה היה מן הטהורה הרי הוא בכלל פורח מן הטהור וטמא.