חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרק ט
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ט עריכה
(א) אמר רגלה וכו': התנא דורש והולך על סדר הפרשה, דאחר פרשת ערכין הכתוב מבאר דיני הקדשות הקרבנות.
יכול תצא לחולין: על ידי פדיון שיפדה אותו אבר, שאם לא מה יועיל לו כיון דלא יכול למשחטיה לשם חולין.
ת"ל יהיה קודש: בהווייתה תהא (גמרא).
מה יעשה לה: כלומר כיון דההיא אבר הוא קדוש ואין לו תקנה להוציאו לחולין.
חוץ מדמי אותה הרגל: שדמי הרגל לא יטול לפי שאינו שלו. ובתמורה פריך והא קמייתי אותו שקנאה עולה מחוסרת אבר, והוא הלא היה מחוייב עולה שלמה. ומשני דמיירי שמוכר אותה למי שנדר להביא בהמה אחת חוץ מרגלה והרי בין שניהם מביאין אותה - זה רגלה וזה שאר כל גופה.
לרבות את כולה: דהו"ל למכתב "כל אשר יתן ממנו לה' קודש", ומדכתיב "יהיה" - ריבויא הוא דאפילו לא נתן לה' אלא ממנו, דהיינו מקצתה, יהיה קודש כולה.
(ב) ת"ל קרבן: דכתיב "אשר יקריבו ממנה קרבן לה'", ועל זה מסיים קרא "לא יחלפינו ולא ימיר וגו' ואם המר ימיר וגו'". אבל קדשי בדק הבית דלא מקרי קרבן - אין תמורתן קודש.
(ג) ולא אוציא את של ציבור: קדשי מזבח של צבור.
ת"ל לא יחליפנו: בלשון יחיד דמשמע דיחיד עושה תמורה ולא צבור.
ולא אוציא את של שותפין: דקרבן יחיד מקרי.
ת"ל ולא ימיר אותו: שנה הכתוב פעם שני בלשון יחיד לומר דדוקא יחיד עושה תמורה ולא של שותפין.
(ד) אר"ש וכו': ר' שמעון סבירא ליה דאף קדשי בדק הבית איקרי קרבן דכתיב "ונקרב את קרבן ה' אצעדה וצמיד", ולהכי סבר דממלת "קרבן" לא נפקי למעוטי בדק הבית וה"נ קרבן צבור וקרבן שותפין לא נפקי ליה למעטינהו מ"לא יחלפינו ולא ימיר", ולזה אמר דמהכא נפקי הכל.
והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה: דהוא נמי נקרב על גבי המזבח ונאכל לבעלים בירושלים ואם כן בכלל כל הקדשים היה לענין תמורה דעבדי תמורה, ולמה יצא דכתיב בסוף הפרשה "ולא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו", אלא ללמד על הכלל כולו יצא לומר שאינו מדבר אלא במה שיוקש אליו.
מה מעשה קרבן יחיד: דמעשר ליתיה בשותפות מדכתיב "יהיה לך" - ולא של שותפות.
אף אין לי אלא קרבן יחיד: במשנה שם בתמורה (דף יג.) מסיים נמי "ומה מעשר קרבן מזבח, יצאו קרבנות בדק הבית". והתורת כהנים קיצר בדבר.
או דבר: כלומר אם אתה בא להקיש למעשר צריך אתה להקישו לכל דבר.
שהוא הקדש מזבח: הגר"א מחקו וכן בילקוט ליתא, דהא כבר למד זה מקודם.
ונוהג בבקר ובצאן: איני יודע מה מיעט בזה. ואפשר דבא לומר דוקא דומיא דמעשר שהוא נוהג בבקר וגם בצאן, לאפוקי פר כהן משיח שאינו נוהג בצאן. וכן אילו של כה"ג ביוה"כ שאינו נוהג בבקר. והא דקאמר לקמיה מנין לרבות קדשי קדשים -- היינו שאר קדשי קדשים שנוהג בבקר ובצאן, אכן אין דומין להן בזמני אכילה שאכילתן רק ליום ולילה לבד.
וקדשים קלים של יחיד: כגון זבח תודה ואיל נזיר שהוא נאכל רק ליום ולילה.
ת"ל בהמה ואם בהמה: דהו"ל למכתב "ובהמה אשר יקריבו", וכתב "אם" - לרבות אלו דגם הם עושים תמורה.
(ה) ולא ימיר אותו הקדש וכו': מדכתיב "אותו" משמע דאותו דוקא אם המיר תמורתו קודש, אבל התמורה אם המיר אין תמורתו קודש. ובגמרא (ערכין יג, א) יליף לה מדכתיב "ותמורתו יהיה קודש" - ולא תמורת תמורתו.
הולד: של קדשי מזבח עושה תמורה דכתיב "ותמורתו יהיה קודש", "יהיה" לרבות הולד.
ולא הולד: טעמם דכתיב "והיה הוא ותמורתו", "הוא" למעט הולד. ומאי דכתיב "יהיה" סבירא להו דבא לרבות שוגג כמזיד כגון כסבור להמיר בהמה שחורה והמיר לבן, דגבי הקדש לא קדיש דהוי הקדש טעות, ולגבי תמורה קדוש.
(ו) תמימים בבעלי מומין: כלומר תמימים דחולין בבעלי מומין של קודש. ואיתא שם דדוקא אם קדם הקדישן למומן, אבל אם קדם מומן להקדישן אין בכחן לעשות תמורה.
ובעלי מומין בתמימין: בעלי מומין דחולין בתמימין של קודש, והיינו "טוב ברע ורע בטוב", כלומר טוב דחולין ברע של קודש, ורע דחולין בטוב דקודש.
ואם וכו': דע דבסוגיא ריש תמורה איתא פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה לענין יורש. דר' יהודה סבירא ליה דיורש אינו מימר, ור' מאיר ס"ל דיורש מימר, ונפקא ליה מדכתיב כפל לשון "המר ימיר" לרבות היורש שיכול להמיר קרבן שהקדיש אביו, והאי וי"ו יתירא של "ואם" דהוי מצי למכתב "אם המר ימיר" בא לרבות האשה שיכולה להמיר קרבנה, ומשום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר הוה אמינא דבאשה לא חייל תמורה. ותנא דידן מבאר סדר הכתוב אליבא דר' מאיר דסבירא ליה יורש מימר, "ואם המר ימיר" לרבות את האשה, היינו מיתורא דוי"ו. "ואם המר ימיר" -- היינו הכפל לשון דהמר ימיר -- לרבות את היורש.
א' בב': א' של חולין בשנים של הקדש ואמר הרי זו תחת אלו.
וב' בא': שנים של חולין באחת של הקדש, ואומר הרי אלו תחת זו.
ר"ש אומר וכו': ס"ל ד"בהמה" אחת משמע, ולא חייל תמורה אלא אחת באחת ולא אחת בב'. והוא הדין דלא ב' באחת כדאיתא במשנה שם.
ובהמות הרבה קרויה בהמה: שנאמר "ובהמה רבה".
(ז) לא בהמה בעופות: היינו בהמה של חולין בתורים ובני יונה של קודש. והוא הדין להיפך.
ולא בהמה במנחות: בהמה של חולין במנחות של קודש. וכן מנחות כשהם עדיין חולין בבהמה של קודש. וכל זה מדכתיב "בהמה בבהמה" - משמע דבין הקודש ובין החול יהיו שניהם דוקא בהמה.
ולא בהמה בהם: היינו בעופות ומנחות.
(ח) ולא בהמה בעוברין: של הקדש, כגון שיאמר "הרי בהמה זו תמורת עובר שבמעי בהמת הקדש זו" - אין בהמה מתקדשת.
ולא עוברין בבהמה: כגון שיאמר "תהא עובר שבבהמה זו של חולין תחת בהמת הקדש זה.
הכי גרסינן: ולא איברים בעוברין ולא עוברין באיברים: פי' לא איברים דחולין בעוברין דהקדש, שאם אמר "תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו" - אין הקדושה חל על האבר.
ולא עוברין באיברים: שאם אמר "הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל קודש זו" - אין העובר קודש.
ולא איברין דחולין בבהמה שלימה של קודש, ולא בהמה שלימה של חולין באיברים של קודש.
(ט) ממירין איברים בשלמים וכו': אם אמר "הרי רגל בהמת חולין זו תמורת בהמת הקדש זו" -- חלה תמורה על האבר ומתפשטת בכל הבהמה והוי כולה תמורה וקרבה. אבל לא שלמים בהן, דאין כח באבר אחד של בהמת הקדש לעשות תמורה.
והלא במוקדשין: כלומר בתחלת הקדש כשמקדישו אמר "רגלה של זו עולה", מתפשטת הקדושה בכולה כדלעיל בריש פרקין לדעתו אף כשיאמר וכו' ר"ל ואשתכח דהמיר בהמה כולה וקרינא "בהמה בבהמה".
(י) היכן קדושה חלה עליו: כל זמן שהוא בבית הבעלים - שם הוא ממיר וחלה הקדושה על התמורה. אבל אם נתנה לכהן שיקריב לו אין יכול להמיר אותו.
(יא) והלא הבכור וכו': כלומר ממקרא זה אנו למדין שהבכור עושה תמורה בבית הבעלים שהוא הבית אשר בו חלה הקדושה שם יכולין הבעלים להמירו ואינו עושה בבית כהן -- לא הבעלים ולא הכהן, שהלא אינינו המקום אשר בו נתקדש.
וכי מפני מה אין ממירין: הכהנים בבכור. והלא כולו שלהן הוא, ומחיים הוא נותנו לו ואין הכהן מתכפר בו.
מה חטאת ואשם אין ממירין בהן: דהא ודאי פשיטא לן דאין הכהן זוכה בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך.
מה אינו מימר: כלומר מה לחטאת ואשם שאינו מימר בהן שכן הדין נותן שאין זכין בהן בחייהן ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו.
שאין זכין בהן בחייהן: אלא לאחר שחיטה, מהקטרת אימורין ואילך.
השבת על הדין: כלומר אילו מן הדין לבד ילפינן ליה בודאי שהשבת על הדין ופרכתך פירכא. אבל אנן ילפינן ליה מן המקרא ומה תשיב על המקרא דכן גזר הכתוב שקדושת התמורה לא תהיה אלא במקום שהוקדש הקרבן וההיקש אתי לכל מילי אף על הבכור הלכך אין כהן ממיר בבכור אף לאחר שנתנו לו והוא בביתו, אבל ישראל אם המירו בעודו בביתו נתפס התמורה בקדושה שהרי ברשותו חלה הקדושה על הבכור.
(יב) אם משנתנו לכהן: בכור וחטאת ואשם.
זה וזה: היינו בין הכהן ובין הישראל וכנ"ל.
(יג) והיה הוא הקודש וכו': מדכתיב "והיה הוא ותמורתו" משמע דהוא ותמורתו לבדו יהיה קודש אבל אינו מתפשט לתמורת תמורתו.
(יד) והלא דין הוא: שהתמורה עושה תמורה ולהכי איצטריך קרא למעטו.
תמורה שהקדשה חלה בבעלת מום קבוע: כדיליף לקמיה דנראה מזה שיש לה כח גדול בתפיסה יותר מתחלת הקדש, אינו דין שיהיה לה כח גם כן לתפוס תמורתה ותהיה תמורה עושה תמורה.
(טו) יהיה קודש מלמד וכו': ד"יהיה" משמע יהיה מכל מקום, אפילו שתהיה התמורה בלתי ראויה דהיינו שהמיר בעל מום בתמימה של קודש -- חלה עליה קדושת תמורה לענין שאינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד אפילו על ידי פדיון. מה שאין כן בתחלת הקדש. ואף דזה משמע ממה דכתיב "רע בטוב", ד"רע" היינו בעל מום וכנ"ל ומסיים הכתוב על זה "והיה הוא ותמורתו" -- אפשר דהיינו אומרים שיוצא לחולין מקדושתו על ידי פדיון ליגזז וליעבד כמו בשאר הקדש שקדם מומן להקדשן, ובזה אשמועינן ד"יהיה קודש" שקדושתו חמורה ודינו כמו בשאר הקדש שקדם הקדשן למומן. אי נמי, היינו אומרים ד"רע בטוב" היינו דוקא מום עובר, וגלי בזה דאפילו מום קבוע.
(טז) לעשות את השוגג כמזיד: בפרק ב' דתמורה (תמורה יז, א) מתרץ חזקיה היכי דמי שוגג דהיינו שכסבר שמותר להמיר וקמ"ל קרא דחייל התמורה וע"כ אם גזז ועבד אח"כ באותה תמורה לקי אף על גב שתחלת התמורה היה בטעות.