חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרק א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק א
עריכה( א ) בזובו: מלה יתירה הוא דהרי ביה משתעי קרא ולא היה צ"ל אלא "וזאת תהיה טומאתו".
בזובו תלויה: פי' בראיות הזיבה שיהיה ב' לטומאה וג' לקרבן ולא בימים שאפילו ראה אותם ביום א' טמא בשתים וחיוב קרבן בג'.
( ב ) והלא דין הוא: ולזה צריך קרא.
ומה אם הזבה: דטומאתה חמורה שהיא מטמאה את בועלה להיות כמוה דכתיב "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה" ודרשינן מלמד שהיא מטמאה את בועלה כנדה דכתיב בה "ותהי נדתה עליו" ואם כן היה מן הראוי שטומאה חמורה כזו לא תצטרך לימים לקנות אותה ועכ"ז אינה מטמאה אלא אם ראתה ג' ראיות דג' ימים כדילפינן לקמן מ"ימים רבים".
( ג ) הכי גרסינן זוב רר מזובו: כלומר זכרה התורה ג' פעמים זוב -- חד "טומאתו בזובו", וחד "רר בשרו את זובו", וחד "החתים בשרו מזובו" ללמד שצריך לשלשה ראיות להיות זב גמור לטומאה ולקרבן.
אין לי אלא גדולות: דאפילו זב כמה שעות ולא הפסיק הוי ראיה אחת שכן משמע לשון זוב דדבר שזב מאליו יש בו הרבה שהמשהו אינו זב אלא עומד כמשקה טופח.
תלמוד לומר תהיה: דמשמע מה שתהיה הוי טומאתו.
החתים כל שהוא: דפירושו כל שהחתים ועשה סימן ניכר בבשרו אף על פי שלא יהיה גדול.
בשרו: היינו רר בשרו ואמר שלשה ריבויים לשלשה ראיות שאף על פי שיהיו כולם קטנות יטמאו. ויש מהראשונים דגרסי סתמא "תלמוד לומר תהיה אפילו כל שהוא", ועיין בראב"ד.
הכי גרסינן אם נאמרו קטנות למה נאמרו גדולות: ( קרבן אהרן והגר"א ).
אלא ליתן שיעור וכו': פי' לא הוזכרו גדולות לגופן אלא לומר שאפילו אחת גדולה מטמאה כשלש קטנות וההפסקה שביניהן שהן כשיעור שתי טבילות ושתי סיפוגין ר"ל שיטבול אדם ויקנח את גופו אחר כל טבילה וטבילה שדרך אדם להיות מסתפג באלונטית אחר טבילה והטעם לזה שצריך להיות בין ראיה לראיה כדי שתחשב לשתי ראיות כדי טבילה וסיפוג ופחות משיעור זה לא חשיבה הפסק ולא נחשב אלא לראיה אחת והנה בעניננו שצריך הגדולה להיות כשיעור ג' ראיות קטנות ע"כ צריכה להיות המשך הזמן של הגרת הזיבה כשתי טבילות ושתי סיפוגין דהיינו להפסקות בין הראיות (ולא הוצרך לתת הזמן לזיבה בעצמה לפי ששיעורה כל שהוא ולכל שהוא אין זמן) ונתן לנו התנא סימן לשהיית הראיה גדולה שהוא כשיעור הולך מגדיון לנהר שילוח הידוע.
( ד ) ר' אומר למה הדבר דומה וכו': פי' לא בא אלא לפרש על הקטנות עצמן שאמרנו שהם מטמאות עם הפסקן ואמר שצריך לאותם שיהו משולשין שלא תאמר אם שהה מתחלת הראשונה עד סוף השלישית כמגדיון לשילוח שיהא טמא ואף על פי שלא הפסיק בין הראשונה לשניה או בין השניה לשלישית כדי טבילה וסיפוג אלא אינו טמא אלא אם כן היתה ההפסקה שוה ביניהם ולא נתמעטה מכדי טבילה וסיפוגה.
( ה ) מזובו אף מקצת זובו וכו': מלבד שדייקו שהמ"ם מקצתית ותורה על הקצת דייקו גם כן אומרו "טומאתו היא" דהוא יתר כיון דכבר אמר "וזאת תהיה טומאתו" ולזה דרשו שפי' הפסוק 'מקצת זובו טומאתו היא'.
להביא את שראה שתי ראיות וכו': אף דשתי ראיות לא נזכר בפסוק סמך על מה דאמרינן בעלמא מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ואי לא דגלה לן הכא דאפילו מקצת מטמא לא הוי דרשינן זה.
( ו ) הזבה אינה סופרת שבעה לשתי ראיות: כדילפינן לקמן בפרשה זבה.
מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות: כדיליף לקמן מאומרו "כל ימי זובה כמשכב נדתה".
זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות: כדילפינן לקמן בריש פרק ה'.
( ז ) ואינו מטמא בדם: אם היה טהור ויצא ממנו דם מפי האמה.
( ח ) ק"ו לזבה: פי' אחרי דביררנו שהזב אינו מטמא באדם ואף על פי כן מטמא בלובן -- קל וחומר לזבה וכו'.
תלמוד לומר מטומאתו היא: דמלת "היא" יתירה אלא בא ללמד דטומאתו של איש הוא הלובן הזה ולא טומאתו של אשה.