חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק ז


ביאור - פרק זעריכה

( א ) יכול וכו':    דהיינו כהן לא יתן בתו ללוי ולישראל ונקרא חילול שפוסלה על ידי זה מתרומה.

( ג ) מזנים הם הפירות:    מדיין זה ממילת "הארץ" שגם היא מזנה ולא תוציא הזרע כראוי כגון שזורעין חיטים וגדל הזונין שהוא מין פרי והאוכל ממנה משתעמם בראשו ובלבו [ר"ש].

( ד ) הרי הוא אומר וכו':    דמשמע מיניה בהדיא דבעונש ריבוי הזנות לא תוליד הארץ דכתיב "וימנעו רביבים", ואם אין רביבים לא תוליד הארץ.

( ז ) יכול יהיה בנין בהמ"ק וכו':    רצה לבאר למה הסמיך שמירת שבת למורא מקדש ולזה אמר אילו לא כתב קרא שמירת שבת קודם הייתי יכול לומר דבנין בהמ"ק דוחה שבת, דאתי עשה ד"ועשו לי מקדש" ודחי לא תעשה ועשה דשבת, כמו דאשכחן בקרבנות דדחי שבת -- הכי נמי, כיון דמקדש צורך גבוה הוא, הוי אמינא דאתי עשה דידיה ודחי לא תעשה ועשה דשבת.
תלמוד לומר את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו:    לומר לך שלא תהא מורא בהמ"ק אלא אחר שיהיה שמירת שבת שנשמור שבת ולא נבנה בהמ"ק ביה.
אמר שבת וכו':    פי' כיון דקרא לא אמר במקדש מה שאמר בשבת אלא שבשבת אמר שמירה ובמקדש מורא, יכול אני לומר שמורא המקדש הוא מגוף המקדש בעצמו.
{{דה מפרש|תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו} הוקשו להדדי.
מה שבת וכו':    לא מן השבת אתה מתירא, שהרי לא נאמר ביה יראה.


( ח ) בזמן שאין בית המקדש קיים מניין:    שצריך לנהוג מורא האמורה להלן בהלכה ט'.

( ט ) איזה מורא:    שצוה המקום להתנהג בו.
אפונדתו:    ארנקי שאוזר במתניו.
קפנדריא:    לקצר הלוכו שלא יכנוס בפתח זה ויצא בפתח אחר שכנגדו.
מקל וחומר:    מה מנעל שאין בו דרך בזיון -- אמרה תורה 'של נעליך', רקיקה לא כל שכן?!


( י ) פיתום:    שם המכשף.
המדבר משחיו:    מעלה את המת מן הארץ ומושיבו בשחיו תחת זרועותיו מבין אצילי ידיו.
וידעוני המדבר מפיו:    "ידוע" שם חיה, כדמפרש בפרק ד' מיתות‏[1] "חיה אחת יש ששמה ידוע ומכניס ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו על ידי כשפים".
בסקילה:    כדכתיב "מות יומתו דמיהם בם באבן ירגמו גו'".
והנשאל בהם:    שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול.
באזהרה:    ד"אל תפנו אל האובות". ואזהרה דמכשפות גופה היינו מי שעושה דבר הכישוף של אוב וידעוני מ"לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני" (רש"י בסנהדרין דף ס"ה, ועיין בתוספות שם).


( יא ) הפנה דעתו להם:    פי' שנתן דעתו להתדבק להם. ועתה מבאר מה שסיים הכ' "אני ה' אלהיכם", פי' כיון דלאיזה צורך שאתה מכוין ליהנות שישיבוך לא יפנו אליך אלא אם כן תפנה דעתך ומחשבתך אליהם להתדבק להם אם כן הרבה טוב היה לך יותר אם היית מתדבק לה' אלהים. [וכענין שאמרו בסנהדרין ס"ה {{צ|ומה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה]. ולזה מסיים דע מה אתה מחליף וכו'.
מה במה:    קדושה וטהרה בטומאה והבל.


( יב ) אפילו אשמאי:    רש"י פי' רשע ועם הארץ. ותופות פירוש שהוא לשון שממה כלומר בור ועם הארץ.
מזקני ישראל:    גמר זקן מזקני, מה להלן גדולים וחכמים דכתיב (במדבר, יא) "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו".
זה שקנה חכמה:    נוטריקון דיבר הכתוב ובגמרא מפרש דפליגי ביניק וחכים, דלתנא קמא זקן דוקא ולר"י הגלילי אפילו יניק וחכים.


( יג ) תלמוד לומר והדרת פני זקן:    פי' אצל "תקום" כתיב "והדרת", משמע דבעינן קימה במקום שיש הידור בעמידתו, דהיינו תוך ד' אמות דמוכח מלתא שמפניו הוא עומד.
יכול יהדרנו בממון:    יכול יהא הידור זה הידור ממון לכבדו בממון.


( יד ) יכול אם ראהו יעצים עיניו:    בגמרא פריך היכי ס"ד דשרי הרי עובר על מצות קימה ומשני יכול יעצים עיניו מקמי דלמטי זמן חיובא דהיינו קודם שיגיע לד' אמותיו דכי מטי לד' אמותיו הא לא חזי ליה. ועל זה מסיים "הרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת", פי', יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותיו.


( טו ) מנין לזקן שלא יטריח:    פי' אם יכול לילך על דרך אחרת ילך ולא יעבור בפני הצבור שלא יטריח אותם לקום מפניו.
תלמוד לומר זקן ויראת:    מדאסמיך "זקן" ל"ויראת" לומר שגם הזקן יש לו לירא.


  1. ^ (דף ס"ה. ברש"י)