חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק א
עריכה( א ) שאין תלמוד לומר: פי' שאם בא ללמדנו זמן אכילתו אין צריך לזה שהרי אמר כבר בפרשה צו "ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'".
לאכילה: כלומר לזמן אכלו בפועל תנהו למחשבה בזביחה, שצריך לזבוח הזבח על מנת שביום זבחכם יאכל וממחרת.
לא יהיה אלא ע"מ וכו': לאו דוקא שיחשוב כן אלא בא לאפוקי שלא יחשוב בזביחה ע"מ לאכול חוץ לזמנו דאז לא ירצה.
( ג ) תזבח תזבחוהו: פי' היה צריך לכתוב "תזבחו" וכתב "תזבחהו" -- משמע דוקא אחד ולא שנים.
( ד ) שאין תלמוד לומר: דכפשוטו, והוא באוכל בפועל, אין אנו יכולין לפרשו, דהא כתיב "לא ירצה" ואמרינן בזבחים "וכי מאחר שהוכשר לאחר זריקת הדם יחזור ויפסל?", אלא ודאי במחשב איירי. ואי במחשב על אכילת חוץ לזמנו ואשמועינן שלא ירצה -- כבר כתיב בפרשה צו "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" ודרשוהו גם כן שקאי על המחשב לאכול ביום השלישי. ואם כן קרא דא מה תלמוד לומר. אלא אם וכו'.
לחוץ למקומו: שאם שחט את הזבח על מנת שיאכלנו חוץ למקומו דהיינו בשלמים חוץ לירושלים לא ירצה.
( ה ) ואוכליו עונו ישא: האי קרא איירי בנותר ליום השלישי ואכלו דיליף קודש קודש מנותר דמלואים דכתיב שם "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא", מה להלן באיסור נותר אף כאן באיסור נותר. [ואי מחשב חוץ למקומו ואכלו אין חייב עליו כרת דממעטינן ליה מדכתיב "ואוכליו" ולא כתיצב "והאוכל" להורות דדוקא מי שאוכל הנותר ליום השלישי ולא המחשב לאכול חוץ למקומו ואכלו. גמרא].
זה בנין אב: פי' מדנתן הכתוב טעם על החיוב כרת משום שחילל קודש ה' דהיינו שאכל הנותר בנין אב הוא לחייב כרת על כל הקדשים שנתותרו ואכלן ולאפוקי דלא תימא דדין נותר הוא דוקא בשלמים דמיירי בהו קרא.
( ו ) ובקוצרכם וכו': מדלא כתיב "ובהקצר קציר ארצכם" אלא "ובקוצרכם" פרט לשקצרוהו לסטים שאינו חייב בפאה לפי שאין חיוב פאה אלא במחובר וזה כבר נקצר ולא קצרוהו בעליו להתחייב בפאה.
קירסמוה נמלים: דהכריחתו הנמלים קנה השיבולת מלמטה והוא מלשון "יכרסמנה", ומתחלף כ"ף בקו"ף שהם ממוצא אחד.
שברתה הרוח: שאין כאן קצירה כלל.
ובקוצרכם פרט לשקצרוהו עכו"ם: זה גם כן נתמעט ממילת "ובקוצרכם" דמשמע דאתם הקוצרים לעצמכם ולא נכרי הקוצר לעצמו אפילו נתן אחר כך התבואה לישראל במתנה, הואיל דבעת הקצירה לא הוטל עליה חיוב פאה. וכן לקט דכתיב "ולקט קצירך" דמשמע דוקא מקצירך.
מכאן אמרו עכו"ם שקצר שדהו וכו': דהיינו הך דלעיל הואיל דבעת הקצירה עכו"ם היה -- לא הוטל עליה החיוב. וגבי שכחה כתיב גם כן "כי תקצור קצירך" -- פרט לשקצרה עכו"ם.
אלא בשעת העימור: כשמוליכין העמרים ממקום למקום כדכתיב "ושכחת עומר בשדה" וזה בשעת שכחה גר היה. ובירושלמי מפרש טעמא דרבנן דפליגי אר' יהודה דכתיב "ושכחת עומר בשדה" לרבות שכחת קמה וכיון שחיברן הכתוב יחד למדנו שלא יתחייב בשכחת עמרין אלא מי שנתחייב בשכחת קמה וזה שבשעת קמה היה עכו"ם ולא נתחייב בשכחה גם משכחת עמרין פטור אף על פי שהיה אז גר.
( ז ) אין לי אלא קוצר: בכלי, תולש ביד, וקוטף הוא העוקר עם השרשים.
תלמוד לומר לקצור: "לא תכלה פאת שדך לקצור", והאי "לקצור" הוא מלה יתירה לרבות תולש.
תלמוד לומר קצירך: "ולקט קצירך" דהו"ל למכתב "ולקט לא תלקט".
תלמוד לומר ארצכם: שמורה כל מה שבארץ.
אילנות: שפרים אינם בארץ מנין.
תלמוד לומר שדך: דשם 'שדה' יאמר על שדה אילנות גם כן.
שהוא אוכל: למעוטי ספיחי סטיס וקוצה שהם מיני צבעים ואינן בכלל אוכל.
ונשמר: למעוטי הפקר מי שזכה בהן אינו חייב בפאה.
וגידולו מן הארץ: למעוטי כמהין ופטריות דהן גדלים מן האויר.
ולקיטתו כאחת: דהיינו בזמן אחד למעוטי תאנה שאינם נגמרין בזמן אחד.
ומכניסו לקיום: למעוטי ירק שאין מכניסן לאוצר שיתקיימו.
והתבואה והקיטניות בכלל הזה: פי' שיש בהם כל החמשה דברים הנ"ל לחיוב.
( ח ) ובאילן וכו': מפני שכל אלו יש בהן כל החמשה דברים הנ"ל.
( ט ) אין פאה אלא מחמת הכילוי: כשמכלה הקצירה אפילו באמצע השדה דהתורה לא הקפידה אלא שלא יכלה הקצירה.
ואין פיאה אלא שיש לה שם: היינו שיקרא לה שם פיאה אבל כל עוד שלא קרא לה שם פיאה אין דין פיאה עליה וחייבת במעשר.
אין פיאה אלא בסוף מכאן אמרו וכו': כתבו הר"ש והראב"ד שהוא לדעת ר"ש דמצריך ליתן פאה בסוף שדהו והאי דאמר "מכאן אמרו" היינו מה שמסיים "ובלבד", ר"ל אף דבודאי אם נתן בתחלה פי' שקרא שם בתחלת הקצירה או באמצע הרי זו פאה [וכדיליף בירושלמי מקרא דכתיב "לא תכלה פאת שדך לקצור" משמע אף שיש לו עדיין לקצור אפילו הכי נקרא פאה] מכל מקום צריך ליתן בסוף כשיעור דפאה נקרא מה שהוא בסוף שדה.
( י ) שעה פנויה: בזמן שאין העניים מצויים שם.
ומשום שאמרה תורה לא תכלה: ופריך בגמרא מה חידש בזה הלא כל הטעמים שאמר מקודם הוא רק לפרש מפני מה בשעה שמכלה השדה ומשני הגמרא דהכי קאמר מפני הרמאים שעוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה ולא הניחו כלום אמנם אם יהיה מקום מסויים לזה לא יוכלו לומר זה.
( יא ) שדך ולא שדה אחרים: פי' אם קבל עליו לקצור קמתו של נכרי פטור מן הפאה ומכולן.
שדך ולא שותף: שאפילו יש לו חלק בקרקע כיון שידו של עכו"ם בשותפות -- פטור.
לחייב על כל שדה ושדה: שאם יש לו שתי שדות ויש הפסק ביניהן וכדלקמיה, חייב להניח פאה בכל אחת, ד"שדך" יתירא הוא להורות דיש על כל שדה של ישראל חיוב בפני עצמו, וממילא אין לו להניח משדה אחת על חברתה.