חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרק יג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יג עריכה
( א ) במגע טומאות וכו': היינו שנגע בדבר שנגע בטומאה יהא חייב אחר כך כשנכנס למקדש או אכל קדש.
יצא דבר שאין אב הטומאה: ולדידהו אפילו משכב ומושב ומרכב שהם אב הטומאה אבל אינן מצד עצמן רק קיבלו טומאתן מאחרים (הראב"ד) אבל רבי עקיבא מרבה להו כדמפרש ואזיל ואינו ממעט אלא אוכלין ומשקין וכלי חרס לפי שאין נעשין אב הטומאה שהרי מדרס כלי חרס טהור כדנפקא לן במסכת שבת (דף פד:)
( ג ) אתה למידו בכל דרכים שיש בו: כלומר אם בבנין אב אתה למידו אין אתה יכול ללמוד אלא מה שהוא דומה לו לגמרי אבל מסקנא בכלל ופרט אתה למד וכעין הפרט אתה מרבה אף על פי שאינו דומה לפרט לגמרי.
שחלק מגעה ממשאה: שעל ידי מגע אין נטמא הבגדים שעליו, מה שאין כן במשא.
את מיעוט מי חטאת: היינו שאין בהן כדי הזייה. ולפי זה קשה מהו שמסיים שחלק מגעה ממשאה הלא במיעוט מי חטאת אין מטמא במשא כלל. והגורסים כך דחקו עצמן דקאי רק אמרכב והוא דוחק גדול. ויותר נכון כגרסת הגר"א (וכן גרס גם כן הזית רענן) "את רוב מי חטאת" והיינו שיש בהן כדי הזייה דאז על נגיעה אינו מטמא בגדיו שלבוש בהן מה שאין כן כשנושאן. וכן הדין במרכב הזב.
כשהוא אומר בכל לרבות משכב ומושב: כצ"ל . [הגר"א . והשמיט מיעוט מי חטאת שהלא אין שוה מגעו למשאו דאינו מטמא במשא].
ששוה מגען למשאן: היינו דבשניהן הדין דמטמא אדם לטמא בגדים.
ופרים: פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ופר יום הכפורים.
שהן מטמאין במשא: היינו שהן מטמאין בגדים שעליהן כשנושאין אותן ואף על פי שאין מטמאין במגע וקרא מתיבת "טמא" מרבינן להו דהנכנס למקדש או אכל קודש חייב.
והגר"א גריס בהדיא "שלא במגע" [והיינו דכל הדברים מיירי שנגע בהטומאה ונכנס למקדש וזה לא מיירי כשנגע בהן אדם שהן אינן מטמאין אדם].
וכשהוא אומר בכל דבר טמא [היינו מתיבת "דבר". כן משמע מהגר"א] לרבות הסככות: אילן המיסך על הארץ ויש טומאה תחת נוף אחד מהן ואין ידוע לאדם והלך אדם תחתיהן ונכנס למקדש חייב.
והפרעות: אבנים הפרועות והיוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות ונפל תחת אחת מהן ואם הלך תחתיהן ונכנס למקדש חייב לר' יהודה.
והקרי: היינו שנגע בקרי, דהגם דאינו מטמא רק במגע ולא במשא, מכל מקום ריבה בהו קרא דחייב כשנכנס למקדש.
דברי ר' יהודה: אבל לרבי עקיבא לא מחייב על סככות ופרעות כי אין הנזיר מגלח עליהן ורבי עקיבא סבר לה כר' יהושע דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, והכי איתא בנזיר (דף נו:) (הראב"ד).
( ד ) בנבלת חיה מה תלמוד לומר טמאה: דהא אפילו טהורה כיון שנתנבלה מטמאה כדמפרש בקרא.
ת"ל טמאה: שירצה מה שיפול עליו שם טומאה אשר הוא כזית ממנה.
( ה ) מה תלמוד לומר טמאה: ולכזית הלא נילף זה מחיה.
קרנה שערה חיבורה: פי' כשהן מחוברין עמה.
( ו ) מה תלמוד לומר טמא: אי לאשמועינן אתי דדוקא אשמונה שרצים הוא דמיחייב, אשאר שרצים לא מיחייב בביאת מקדש -- פשיטא, דאפילו טמויי לא מטמא כלל.
דמו: דדם השרץ כבשרו.
צירופו: חצי עדשה משרץ זה וחצי עדשה משרץ אחר דתנן "כל השרצים מצטרפין זה עם זה".
עירובו: היינו שנתערב ההוא שרץ במיני אחריני.
( ז ) או יכול ונעלם ממנו מקדש: נעלם ממנו שזה מקדש וידע שהוא טמא.
על העלם שרץ הוא חייב: ואמרינן בשבועות (דף יח:) דלר' אליעזר צריך שידע מקודם במה נטמא, אם בשרץ או בנבילה, ואחר כך יתעלם ממנו. ולרבי עקיבא אין צריך רק שידע שנטמא, הגם שלא ידע במה, ואחר כך יהא נעלם ממנו.
שני פעמים: דהיה לו לומר כל הטומאות ביחד ולומר פעם אחת על כולם "ונעלם ממנו". ורבי עקיבא ור"א דרשי ליה להא דלקמן במשנה י"א.
( ח ) ימי חומרן: הן ימי הראיה.
ימי קולן: הן ימי הלבון. ואף שקודם טבילה אין נפקא מינה כלל מיירי שאחר ימים שבעה היו טובלות קודם ספירת שבעה נקיים וכמ"ש ר"ת בשבת (דף יג:) שהיו נוהגות לטבול ב' פעמים (הגהות מהרי"ד).
( ט ) אם נאמרו הקלות: טומאת שרץ ונבילה שהן קלות חייב עליהן קרבן -- כל שכן על מת זב וזבה שהן חמורות.
הייתי אומר על הקלות בעולה ויורד ועל החמורות בקבוע: פי' הואיל ומטמא מקדש הוא בכרת ככל חייבי כריתות שבתורה, אם לא היו מפורשין אלא הטומאות הקלות, כיון שקרבן עולה ויורד חידוש הוא בחייבי כריתות, אין לך בו אלא חידושו -- קלות שנתפרשו בו, אבל חמורות הן בכלל חייבי כריתות שהן בקרבן קבוע.
ועל הקלות יהא פטור: פי' הואיל ובחמורות עצמן הקל לדונן בעולה ויורד הייתי אומר שעל קלות יהא פטור לגמרי.
( י ) אלא בטומאת מקדש וקדשיו: פי' אבל אם נטמא ולא נכנס אחר כך למקדש ולא אכל קדשים אינו חייב.
אמורין להלן: בפרשת אמור.
( יא ) שני פעמים: משמע שידע מקודם וידע בסוף.
רבי אומר וכו': מ"ונעלם" אחת גם כן יש ללמוד זה דמדכתיב "ונעלם" מכלל שהיה לו ידיעה, "והוא ידע" -- הרי שתי ידיעות. ובגמרא מסיים ד"ונעלם" שני הוא לחייבו על העלם טומאה ועל העלם מקדש וכדעת ר' ישמעאל במשנה ז'.