חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרשה ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ב
עריכה( א ) ואין המשכב וכו': פי' דאי נגע משכב הזב במשכב אחרינא והיו מונחים בגדים עליו לא נטמאו הבגדים אלא הרי הוא ראשון לטומאה ככלים הנוגעים באב הטומאה דאינם מטמאים אדם וכלים.
והלא דין הוא: שיהיה המשכב מטמא משכב לטמא בגדים אלולי קרא דמיעטו.
אם במקום שלא נטמא אדם וכו': פי' שהרי אדם אינו עלול כ"כ לקבל טומאה שהרי אם היה מונח תחת הזב לא נעשה אב הטומאה כשאר משכב הזב שיהא יכול לטמא אדם לטמא בגדים ואף על פי כן משכב הזב מקבל טומאה לטמא אדם לטמא בגדים.
מקום וכו': מקום שהאדם מקבל טומאה לטמא בגדים דהיינו כשנגע במשכב הזב, אינו דין שהמשכב יש לו כח זה שאם נגע במשכב הזב שיטמא בגדים.
תלמוד לומר ואיש: דלא אמר "ואשר יגע" אלא "ואיש", ללמד דאיש מיטמא ממשכב לטמא בגדיו ולא משכב.
( ב ) קל וחומר שיטמא וכו': פי' עכשיו שהוכחת מקרא דאין משכב עושה משכב לטמא בגדים אדין[1] הקל וחומר לומר דזב מטמא אדם אם ישכב עליו כדין משכב.
ומה במקום שלא נטמא משכב וכו': פי' שאין המשכב עלול לקבל טומאה כ"כ דהרי אם נגע במשכב הזב אינו נטמא לטמא בגדים ובאדם אמרינן דאם נגע במשכב הזב מטמא בגדים.
מקום שנטמא משכב וכו': ר"ל מקום שאנו רואין שהמשכב יש לו כח זה לטמא אדם לטמא בגדים, אינו דין אם היה אדם תחת הזב שיהיה לו דין משכב לטמא אדם לטמא בגדים.
הכי גרסינן תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו משכב מיטמא מתחת הזב וכו': וכן איתא בילקוט.
( ג ) משכב במשכבו ואם נשבר טהור: פי' הוה ליה למכתב "משכב", מאי "משכבו"? אלא להורות דוקא כשהוא כעין משכבו, הא אם נשבר אחר שכיבתו שאינו ראוי לשכיבה נטהר על ידי זה.
שאין נעשה אב הטומאה: פי' שאין טומאתו חמורה כ"כ לפיכך תספיק השבירה לטהרו תאמר במשכב וכו'.
( ד ) בחבל היוצא מן המטה: לאחר שנגמר הסירוג של החבלים משאירין מהחבל ופחות מחמשה טפחים לא חזי לצורך מטה ולא חשיב יד אבל מחמשה ועד עשרה חשיב יד שבו משלשלין את המטות כשבאין להורידה מלמעלה למטה ויותר מעשרה לא צריך לכך ולא חשיב יד.
הכי גרסינן תלמוד לומר וטמא [הגר"א וכ"כ הקרבן אהרן]: פי' דהוה ליה למכתב "ואיש כי יגע וכו' ורחץ במים" ואנא ידענא דיטמא עד הערב וכתיב "וטמא" לרבות להוסיף טומאה על הנוגע בחבל או בנימין המבואר לקמיה.
( ה ) ולא בנימין היוצאין מן הקשר: פי' ראש החבל היוצא מן הקשרים של המטה שמשאירין אותו כדי להדקו ולהתירו באותו היוצא עד שלש אצבעות הוא צורך הקשר אבל חוץ לשלש אינו צורך.
הכי גרסינן תלמוד לומר וטמא: וכנ"ל.
( ו ) במשכבו ולא הגזול: כגון שגזל הזב משכב של חבירו ושכב עליו מדכתיב "במשכבו" ולא כתיב "במשכב" משמע במשכב של זב אם נגע הוי טמא לטמא בגדים ולא הגזול דלאו דידיה הוא ואינו מטמא אדם לטמא בגדים דגזרת רחמנא היא (רש"י ב"ק דף ס"ז וע"ש בתוספות).
תלמוד לומר וטמא: ס"ל דגנוב קנייה ביאוש בעלים דמתייאשי הבעלים מניה דלא ידע מאן גנביה ולזה דרשי רבנן המיעוט בגזלן והריבוי בגנב.
( ז ) ר"ש אומר במשכבו ולא הגנוב וכו': ס"ל להיפוך וכדמפרש לקמיה דבגנוב לא מתייאשי הבעלים דמהדר בתר הגנב למשכחיה ולמתבעיה בדינא ולא קרינא ביה משכבו של זה והריבוי ד"וטמא" מרבה הגזול דבגזלה מתייאשי דכיון דלעיניה גזלו גברא אלמא הוא ולא יכול למתבעיה בדינא וקרינא ביה משכבו של זב.
( ט ) בשעת מגעו מטמא בגדים פירש וכו': דרש לה מדכתיב "אשר יגע" ולא כתיב "אשר נגע" כיון דאינו מטמא משום דיגע לעתיד אלא משום דנגע כבר ולזה דרשו ד"אשר יגע" היינו בהיותו נוגע אז יכבס בגדיו ולא כאשר נגע לשעבר ועכשיו אינו נוגע שנגע ופירש שאז אינו מטמא בגדים והוא הדין שאר כלים דכיון שפירש הוא רק ראשון לטומאה ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ( קרבן אהרן ).
( י ) יכול הציפה: עיין בשמיני פרשה ד' פרק ה' הלכה ט' ששם ביארנו היטיב בעז"ה ורק דשם מיירי לענין נושא אבר מן החי וכאן מיירי לענין נוגע במשכב הזב.
הכי גרסינן תלמוד לומר וטמא: וכמו שפירשנו למעלה דכמה פעמים כתיב בפרשה "וטמא עד הערב".
( יא ) כל המטמא בגדים בשעת מגעו: והוא הנוגע בזב ובזבה וביולדת ובמשכבן ובמושבן מטמא אוכלין להיות תחלה והם יטמאו ב' בחולין ושלישי בתרומה ורביעי בקודש מפני שהוא נחשב כאב הטומאה בשעת מגעו.
והידים להיות שניות: היינו הידים שנגעו באדם זה נעשים שניות והם יטמאו שלישי בתרומה ורביעי בקודש אבל לא חולין. אבל גופו של אדם אינו מיטמא כלל כדאמרן שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס והאי דמטמא ידים הוא מדרבנן.
ומטמא שאר כלים: כנ"ל במשנה הקודמת.
לאחר פרישתן: ר"ל שכבר פירש מן המשכב והמושב אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא בגדים וכלים שנגע אחר כך ומכל מקום את המשקין מטמאין להיות תחלה משום דמשקין עלולין לקבל טומאה שאינם צריכין הכשר וגזרו חכמים עליהם להיות תחלה לעולם אבל אוכלים שנגעו בו לאחר פרישתן אינם אלא שניים דהוא ראשון ולפיכך אוכלים שניים וכן הידים שנגעו בו לאחר פרישתן הם שניים.
- ^ אולי צ"ל אדון - ויקיעורך