חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה ד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ד עריכה
( א ) ואם הרי זה מוסף וכו': דכיון שהוא בגדר הוספה הרי הוא רק כמו תוספת על העיקר והעיקר קודם.
( ב ) ולהלן נאמר עדה: "ושפטו העדה.. והצילו העדה".
( ג ) אמורה להלן כולן ראויים להוראה: וכל אלו אין ראוים להיות בסנהדרין כדתנן בסנהדרין דף ל"ב ובדף ל"ג, עיי"ש.
( ד ) לא היה מופלא של בית דין שם: לא היה ממנין הסנהדרין, דאי הוי ממנינא מאי אריא מופלא אפילו אחר נמי ממעטינן כדקתני או שאמר אחד מהם איני יודע אלא כר' יהודה אתיא דאמר (בסנהדרין דף ב) לא היה סנהדרין גדולה אלא של שבעים ואחד ממונה על כולן, דהיינו מופלא שבבית דין, וקמ"ל דבעינן שאף הוא יהיה עמהן בהוראה.
תלמוד לומר כל עדת ישראל -- כצ"ל.
( ה ) ישגו: אי כתב "ישגו" ולא כתב "ונעלם".
יהו חייבין: להביא פר.
על שגגת המעשה: שלא טעו בהוראה אלא שנתחלף לבית דין ורוב הקהל חלב בשומן ואכלו. ד"ישגו" שגגת מעשה משמע.
תלמוד לומר ישגו ונעלם דבר: כלומר שבית דין גרמו לשגגת מעשה על ידי העלם דבר.
על העלם דבר עם שגגת המעשה: כצ"ל. ששגגו הקהל או רובן במעשה על ידי שתלו בהוראת בית דין שהורו וטעו אבל אם לא תלו בהוראה כיחידים בעלמא דמו וכל יחיד ויחיד מביא כשבה או שעירה.
( ו ) מתוך שיצאת עכו"ם: מכלל כל המצות.
לידון בעצמה: שאין מביאין בה פר לחטאת אלא פר לעולה ושעיר לחטאת.
יכול יהו חייבין כו': דהא לא כתיב בה "ונעלם" וכי היכי דחלוקה משאר מצות לענין קרבן חלוקה נמי בדין שגגתה.
תלמוד לומר כאן: גבי עכו"ם. פרשת עכו"ם קרי כאן משום דהשתא בענינא דעכו"ם קאתי.
מעיני: "אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד).
ולהלן נאמר מעיני: "גבי שאר מצות דכתיב "ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו וגו'", דקרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב "ונעלם דבר ועשו הקהל וגו'", וכן גבי עכו"ם הוי מצי למכתב "אם מהעדה נעשתה וגו'".
מה מעיני האמור להלן: בשאר מצות.
בית דין: סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית דכתיב בהו עדת ישראל וכנ"ל.
אף כאן: בעכו"ם אין חייבין אלא על הוראת בית דין הגדול.
להלן העלם דבר וכו': דכתיב "ונעלם דבר".
אף מעיני האמור כאן: בעכו"ם בעינן שיהו העלם דבר עם שגגת מעשה שעשו הקהל על ידי שתלו בבית דין.
( ז ) לא שתעלם מצוה כולה: דמשמע ליה דמלת "דבר" מורה על חלק מהמצוה, לא על כולה. ולקמן נבאר היכי משמע זה מקרא.
אין נדה בתורה: כלומר אין איסור נדה מהתורה דעקר כל גוף האיסור לגמרי.
אין שבת בתורה: אין איסור מלאכה בשבת מן התורה.
אין עכו"ם: אין איסור העבודה וההשתחויה לעכו"ם מן התורה.
לא שתעלם וכו': שכיון שגוף הדבר מפורש בתורה לאיסור שגגתם עולה זדון; שהיה להם ללמוד ולא למדו.
( ח ) אבל אמרו וכו': מסקנא דמלתא דלעיל היא והכי קאמר לא שהורו בהעלם מצוה כולה שאמרו אין נדה בתורה אלא כך אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום (היינו דאחד עשר יום שבין נדה לנדה -- ימי זיבה הן, ואם ראתה בהן דם יום אחד או שני ימים -- דינה לשמור יום אחד בטהרה וטובלת וטהורה, וביום שאחר ראייתה נקראת "שומרת יום") פטור ולאו דוקא אלא שאמרו דזה מותר.
והנה בגמרא אמרינן דאם ההוראה היה בדבר שהצדוקין מודין בו לאיסור לאו הוראה היא וקפריך הגמרא הא נמי הא כתיב "וספרה לה" מלמד שסופרת אחד לאחד אלא כגון דאמרי זבה לא הויא אלא ביממא דכתיב "כל ימי זובה" (ויקרא טז, כו).
אבל המוציא מרשות לרשות: שאמרו מותר להושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בדיוטא אחת.
ומרשות היחיד לרשות הרבים: היינו על ידי זריקה, דאי הוצאה ממש הא כתיבה "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". וכן לענין השתחואה, לאו דעקרו לכולה מילתא דהשתחואה דהא כתיב "לא תשתחוה לאל אחר" והוי דבר שהצדוקין מודין בו אלא דאמרו אין השתחויה אלא בפישוט ידים ורגלים, הא השתחואה שלא בפישוט ידים ורגלים שריא.
יכול יהו פטורין: כלומר אימא איפכא, דלא מיחייבו אלא בעקירת כל הגוף אבל בקיום מקצת ובטול מקצת יהו פטורין ד"דבר" כולה מלתא משמע.
ומשני תלמוד לומר דבר ולא כל הגוף בגמרא מפרש מאי משמע ומשני יליף דבר דבר בגזירה שוה מזקן ממרא דכתיב שם "כי יפלא ממך דבר וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", מה להלן מן הדבר ולא כל הדבר אף כאן דבר ולא כל הגוף.
( ט ) לידון בעצמה: להיות חלוקה בקרבנה משאר מצות לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת.
מה מעיני אמור כאן: בשאר מצות.
פרט לכל הגוף: דכתיב "ונעלם דבר" כדאמרן.
אף מעיני האמור להלן: בעבודה זרה דכתיב בה "מעיני העדה".
פרט לכל הגוף: והא דקתני לעיל אמרו אין עכו"ם בתורה פטור -- אגזירה שוה ד"מעיני מעיני" דהכא סמיך.
( י ) הורו בית דין ועשו: הם עצמם על פי הוראתם ולא עשו הקהל.
יכול יהו חייבין: להביא פר.
תלמוד לומר הקהל ועשו: דהוה מצי למכתב "ונעלם דבר מעיניהם", "הקהל" למה לי?
ההוראה תלויה בבית דין: דכתיב "ונעלם דבר מעיני" דהיינו בית דין שהורו לעבור.
והמעשה תלויה בקהל: ד"הקהל" נדרש לאחריו דבעינן הקהל ועשו, שיעשו רוב צבור על פי בית דין, בין שעשו בית דין עמהן בין לא עשו.
( יא ) מצות ה': מיעוטא הוא.
לא מצות המלך ולא מצות בית דין: שאף על פי שאסור לעבור על ציווי המלך כדכתיב "שום תשים עליך מצך" שתהא אימתו עליך וכן בבית דין כתיב "לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך" -- אפילו הכי אם הורו בית דין לעבור על מצות המלך או על מצות שתקנו וגזרו בית דין שלפניהם שגדולים בחכמה ובמנין ועשו הקהל על פיהם -- פטורים להביא קרבן.
מצות האמורות במשיח: דבעינן מעשה שחייבין על זדונו כרת.
הן מצות האמורות כאן: כדילפינן לעיל מדכתב "נפש בני ישראל" דאתקש צבור ליחיד.
פרט לשמיעת הקול וכו': דכל הני בעולה ויורד נינהו ולא מייתו עלייהו צבור קרבן בהוראה.
ואשמו: יתירא הוא.
כשם שנפרעין מן היחיד: דכתיב ביה "ואשם".
כך נפרעין מן הצבור: אם לא הביאו קרבנם סד"א כיון דעל פי בית דין עשו לא ליענשו. קמ"ל.
( יב ) ידעו שהורו וטעו: אם נודע להם שטעו בהוראה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
ולא ידעו מה הורו: אם בחלב אם בדם. כגון שהורו בית דין היתר באחד מהם ועשו הקהל על פיהם ואכלו שוגגין חלב ודם, חד בשגגת מעשה בלבד וחד בהוראה. ואחר כך ידעו שהורו שלא כראוי אכן לא נודע להם באיזה מהן הוא שהורו היתר, אם על החלב או על הדם.
תלמוד לומר ונודעה החטאת: דצריך שיוודע החטא שידעו על מה הורו, אם על החלב או על הדם.
לא שיוודעו החוטאים: דלא סגי בידיעה דחוטאים. דאף על גב דממה נפשך חטאו בהוראה -- אפילו הכי, כיון שלא נתברר להם אותו החטא שעשו בהוראה מה הוא, פטורין. ועיין בהוריות דף ה' בגמרא.
( יג ) אשר חטאו: יתירא הוא דהוה ליה למכתב "ונודעה החטאת" ולשתוק. אלא אדבתריה קאי -- אשר חטאו והקריבו -- לאשמועינן דכמנין השבטים החוטאים כך מנין הפרים.
או אינו אלא חטאו שני יחידים וכו': לאו דוקא שני יחידים דהא בעינן הקהל ועשו ושנים ושלשה יחידים לאו קהל הן. אלא כלומר אימא כל יחיד ויחיד מהקהל שחטאו יביא פר בפני עצמו דהא "אשר חטאו והקריבו" שיקריב כל אחד במשמע.
תלמוד לומר הקהל: "והקריבו הקהל".
הקהל חייב: להביא פר אחד לכולן ולא פר לכל אחד ואחד.
וכל קהל וקהל חייבין: דכתיב "אשר חטאו".
( יד ) הכיצד: יתקיימו שתיהן דמשמע מ"אשר חטאו" פר לכל חוטא וחוטא, "והקריבו הקהל" דמשמע פר אחד לכולן.
חטאו שני שבטים וכו': שאם חטאו הרבה שבטים דהיינו קהלי טובא יקריבו כל קהל וקהל פר לעצמו דהיינו פר לכל שבט ושבט אחד אקרי קהל דכתיב בדברי הימים "ויעמו יהושפט בקהל יהודה וירושלים".
מביאין על ידיהן: על ידי אותן שחטאו על פי הוראת בית דין הגדול נגררין גם שאר השבטים שלא חטאו להביא אף הן.
פר: בברייתא בגמרא גריס "פר פר", כלומר פר לכל שבט ושבט דהוו להו י"ב פרים וקא מפרש טעמא ואזיל מנ"ל גרירה לכך נאמר הקהל בה"א דהוה מצי למכתב "והקריבו קהל" לחייב להביא כפרה על כל קהל וקהל דהיינו אפילו על אותן שלא חטאו. וכי רבינהו קרא דומיא דחוטאין רבינהו דכתיב בהו "אשר חטאו והקריבו ה"נ הנגררין עמהן צריכין להביא פר לכל שבט ושבט.
( טו ) מביאין שבעה פרים: פר לכל שבט ושבט דלית ליה לר' שמעון גרירה וה"א ד"והקריבו הקהל" מוקי לה ר' שמעון לחייב על כל קהל וקהל דשבט אחד אקרי קהל.
ובית דין: הגדול שהורו להם מביאין עליהן פר והוא הדין לשבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול דמביאין שני פרים פר לאותו שבט ופר לבית דין כדאמרינן בגמרא והא דנקט ז' לרבותא דאפילו בשבעה שבטים אין השאר נגררין על ידיהן לחייבן.
שנאמר כאן: גבי הקרבה קהל.
ולהלן: גבי העלם דבר נאמר קהל דכתיב "ונעלם דבר מעיני הקהל וגו' והקריבו הקהל".
מה קהל אמור להלן בית דין: דהא הוראה תלויה בבית דין דכתיב "ואם כל עדת ישראל ישגו" וע"כ ה"ק קרא ונעלם דבר מעיני בית דין.
אף כאן: והקריבו הקהל בית דין צריכין להקריב ומיהו צבור נמי חייבין דהא דכתיב "אשר חטאו והקריבו" לחיובי לצבור אתי.
( טז ) חטאו שבעה שבטים: דהוו רובא דשבטים.
או רובן: רוב כל אחד ואחד משבעה שבטים דרוב השבט ככל שבט ורוב השבטים ככולן ואקרי כאן "כי לכל העם בשגגה".
וכולן פטורין: אפילו כי עשו כולן על פיהן.
מה קהל אמור להלן בית דין: ולא צבור שאין העלם דבר תלוי בצבור אלא בבית דין.
אף כאן בית דין: חייבין ולא צבור.
( יז ) והן רובו: של צבור בגברי נמי בית דין חייבין דבחדא מינייהו סגי או רובא דשבטים או רובא דגברי ופלגא דשבטים.