חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרק ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ב עריכה
( א ) אשר ישכב עליו: פי' אילו לא אמר קרא אלא "כל אשר ישכב עליו" ולא אמר המשכב הוי אמינא שאין צריך שיהיה הוא משכב בעצמו קודם שישכב עליו אלא אם הוא עשאו משכב ושכב עליו יהיה טמא אף על פי שאינו ראוי למשכב ולזה יכול אני לומר שאם שכב על הדלת או על העדינה, שהוא כסוי הבור, יטמא.
תלמוד לומר משכב: דמשמע שצריך שיהיה משכב בעצמו ר"ל ראוי לשכיבה קודם שישכב עליו.
( ב ) אוציא את אלו: שאינם ראוים כלל לשכיבה אבל לא אוציא מחצלת של קנים ושל חלף שהם ראויים לשכיבה. חלף הוא מין עשב ועושים ממנו חבלים ומחצלאות.
הכי גרסינן תלמוד לומר המשכב המיוחד [הגר"א]: פי' מדכתיב בה"א משמע שיהיה מיוחד לשכיבה אבל אלו קשים הם ואינם ראוים לשכיבה. והכא איירי בשעשאה לסיכוך אי נמי בגדולה שסתמא לסיכוך ולזה אף על גב דהיא ראויה לשכיבה כיון דלא עשאה לשכיבה לא תקרא 'משכב' אבל אם עשאה לשכיבה טמאה כדתנן פ"ק דסוכה ( קרבן אהרן ).
( ג ) אין לי אלא מטה וכו': כלומר כיון דאמרת ד"המשכב" משמע המיוחד לשכיבה אם כן אין לי לרבות אלא המטה וכו' שהם דברים מיוחדים ועשויים תמיד למשכב ומנין דברים שהם ראוים לשכיבה ולמלאכה אחרת כגון הסגוס שהוא מלבוש עב מאוד והוא כאדרת שער ורדיד הוא בגד דק קורין אותו בלשון ישמעאל רדא.
והקלסטר: כלי של עור והוא כמין סל או כיס שנותנין בפי הבהמה ותולין אותה ונותנין בה מספוא לבהמה לאכילתה וכשהיא מחזקת ד' קבין שהם שני שלישי סאה ראויה לשכיבה.
תורמל: כיס גדול של עור שהרועה נותן בה חפציו והוא ילקוט.
כריתית: גדול מתורמל שמחזיק סאה וחמת גדול מכריתית דמחזיק ז' קבין.
הכי גרסינן תלמוד לומר כל המשכב ריבה: לומר שאם הם כזה השיעור שכל אחד מחזיק זה השיעור הנה הוא ראוי למשכב ואפשר לשכוב עליו (דכשהוא מגיע למלון או בדרך כשהוא רוצה לישן נוטלן ומניח תחתיו וישן עליהם אף כשהם מלאים) דמלשון כל ריבה גם מה שהוא לדבר אחר אם הוא ראוי למשכב.
או יכול וכו': דכיון דמלת "כל" ריבה כל הראוי לשכיבה אף על גב שלא יהיה תמיד.
הסרוד: הוא כלי שעורכין עליו הפת.
והדף של נחתומין: היינו נסר גדול דמנחי ביה הנחתומין ככרות של לחם עד שיחמיצו.
שהנדות שוכבות: ר"ל שרוחצות בה.
תלמוד לומר אשר ישכב: מדלא כתיב "אשר שכב" אלא "אשר ישכב" משמע שיכול לשכב בה כל עת שירצה ולא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר שאם נרצה לשכב עליו בעת אשר הוא משמש למלאכתו אומרים לו עמוד ( קרבן אהרן ).
( ד ) שהם משמשים שכיבה עם מלאכתן: שכאשר הם עושין בהן יוכלו לשכב עליהם מבלי שיאמרו לו קום כו' ומוציא את אלו שבשעה שירצו לעשות בהם מלאכתם צריך להקימו מלשכב עליהם.
אשר ישב וכו': ר"ל אילו אמר קרא "וכל אשר ישב עליו" ולא אמר "כלי" הייתי אומר שאפילו ישב על האבן ועל הקורה שאינם כלי.
תלמוד לומר כלי: שיהיה כלי לאפוקי אלו.
של גללים: הם כלים עשויים מרפת בקר.
וכלי אדמה: עשויים מאדמה שמייבשים אותם בחמה ואינם נצרפים בכבשן וכיון שהם כלים אף על פי שאינם מקבלים טומאה הייתי אומר דבכלל כלים הם.
הכי גרסינן תלמוד לומר הכלי המיוחד [הגר"א]: ר"ל המיוחד לקבל טומאה.
( ה ) המיוחדים: לישיבה.
הבלנים: ארגז שבעלי המרחץ נותנין תיבה בבית של פני המרחץ ונוקבין בה נקב אחד מלמעלה ודרך הנקב כל הבא למרחץ נותן שם פרוטות והיא עשויה לישב בה מלמעלה.
ותיבה שפתחה מצידה: אדם יושב עליה מלמעלה ומשתמשין בה מן הצד ואינו מעכב זה את ישיבתה.
משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה: פי' שנסדקה ואינה ראויה לרחיצה כ"א ללישה וכדלקמן, כופה אותה על פיה ומיחדה לישיבה ואם היתה פחותה משני לוגין אינה ראויה לישיבה ואם היתה גדולה יותר מתשעה קבין אינו מיחדה לשיבה אלא ממעטה ומתקנה לתשמיש.
שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת: פי' שהמים ממהרים לצאת ממנה ואין שהות אפילו לרחוץ בה רגלו אחת.
תלמוד לומר אשר ישב עליו: דהוא לעתיד ולא כתיב "אשר ישב", משמע שמיוחד לישיבה ולא בזה שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
( ו ) שהם משמשים ישיבה עם מלאכתן: פי' תיבת הבלנים ותיבה שפתחה מצידה משמשים ישיבה עם מלאכתן ואין אומרים לו עמוד וכו', וכן עריבה שנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתה דחזיא ללישת העיסה שמתערבין המים עם הקמח דאין המים יוצאין מתוך הסדק (ר"ש בפרק י"ט דכלים משנה י'). [והנה לכאורה משמע מזה דלא בעינן שישמש הישיבה עם מלאכתן בבת אחת ודלא כקרבן אהרן].
( ז ) ונתלה: כגון שהזב בכף אחד והמשכב והמושב בכף שניה והכריעו הם את הזב דהשתא הזב נתלה וכאילו יושב עליהן.
תלמוד לומר יטמא יטמא ריבה: דהוה ליה לומר "כל המשכב וגו' וכל המושב וגו' יטמא", ואמר עוד "יטמא" לרבות שיטמאו בכל אופן שיהיה הזב בהם.
( ח ) הזב ולא בעל קרי וכו': ד"הזב" מלה יתירא הוא דביה משתעי קרא ולזה דרשו שבא למעט כל הטמאים אשר היינו יכולים ללמוד שיטמאו משכב ומושב לטמא אדם ולא יהא ראשון לטומאה אלא אב הטומאה לטמא בגדים.
והלא דין הוא: שבעל קרי יטמא משכב ולזה צריך קרא למעטו.
הזב מטמא משכב ומושב: ר"ל לטמא אדם לטמא בגדים.
( ט ) הזב אינו מטמא בביאה: אדם הנכנס עם הזב בבית אינו ט מא אף שהבית מאהיל על שניהם.
אבן המנוגעת שהיא מטמאה בביאה: אדם הנכנס לבית שיש בה אבן מנוגע דכתיב "והבא אל הבית וגו'" וכן אם הביאוהו לבית ונכנס שם אדם נטמא.
( י ) טמא מת שטעון הזייה וכו': ובלא זה לא נטהר אלמא שטומאתו חמורה אינו דין וכו'.
( יא ) ומה הזב שאינו מטמא טומאת שבעה: להנוגע בו.
( יב ) אשר ישכב ואשר ישב: משמע מעצמו ולא על ידי אחרים שישכיבוהו ויושיבוהו.
ואין זב שמת וכו': דכיון שמת בטל ממנו טומאת זיבתו.
( יג ) מטמא במשא וכו': האי משא לאו משא ממש שמזיזו ממקום למקום כמו בשאר מקומות דזה הלא כל מת מטמא במשא מן התורה ואפילו משנימוק הבשר אלא הכונה במשכב ומושב שהזב נישא עליו מלמעלה ואין המשכב והמושב זז ממקומו ומשמיענו דאף ששאר מתים אין מטמאין משכב ומושב הכא כיון שהיה זב והזב מטמא בחיים מן התורה גזרו רבנן שמא יתעלף שדומה למת ועדיין חי הוא ולזה אמרו עד שימוק הבשר שאז הוא מת ודאי ולא יתחלף להם במתעלף ועיין בנדה דף ס"ט ע"ב בגמרא ובר"ש פ"ה דזבים משנה ג'.
אשר ישכב עליו וכו' עד שינשא רובו עליו: דאי לאו הכי לא מקרי ששוכב ויושב עליו. ועיין לעיל בברייתא דר' ישמעאל בפירוש הראב"ד וז"ל הא דאמרינן עד שינשא רובו עליו לא רוב גופו אמרינן אלא רוב משענתו אמרינן דאם כן סנדל לא משכחת לה שיהא טמא מדרס דהא רוב גופו אינו נושא אלא ודאי רוב משענתו קאמר ואפשר שעומד לפרקים על רגל אחת או כשהולך מרים רגל אחת ונשען על אחרת וע"ש עוד מה שהאריך בזה.