חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרק ח


ביאור - פרק חעריכה

( א ) יכול הרואה שלשה בתחלה:    היינו בתחלת נדה ראתה ג' ימים רצופים תהא זבה לספירת ז' נקיים ולקרבן דכתיב (ויקרא, טו) ימים רבים וקמצריך לה ספירה וקרבן.
ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה דם:    האמור בפרשה ראשונה שלא הצריכה ספירת נקיים וקרבן.
תלמוד לומר בפרשה שנייה על נדתה. משמע מזה דמיירי קרא בזובה דם בזמן הנוסף על נדתה.
אחר נדתה היא מטמאה:    על ידי ראית ג' ימים להיותה זבה עי"ז ולא בתחלה.


( ב ) סמוך לנדתה:    שראתה יום ראשון אחר ז' ימים נדתה וראתה שמיני ותשיעי ועשירי.
או כי תזוב:    לרבות ראתה ט' ויו"ד וי"א.
מנין שנים שלשה כו':    שכולן יש להן דין אחד שיהו ראויין לזיבה.
אמרת מה מצינו ברביעי:    לימים שאחר הנדה.
שהוא ראוי:    לספירת נקיים אם ראתה אב"ג ופסקה.
ראוי לזיבה:    להצטרף עם ב"ג אם לא ראתה ביום א' דהא אתרבי מופלג יום אחד מקרא ד"או כי תזוב" דהיינו בג"ד. אף אני מרבה כל אלו עד יו"ד ויו"ד בכלל שהן ראויין לספירה אם ראתה ג' ראשונים דמשכי ז' נקיים עד יו"ד שיהו נמי נראין לזיבה באיזה מהן שתראה ג' רצופין.


( ג ) מנין לרבות י"א:    שיצטרף עם הראשונים לזיבה לג' רצופין ואף על גב שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת ג' ראשונים.
תלמוד לומר בלא עת נדתה:    ואפילו מופלג לימים הרבה.
או יכול:    כיון דכתיב "בלא עת נדתה".
שאני מרבה אף י"ב:    שאם ראתה יו"ד י"א י"ב תהא זבה גמורה ולא תהא תחלת נדה בראיה י"ב אלא מצטרף לזיבה.
אחר שריבה הכתוב מיעט:    יש דלא גרסי לה, וגם בגמרא ליתא. ועל פי הדחק נוכל ליישבו דהכתוב "בלא עת נדתה" משמע אפילו מופלג הרבה והכתוב "על נדתה" משמע סמוך לנדתה, וע"כ צריך למעט איזה מהם מאי עדיפא זה מזה.
מרבה אני את אחד עשר:    שהוא ראוי לספירת זיבה או כי תזוב דזיבה רביעית מתרבי מן "או כי תזוב" ולאותה זיבה משכי ימי ספירה עד י"א.


( ד ) אין לי אלא הרואה שלשה וכו':    ברייתא זו מיירי לענין טומאה שתהיה עכ"פ טמאה אפילו בפחות מג' ימים אף דלענין קרבן אינה חייבת.
תלמוד לומר ימי:    דהו"ל לכתוב "כל זוב טומאתה" וכתיב "כל ימי" ומיעוט ימים שנים.
תלמוד לומר כל זוב וכו':    היינו דממלת "כל" מרבינן לה דהוה ליה לכתוב "ימי זוב טומאתה" וכתב "כל" לרבות ובגמרא (דף עג.) הגירסא "תלמוד לומר כל ימי", והוא הנכון.


( ה ) שהיא משמרת להם יום אחד:    של טהרה מלבד היום שראתה בו כגון אם ראתה יום אחד תשמור יום ב'.
תלמוד לומר טמא יהיה:    הנה זה הפסוק נזכר אצל מושב נדה ולא נזכר שם כלל ימים ובגמרא הגירסא "תלמוד לומר יהיה לה" ופירש"י הוסיף לה הויה של שימור והכונה שאחר שלמד ראיה אחת וב' ראיות לטומאה מ"כל ימי" אמר שיהיה לה עוד יום אחד לספירה.
הזב שאינו סופר אחד לאחד:    דזב בעל ראיה אחת דינו כבעל קרי וטובל בו ביום ומ"מ לשני ראיות סופר שבעה ימים.
זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שבעה לשנים:    כן הוא הגירסא בגמרא וכתב הקרבן אהרן דהיא הגירסא האמיתית.
תלמוד לומר יהיה לה:    היינו מדלא כתציב "יהיו לה" אלא "יהיה לה" לשון יחיד להורות דבכל גווני אין להוסיף אלא הויה אחת.


( ו ) תלמוד לומר ימי זובה כמשכב נדתה:    דמשמע שימי זובה שהם שתים גם בהם משכבה כמשכב נדתה.


( ח ) תהיה וכו':    אף שזה הפסוק מוזכר מקודם איידי דדרש מתחלה לרבות יום אחד לטומאת זיבה מסיים לנו דבמשכב ומושב גם כן דינא הכי ואחר כך חוזר לענינו הראשון ואמר ש"תהיה טמאה" דהוא יתר, דדי במה דכתיב "ימי זוב טומאתה כימי נדתה", לרבות שהזבה מטמא' את בועלה וזהו שאמר הכתוב כימי נדתה תהיה טמאה ובנדה הלא כתיב בהדיא.
היא מטמאה:    ד"היא" יתירא דהו"ל לכתוב "כימי נדתה תהיה טמאה", ואתי להורות דדוקא היא מטמאה את בועלה כשהיא זבה אבל אין הזב מטמא את מי שהוא בועל.


( ט ) הלא דין הוא:    שיטמא את מי שהוא בועל ולזה איצטריך קרא.
אלא בשלש ראיות לשלשה ימים:    דזבה תלה הכתוב טומאתה בימים.
אלא שדברו חכמים בלשון נקיה:    ר"ל דהו"ל לחכמים לומר אין הזב מטמא את בועלו דהיינו הזכר הבועל דומיא דאמרינן הזבה את מי שהוא בועלה אלא שדברו בלשון נקיה ואמרו "את שהוא בועל".


( י ) כטומאת נדתה ולא כימי נדתה:    היינו מה דכתיב "וכל הכלי אשר תשב עליו טמא יהיה כטומאת נדתה", והל"ל "כמושב נדתה יהיה", ולזה אמרו שהכונה דדוקא לענין טומאה השוה הכתוב למשכב ומושב לנדה עצמה שמטמא טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים אבל לא ישוה לה במנין הימים של טומאה להיות טמא ז' ימים כנדה.
והלא דין הוא:    להיפך ולזה איצטריך קרא.
ומה במקום שלא עשה טומאת המיטמא כמטמא:    היינו בועל נדה שלא עשה טומאת המיטמא ממנה כטומאתה הטמא אותו. שטומאתה חמור, שמשכבה ומושבה מטמא אדם לטמא בגדים מה שאין כן הבועל, משכבו ומושבו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ואף על פי כן עשה ימי המיטמא כמטמא ור"ל לענין זמן השוה אותו לנדה עצמה שטמא ז' ימים כדכתיב בקרא.
כאן שעשה טומאת המיטמא כמטמא:    פי' שמשכבה ומושבה של זבה יש עליה כל חומר טומאה חמורה כזבה עצמה, אינו דין שנעשה ימי המיטמא גם כן כמטמא, והיינו שימשך ז' ימים. להכי כתיב למעוטי.
כל הנוגע בהם יטמא על ידי חיבוריהם:    פי' דאי ללמד שהמשכב ומושב מטמא ואדם לטמא בגדים -- הרי כבר למדנו אותו מאומרו "כטומאת נדתה". אלא להורות דאף מי שנוגע בחיבוריהם טמא כגון הנוגע בשער וצפורן של זבה המחוברין בהם או בחבורי המשכב והמושב כגון החבל היוצה מהמטה מחמשה ועד עשרה כדאמרינן לגבי זב (ראב"ד).