חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק ה


ביאור - פרק העריכה

( א ) שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד:    דגם הוא קטן.
תלמוד לומר ואיש:    דהוי"ו מרבה לרבות בן ט' ויום אחד דביאתו ביאה ואם בא עליה היא חייבת אף על גב דלא מיחייב איהו דאכתי לא אתי לכלל עונשין.


( ב ) פרט לקטנה:    דאז גם הגדול הבא עליה פטור מלהביא קרבן.
פרט למערה:    ד"שכבת זרע" משמע עד שיפלוט הזרע והמערה, בין אם היא נשיקה או הכנסת עטרה, אינו פולט זרע.
יכול בשפחה כנענית וכו':    ואפילו הכי הוה אמינא שיתחייב אביאה דידה הואיל ונתייחדה לעבד עברי שמותר בשפחה.
תלמוד לומר והפדה:    דהיה די שיאמר "ולא נפדית", "והפדה" משמע שהיה בה פדייה.
הא כיצד:    יפול בה שהיא פדויה ולא נפדית.
שחציה שפחה וחציה בת חורין:    כגון שהיא של שני שותפין ואחד שחררה.
המאורסת לעבד עברי:    פי' דמדמחייב בה קרא בהכרח אנו צריכין לומר שהיא מאורסת למי שקדושין תופסין לו בה ולישראל בן חורין אי אפשר שהשפחה אסורה לבן חורין ולעבד כנעני אי אפשר שהרי חציה בת חורין ואסורה לו ואם כן אין זה אלא שמאורסת לעבד עברי שרבו מוסרה לו בעל כרחו אפילו כולה שפחה כנענית וכל שכן חציה שפחה וחציה בת חורין.
בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי:    דרבו מוסרה לו בעל כרחו והאי "מאורסת" -- מיוחדת, דקידושין לא תפסי בשפחה כנענית. והאי דכתיב "והפדה לא נפדתה" -- דברה תורה כלשון בני אדם והאי דמוקי לה במיוחדת לעבד עברי ולא מוקי לה במיוחדת לעבד כנענית משום דכתיב "לא יומתו כי לא חופשה", מכלל דהוא חפשי, אלמא עבד עברי הוא שאין עבודתו רק עד שש.
כל עריות כבר אמורות:    פי' מפורשות לנו שהם בנות חורין וזו שייר לנו והוציא מהם בודאי מיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין ואיתא בגמרא דטעמו דלא סבר כר' ישמעאל דמיירי בשפחה גמורה דמכדי כתיב "כי לא חופשה", "והפדה לא נפדתה" למה לי? שמע מינה לחציה שפחה וחציה בת חורין כרבי עקיבא.
בשפחה כנענית וכו':    דסבירא ליה מה דכתיב "והפדה לא נפדתה" -- דברה תורה כלשון בני אדם.
המאורסת לעבד כנעני:    דסבירה ליה מה דכתיב "כי לא חופשה" אם אינו ענין לדידה דהא כתיב "והפדה לא נפדתה", תנהו ענין לדידיה שגם הוא אינו מחופש.


( ג ) אלא בכסף:    דסתם פדייה בכסף ושוה כסף ואם כן אין לי דיוצאה לחירות אלא בזה.
אף כאן בשטר:    ושיעור הכתוב או חופשה לא ניתן לה במה דינתן לה והוא שטר שחרור שהוא דבר הניתן לה דאילו כסף לא ניתן לה אלא היא נותנת לו.
כסף בחציה:    וכנ"ל מדכתיב "והפדה לא נפדתה".
ובשטר בכולה:    דהא גמרינן מגט דהתם אינה מגורשת כלל לחצאין.
מנין אף שטר בחציה:    דאם שחרר חציה בשטר דהיא משוחררת חציה.
תלמוד לומר או חופשה וכו':    דהוקשו להדדי.


( ד ) בקורת תהיה מכות:    פי' שהיא לוקה ומפרש בכריתות פ"ב "בקריאה תהא כדתנן האחד מונה והשני קורא והשלישי אומר הכהו", פי' קורא עליו המקרא "והפלא ה' את מכותך וגו'".


( ה ) הא אם חופשה הרי אלו חייבים מיתה:    מפרש בגיטין פרק השולח (דף לט:) הא חופשו ואח"כ נתקדשה לו יומתו דסד"א כיון דקידושי קמאי קידושי טעות הוו קידושי בתראי נמי לאו כלום הוא דדעתיה אקדושי קמאי קמ"ל.
יכול יהיה הכסף גומר בה וכו':    פי' גומר שחרורה לגמרי אף להפקיע מידי אסור ולהתירה בבן חורין.
עירה כל הפרשה כולה:    "עירה" כמו "המערה מכלי אל כלי", פי' שעירה הכתוב כל כח השחרור שנאמר בפרשת שפחה חרופה לכי לא חופשה המדבר בשטר, והיינו מדלא כתיב בסיפא "לא ימותו כי לא נפדתה או חופשה" אלא "כי לא חופשה", שמע מינה כי נפדתה נמי לא יומתו דאין בקידושין משום אשת איש הואיל ולא נכתב לה גט שחרור. והאי דהוזכר פדויה בקרא -- דאי לא נפדתה כלל אין כאן אפילו אשם. והא דכתיב "לא נפדתה" -- רבותא אשמועינן דאף על גב דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם.


( ו ) ונאמר להלן:    באשם מעילות "והכהן יכפר עליו באיל האשם".
מה איל האמור להלן בכסף שקלים:    דכתיב "בערכך כסף שקלים".


( ז ) אשר חטא מלמד וכו':    ד"אשר חטא" יתר הוא להורות דעל כמה חטאות מביא רק קרבן אחד.
אשר חטא:    דזה גם כן יתר הוא לרבות דיכול להביא קרבן על המזיד ובמסכת כריתות פריך והא עיקר קרא במזיד כתיב דהא בקורת כתיב והיינו מלקות כנ"ל בהלכה ד' ואין מלקות אלא מזיד ועליה קאמר "והביא את אשמו". ומשני אימא לעשות שוגג כמזיד דסד"א דדוקא מזיד מביא קרבן אבל שוגג אין צריך קרבן. קמ"ל הריבוי ד"אשר חטא" לרבות שוגג.


( ח ) הכי גרסינן כל העריות עשה בהם את הקטן כגדול והשפחה לא עשה הקטנה כגדולה (כן הוא גירסת הראב"ד וכן הסכים הקרבן אהרן):    והכי פירושו כל העריות הראוי מהם לעונשין נענש אפילו על ידי קטן או קטנה ובלבד שיהא הקטן מבן תשעה ולמעלה או הקטנה מבת שלש שנים ולמעלה אבל בשפחה לא עשה בה קטנה כגדולה, שאם אינה בת עונשין אף הוא אינו נענש עליה דבדידה תלה רחמנא וכדלעיל בהלכה ב' אבל היא נענשת על ידי קטן בן תשעה וכדלעיל בהלכה א'.


( ט ) עשה בהם המערה כגומר:    וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו מקרא.
ושפחה לא עשה:    וכדלעיל בהלכה ב'.

( י ) שוים במכות ובקרבן:    אם במזיד שניהם לוקין כדקיימא לן "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה", ואם שוגגין שניהם מביאין קרבן. דבתרוייהו כתיב במזיד כרת דכתיב "ונכרתו הנפשות העושות", וכל מי שחייב על זדונו כרת חייב על שגגתו חטאת.
כל העריות בנקבה:    שהחטאת באה נקבה.
ושפחה זכר:    איל אשם.