חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרשה ד


ביאור - פרשתא דעריכה

( א ) אין לי אלא אשה גמורה:    גדולה דכך משמע "אשה".
בת יום אחד מנין:    דאם ראתה דם הויא טמאה.
תלמוד לומר ואשה:    דוי"ו מרבה הכל.
מכאן אמרו:    מה שאמר "מכאן" אינו אלא לבת יום אחד לנדה, דבת י' ימים לזיבה מקרא ד"ואשה כי תזוב זוב דמה" דריש לה דמשתעי בזיבה והכא בנדה משתעי.
בת י' ימים לזיבה:    דבתר דחזיא ז' ימים דנדה אי חזיא דם בתר הכי ג' ימים הויא זבה דאין זיבה אלא לאחר נדות כדמפרש לקמן.


( ב ) מן הדיבור ואילך:    דאי לאו כן "אשר היא זבה" היה לו לכתוב.
אפילו זבה מכל מקום:    דאפילו יהיה הדם זב מפיה או מחוטמה יהא טמא.
תלמוד לומר:    בויקרא כ' "והיא גלתה את מקור דמיה", ד"את דמיה" היל"ל, ואמר "מקור" להורות דאין הדם מטמא אלא הבא מן המקור.


( ג ) תלמוד לומר דם:    דסתם דם הוא אדום וכן הוא אומר במואב (מ"ב ג, כב) "ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם".
כשהוא אומר:    בפרשה תזריע "וטהרה ממקור דמיה" ללמד שדמים הרבה טמאין בה דכל הני דקחשיב הם בכלל אדומים ושחור דקחשיב הוא גם כן אדום אלא שלקה דלא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר [גמרא].
האדים וכו':    ביארנוה למעלה בריש פרשה תזריע בפ"ב הלכה ו' עיי"ש.


( ד ) בבשרה וכו' בפנים כבחוץ:    פי' מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידוהו כותלי בית הרחם מיד היא טמאה ד"בבשרה" משמע בהיותו תוך בשרה.
והלא דין הוא:    שלא תטמא בפנים ולהכי אצטריך קרא.
אין מטאמ בפנים כבחוץ:    כדדרשינן לעיל "מבשרו - עד שתצא טומאתו לחוץ".
תלמוד לומר זובה:    "דם יהיה זוב בבשרה" דמשמע דזובה מטמא בבשרה ואף על גב דהאי קרא גבי נדה כתיב מדאפקיה בלשון זביה ילפינן לזיבה.
פולטת שכבת זרע מנין:    שאף היא מטמאה אף בעודם בפנים כבחוץ. תלמוד לומר "יהיה" דמלה יתירא היא דהול"ל "דם זובה בבשרה" וכתב "יהיה" דמשמע כל מה דיהיה זב מאותו מקום מטמאה בבשרה דהיינו בפנים לרבות פולטת שכבת זרע דכיון דהיא מטמאה בפליטתו משפלטה לבית החצון טמאה.
דיה כבועלה:    דיה לפולטת שכבת זרע שתהיה כבועלה דבעל קרי אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ וכנ"ל בפרק וי"ו הלכה ב'.


( ה ) לא בזיבתה כל שבעה:    שכל שבעת ימים אלו כל דם שרואה הם דם נדות ולא יחשב לה לדם זיבות כל מה שתראה באלו הימים מהדם.
יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה תלמוד לומר תהיה:    פי' דהתורה לא אמרה רק שטומאתה ימשך עליה עד שבעה ימים אבל לא שתמשך ראיתה שבעת ימים.


( ו ) אין לי אלא ימים:    פי' אף דהחמירה התורה אף על פי שאינה רואה אפשר דבאופן זה לא החמירה עליה להיות עליה טומאת נדתה רק בימים ולא בלילות וטובלת מטומאתה וטהורה לבעלה ואפשר עוד דהכי קאמר אין לי אלא ימים דבזה גילה הכתוב אף על פי שאינה רואה בו לילות מנין דסגי אף על פי שאינה רואה כלל לא בימים ולא בלילות. תלמוד לומר תהיה לרבות את הלילות היינו דאף שלא ראתה כלל חוץ מפעם ראשונה הצריכה הכתוב לישב שבעת ימים בנדתה.


( ז ) יכול בין סמוכים וכו':    פי' ס"ד אלו ז' לנקיים לאחר שפסקה מלראות ויהיו בין סמוכין כולם נקיים זה אחר זה בין מפוזרין שראתה בינתיים ויעלו ראשונים ואחרונים לשבעה נקיים (שהרי כך מצינו לומר גבי נקיים דזבה אלא שכתב שם "ואחר תטהר" (נדה לג, ב) אחר אחר לכולם שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם).
תלמוד לומר תהיה תהא הווייתן אחת:    פי' כל השבעה ימים הן במדרגה אחת בין ראתה כל שבעה ובין לא ראתה אלא ראיה ראשונה ובין שראתה בהפסק א"צ אלא שבעת ימים ואח"כ טובלת וטהורה דלא בעינן נקיים (מפירוש הר"ש משנ"ץ בפ' תזריע).


( ח ) מבעוד עוד:    של יום השביעי כמו שאר חייבי טבילתן שטבילתן ביום.


( ט ) הן אם מטמאה משכב וכו':    כדכתיב "וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו".
לא תטמא בגדים במגע:    פי' אדם הנוגע בה בעצמה ק"ו שיטמא בגדים.
יכול יהיה נוגע מטמא אדם וכלי חרס:    פי' להכי כתב רחמנא "יטמא עד הערב" להורות דהא לבדו יטמא אבל אדם וכלי חרס הנוגעין בו אין מיטמאין כלל.
ודין הוא:    חזר התנא להקשות באמצע דבריו דהלא גם לזה אין צריך קרא.
מה הנוגע בזב אינו מטמא אדם וכלי חרס:    כדלעיל סוף פרשה ב' הלכה י"א.


( י ) לא אם אמרת בזב וכו':    פי' לא תוכל ללמוד זה מדינא דזב לנדה דבזב דין הוא להקל בזה אחרי שיש לו עוד קולא והוא שאינו מטמא אדם לטמא אדם ממקום אחר דהיינו הנבעלת לזב אין בכחה לטמא עוד אדם וכלי חרס מה שאין כן בנדה שמטמא את בועלה ונותנת לו טומאה שגם הוא יטמא אדם וכלי חרס דכתיב "ותהי נדתה עליו".
יהא הנוגע בה וכו':    פי' האדם הנוגע בה יהיה גם כן בכחו לטמא עוד אדם וכלי חרס.
הכי גרסינן תלמוד לומר כל הנוגע בה וכו':    וכן איתא בילקוט.


( יא ) תלמוד לומר:    למטה.
כל הנוגע במשכבה:    שלא אמר "במשכב" אלא "במשכבה", משמע משכב המיוחד לה לשכיבה וכל הנוגע כלומר וכן במושב כתיב כלי דמשמע כלי המיוחד לישיבה.


( יג ) שהרבה מיטמאין ואינן מטמין:    פי' מיטמאין ואינן מטמאין אחרים כגון אוכל פחות מכביצה או שני בחולין שמקבלין טומאה ואינן מטמאין את אחרים.


( יד ) ואם וכו':    האי קרא משתעי בטהור הנישא על משכב הנדה או על מושבה דמלת "הוא" אדלעיל מניה קאי והוא לטהור דביה איירי דכתיב "וכל הנוגע במשכבה וגו'" ועליו אמר "ואם על המשכב" היינו דאם זה הטהור לא נגע במשכב ולא במושב אלא נישא על המשכב ועל המושב שגם הוא יהיה לו דין האמור מקודם שיכבס בגדיו ולזה אמר כאן שאינו טמא עד שינשא רובו עליו שכן אמר הכתוב "אם על המשכב הוא", ו'הוא' אינו נקרא אלא כשנישא כולו או רובו עליו, אז הוא מקבל טומאה מן התחתון. וכן אם הוא להוריד הטומאה ממנו על התחתון בין אם העליון הוא זב או נדה דאיירינן בה בכל זה בעינן שינשא רובו עליו. וכ"ז לענין עליון אבל לענין תחתון דהיינו משכב ומושב של הזב והנדה, אפילו אם נישא הטהור על מקצתו גם כן נטמא מדכתיב "או על הכלי" מרבינן אפילו על מקצתו.
ודע עוד דכל זה לענין טומאת משכב ומושב ע"י הזב בעינן שינשא רובו של זב עליו ואי לאו הכי לא נטמאו אבל אם מקצתו של זב נישא על האדם אפילו באצבע קטנה -- נטמא האדם. והוא הדין אם הזב למטה והאדם נישא עליו אפילו באצבע קטנה נטמא. ועתה נבוא לבאר הברייתא.
או על מקצתו:    פי' אפילו על מקצתו.
רוב טמא:    והוא הזב או הנדה על האדם הטהור או על המשכב הטהור ואפילו רק על מקצתן וזה הוא לענין להוריד טומאה והוא הדין שמהני זה לענין לקבל טומאה כגון שרוב טהור על הזב או על המשכב הטמא ואפילו על מקצתן.
אחד זב ואחד משכב:    ר"ל בענין זה שהיה רוב אין חילוק בין זב למשכב.
מקצת טמא:    והוא הזב או הנדה על אדם טהור או על מקצתו או מקצת טהור והוא האדם על הזב או על מקצתו.
בזב טמא:    ר"ל אם הוא בזב עם האדם וכנ"ל דבזה בין טמא על הטהור או להיפך לא בעינן שינשא רובו עליו.
ובמשכב טהור:    ר"ל אם היה מקצת הזב על המשכב הטהור לא נטמא המשכב וכן אם היה מקצת האדם הטהור על המשכב הטמא לא נטמא האדם. כללא דמלתא, זב לגבי אדם טהור, בין מסיט בין ניסט, לא בעינן רוב. אבל לגבי משכב בעינן רוב. עוד כלל -- אין צריכין רוב אלא בעליון ולא בתחתון.
ר' שמעון אומר אף מקצת טמא וכו':    ר"ל כמו ברישא זב ומשכב שוה, כן בסיפא זב ומשכב שוין דגם בעינן שינשא רובו עליו אכן באמת בזבים פרק ה' במשנה שם איתא דר' שמעון סבר מקצת טמא על הטהור טמא, מקצת טהור על הטמא טהור, וכתב הראב"ד דכן נכון להיות וגירסא זו שלפנינו משבשתא היא.


( טו ) הכי גרסינן על הכלי זה המרכב שנאמר בנגעו בו:    פי' שנאמר בנגעו יטמא עד הערב, משמע שאין טעון כבוס בגדים ואם כן ע"כ איירי במרכב דהנוגע במשכב טעון כיבוס בגדים (כדכתב לעיל מזה) כמו בנושא ורק במרכב חלק הכתוב בין נוגע לנושא.