חפץ חיים על ספרא/תזריע יולדת/פרק א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק א עריכה
( א ) בשמיני: פי' היה לו להכתוב לכתוב "ובשמיני ימול וגומר" וכתב "וביום" להורות דדוקא ביום.
מנין לתשעה ולעשרה וכו': כגון אם נולד בין השמשות נימול לתשעה שהרי מונין יום שמיני ממחרת ושמא בין השמשות היה יום נמצא נימול לט'.
ולעשרה: כגון שנולד בין השמשות של ערב שבת ואי אפשר למולו בשבת הבא דשמא ט' הוא והוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד אחר שבת שהוא עשירי.
לי"א: אם חל יום טוב אחר השבת ומילה שלא בזמנה אין דוחה יום טוב וצריך להמתין על יום ב' שהוא ספק אחד עשר.
ושאר כל הנימולים: שלא בזמנן כיון שהיה חולה ביום ח' וצריך להמתין עד שיבריא.
תלמוד לומר וביום: ר"ל מוי"ו יתירה.
( ב ) צריך לאומרו: האי "וביום" ואיינו מיותר לדרשא.
הכי גרסינן וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול: פי' אילו היה נאמר "ובשמיני ימול" הייתי אומר שאין שמיני זה לימים האמורים אלא לשמונה ימים אחרים ואם כן זמן מילה ליום ט"ו. תלמוד לומר "וביום" דאחר דאמר "ימים", "וביום" משמע דשמיני הוא לימים האמורים מקודם.
( ד ) הא מה אני מקיים השמר בנגע הצרעת: שהוא לאו לקציצת בהרת, דכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, וקאמר קרא דהשמר שלא לקוצו כי אם לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וגו'.
{{דה מפרש|בשר ריבויא הוא ולדרשא.
( ה ) ואין הספק דוחה את השבת: דהאי "ימול ערלתו" על "ביום השמיני" קאי דמרבינן מניה לעיל אפילו בשבת וקאמר דדוקא אם הוא ודאי מצוה למול ערלתו אבל אם הוא ספק כגון שאין אנו יודעין אם הוא בן ז' חדשים או בן ח' דהרי הוא כמת ואין מילתו מצוה, אינו דוחה.
אנדרוגינוס: ספק הוא ונולד בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו וכן נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק בבשר.
אנדרוגינוס דוחה: דערל זכר קרינא ביה.
וחייבים עליו כרת: אינו מדוקדק דעל האב אינו רק חיוב מצות עשה. ובגמרא איתא וענוש כרת ועל עצמו קאי כשיגדיל ולא מל את עצמו.
הכי גרסינן ולא נולד בין השמשות וכולי
שבית שמאי אומרים צריך להטיף כו': דחיישינן שמא ערלה כבושה היא ואפילו הכי מודו דשבת לא דחי.
( ו ) אמר ר' שמעון ב"א לא נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו' שהוא צריך להטיף: היינו בחול ומפני שהיא ערלה כבושה ר"ל חיישינן שמא ערלה כבושה היא ובשבת לכולי עלמא אין צריך להטיף [כן הוא דעת רבה ור"נ שבת דף קל"ה בגמרא].
על גר: דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול.
( ז ) ושלשים יום יכול בין סמוכין בין מפוזרין: פי' שאם הפילה תאומים האחד תחלה והשני הפילה משהתחילה ימי טהרה של הראשון ונמצא שהפסיק ביניהם ימי הטומאה של ולד השני ולר' יהודה דאמר בכריתות (דף ט.) דולד ראשון הוא העיקר לקרבן יכול דלאחר השלמת ימי הטהרה של הראשון ימנה להשלים עוד לימי טהרה אותן הימים שהפסיקה בטומאה על ידי לידה השניה ונמצא שיהיה ימי טוהר שלה מפוזרין תלמוד לומר יום. מה יום כולו אחד אף שלשים כולן רצופין בעינן וכיון דנפסק אין צריך להשלים עבור הימים שהפסיקה ביניהם כ"ז פירשתי לדעת רש"י בכריתות (דף ט.) אולם דעת הראב"ד בעניננו לפרש לדעת ר' יהודה דהברייתא אזלא כוותיה כדאמר שם בגמרא] דכיון שהפסיקה ימי טוהר של הראשונה מפני ימי טומאת לידה שניה שוב אין מונין לה ימי טוהר לראשונה כלל דבעינן דוקא רצופים וליכא ובפרט לידה שניה לדעת ר' יהודה אין מונין דכמאן דליתא דמיא.
וג' בין סמוכים בין מפוזרים: היינו שאם ספרה השלשים ונשארו השלשה וילדה ולד שני בתוך אותם השלשה יכול תחזור ותשלים ימי הטומאה אשר הפיקה מחמת לידה השניה לימי טוהר שלה תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים הוקשו שלשה לשלשים שאין צריך להשלים.
ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר: פי' כיון שמצינו בנקבה שכפל בה ימי טומאה מן הזכר וס"ו יום לימי טהרה ממילא ידעינן דימי טהרה של זכר חצי ימי טוהר של נקבה הם ודרשה של סמוכין נילף גם כן משם כדלקמן פ"ב הלכה ג' ועל זה משני שיכול וכו'.
תשב להביא וכו': דהאי "תשב" יתירא, דהיה לו לומר "ול"ג יום בדמי טהרה".
המקשה : היינו דמים הבאים מפני חבלי לידה והיה הקישוי נמשך ג' ימים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה כיון שבקושי ראתה אין זו יולדת בזוב ובתוך הקושי טהורה לבעלה.
יכול תהא טהורה מן הנדה: כלומר אפילו קשתה בימי נדה.
תלמוד לומר דותה תטמא: דמלת "דותה" יתירא דהוה ליה לומר "כימי נדתה תטמא" ואמר "דותה" שכל מה שתהא דוה בימי נדה הכל טמא משום נדות.
אף על פי שהיא רואה: דם דאי לאו כן הוה ליה לומר "תשב בטהרה" ואמר "בדמי" להורות שהדמים בעצמם שהיא שופעת טהורים והוא שטבלה לסוף טומאת לידתה.
( ח ) יכול אף למעשר שני דאקרי נמי קודש דכתיב בסוף בחוקותי "וכל מעשר הארץ וגו' קודש הוא להשם".
מה מקדש וכו' נשמה: שהטמא הנכנס למקדש חייב כרת אף אזהרת הקודש הוא בתרומה שהאוכלה בטומאה חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ומתו בו כי יחללוהו".
אי מה מקדש וכו' אף קודש: ר"ל דלמא כונת הכתוב לאסור עליה דוקא מין קודש שעונשו כרת כמקדש והוא בשר קודש לאפוקי תרומה שהוא רק במיתה בידי שמים.
אף מקדש משמע נגיעה: היינו דוקא בנגיעה לאפוקי הנכנס בארון שאין רגליו נוגעות ברצפה ולא בכותלים.
תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא: והרי בא.
עד מלאת ימי טהרה: ד"טהרה" יתירא הוא דהוה ליה לומר "עד מלאת הימים" אלא לרבות יולדת נקבה שהיא כמו כן מוזהרת על ביאת מקדש ואכילת קדשים כיולדת זכר אף שלא נזכר בה.