חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרשה ד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ד עריכה
(א) יכול בבהמה טמאה וכו': דאי אקדשה טעונה פדיון ובעי חומש.
הא אינו מדבר: פי' אם כן בהכרח תאמר שאין הכתוב הזה מדבר בטמאה ממש אלא בבעלת מום, וקרי לה טמאה משום דאינה קריבה והיא טמאה למזבח, ואתא לאשמועינן דכאשר הוממו יוצאין לחולין על ידי פדיון כדכתיב "והעריך אותה הכהן", אבל קודם שהוממו לא מהני פדיון. וא"ת ואימא איפכא דהאי קרא בטמאה ממש וקרא דלמטה דהיא היתירה אתיא לבעלת מום. י"ל דקרא ד"אשר לא יקריבו" משמע דאינה פסולה אלא להקרבה אבל להדיוט שריא (תוספות).
ת"ל אשר לא יקריבו: משמע שאינה קריבה כל עיקר.
(ב) לרבות את המתה: פי' דהאי דאפיק לבעל מום בשם 'טמאה' לכלול גם אם הקדיש בהמה מתה, היא קדושה לדמים והרי זו תפדה כשאר מטלטלין.
יכול אפילו אמר וכו': דמה לי מתה קודם שתקדש או לאחר שתקדש.
{{דה מפרש|הכי גרסינן: ת"ל והעמיד והעריך את שיש לו העמדה דהיינו שצריך להעמידה לפני בית דין ולהעריכה, ואם אין לה העמדה אין לה הערכה אלא טעונה קבורה לפי שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים.
(ג) מנין לרבות המתה ולהוציא וכו': אחרי ששניהם אין להם העמדה, מה ראית לרבות זו ולהוציא זו.
הרי אנו למידין אותה מבהמה טמאה: פי' מדהוציאו בלשון 'טמאה' ללמד דמתה שמרבינן צריכה להיות כעין טמאה, מה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, דבתרוויהו לא חזיא להקרבה דהא טמאה היא -- אף אני ארבה המתה קודם שהקדישה שבשעת הקדשה ובשעת פדיונה לא חזיא להקרבה, וממעט את שהקדישה ואח"כ מתה לפי שבעת הקדישה היתה ראויה להקרבה ואחר מיתתה לא. (ועיין בר"ש שמביא בשם ירושלמי דמע"ש פירוש אחר בברייתא זו).
(ד) מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש: בפרק הזהב (בבא מציעא נד, ב) מיתנייא כי הך ברייתא ומייתי בה קרא אחרינא דכתיב לקמן "אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וגו'", ודריש התם שאין מוסיף חומש אלא על הקדש ראשון ולא על הקדש שני, דומיא דבהמה טמאה שהיא ראשונה דכתיב "הטמאה" - טמאה ראשונה. אבל אם פודה הקדש שני שחילל ראשון עליו אינו מוסיף חומש והכא ברייתא אחרינא היא ומייתי לה קרא קמא, והכי קאמר מנין לנו לכל הקדשים שהוממו שיהיה להם פדיון, ושמא אינו מרבה אלא כיוצא בבהמה טמאה, מה בהמה טמאה מיוחדת ומאי ניהו בעלת בום שהקדיש שהיא תחלת הקדש, פירוש שאינה סוף הקדש שהרי אינה קרבה לגבי מזבח ואינה צורך הבנין ומועלין בה, פי' מעילה ממש שהיא קדשי ה', הואיל ואין בה היתר אלא על ידי פדיון וכולה לשמים, פירוש כל זמן שלא נפדת אין בה שום היתר לכהנים ולא לשום אדם, שאינו יכול לשחטה ולא לאכול ממנה -- אף אני מרבה כיוצא בה. ומה יש לנו להביא פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין, פירוש שכולן לשמים ואף עורותיהן ומועלין בהם והוא שיהיו תחלת הקדש שלא הוממו ושלא נתחללו אלא הם היו הראשונים שהוקדשו תחלה לכך ועכשיו הוממו ויש להם פדיון.
ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של ציבור ושל יחיד: דאע"ג שהן תחלת הקדש אכתי יש מהן שאין כולן לשמים דכהנים ובעלים אכלי להו ובקדשים קלים אין בהם מעילה. מנין שניפדים.
ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה: לרבות את כולן לפדיון ועכשיו נוכל לומר שבא לרבות אף אמצע הקדש שיהא לפדיון כגון שהקדיש בהמה והוממה וחללה על אחרת ועוד הוממה גם זו בא הכתוב לומר שהוא מחללה על אחרת אף על פי שהוא אמצע. וכל זה נפיק מקרא קמא והוא לענין פדיון שכל הקדשים נפדין בין הקדש ראשון בין הקדש שני, לפי שאין כאן הטמאה, דיהיה משמע דוקא ראשונה ובהמה טמאה דהיינו בעלת מום משכחת בתחלת הקדש ובאמצע הקדש וההיא ברייתא דפרק הזהב דיליף התם דאהקדש ראשון מוסיף חומש ולא על הקדש שני -- יליף התם מקרא ד"אם בבהמה הטמאה", מדכתיב "הטמאה" בה"א משמע טמאה ראשונה, ועל כרחך בא המיעוט לענין חומש דהקדש שני אם הומם וחללו אין מוסיף עליו חומש. דאי לענין פדיון הרי רבינו אותם כולם מן "כל בהמה" דהכא לא כתיב "הטמאה" למיעוטא. אלא לאו לענין חומש (ראב"ד בפירושו ועיין שם שהאריך שם לבאר הסוגיא דבבא מציעא דף נ"ד וכן הר"ש האריך מאוד עי"ש).
(ה) בהמה נפדית ואין העופות וכו': היינו שנעשות העופות מחוסרות אבר אחר שהוקדשו וכן בשארי הדברים שנטמאו או שנעשים מקולקלים אפילו הכי אין מועיל להם פדיון מדכתיב "בהמה" דהוא יתירא, דהו"ל לכתוב "אותה" דהא בבהמה קאי, אלא דאתי למעוט. (ועיין בפרק המנחות דף ק"א] בגמרא וברמב"ם פ"ו מאיסורי מזבח דין ד' (פ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ד) ובילקוטי הלכות).
(ו) אכסרה: היינו כפי אומדנא בעלמא אבל אינו מדוד ולא שקול ולא מנוי והכונה שאם לא היה יודע ודאי כמה שוה בהמת קדשים לא היה פודה אותה דלכך נאמר והעריך וגו'.
כערכך הכהן כן יהיה: הוא קרא יתירא ובא להורות שהערך הגדול אשר ינתן בהם לפני הכהן לא יפחות ממנו כיצד אמר אחד וכו' דכשהיו פודים ההקדשות מיד ההקדש היו מכריזין אותן בפני כל הבאים לפדות.
ממשכנים מנכסיו עד עשר: דכיון שנתרצה ליתן להקדש חמישים נחשב אמירתו לגבוה כאילו מסר כבר המעות ושייך לו הבהמה או המטלטלין וע"כ צריך לשלם היתרון שהוסיף על בעל ארבעים וישאר ברשות בעל ארבעים.
נפרעין מבעל העשר את המותר: על עשר כגון אם נמכר בשלשה נפרעין ממנו שבעה, ומן האחרים צריך שיושלם להקדש כל מה שהוסיף כל אחד ואחד עד שיפדה בערך העליון שנתן עבורו ואופן התשלומין אם חל על כל אחד רק במה שהוסיף או באופן אחר מבואר בערכין (דף כז:) שיש חילוק באם חזרו בהן בבת אחת או שחזרו בזה אחר זה עי"ש.
(ז) ואם כו': אין לו ביאור על מה הוא מחלקו לשתים. ומצאתי באדרת אליהו שגורס "גאל יגאלנה לרבות את האשה, ואם גאול יגאלנה לרבות את היורש", פי' דהיורש או אשתו הפודין את הקדשו מוסיפין חומש ולא אמרינן דהויין כאחרים הפודין את הקדש חביריהם דאין מוסיפין חומש.
הרי כאן שנים וכו': פי' בקרא דלעיל כתיב "כערכך הכהן כן יהיה", משמע שא"צ להוסיף יותר על דמיה, ובקרא שלאחריו מצריך להוסיף חומש.
בגאולות האמורין למטה: במקדיש בית ושדה אחוזה שהבעלים מוסיפין חומש כמו שמפורש שם בהדיא, וכל אדם אין מוסיפין בהם חומש, אף כאן כן.
(ח) יכול בבית דירה וכו': פי' אבל שאר נכסים אין יכול להקדיש.
הכי גרסינן: במקדיש את נכסיו: פי' אשמועינן דיכול להקדיש והקדש חל עליהן אף על גב דאינו בית דירה, והאי דקרי להו "ביתו" - לומר שאינו יכול להקדיש אלא אם כן יש ברשותו, ד"ביתו" כתיב, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. פי' אחר, יכול בבית דירה הכתוב מדבר -- שעל בית דירה מוסיף חומש ולא על שאר הקדש. כשהוא אומר וכו' הא מה אני מקיים ואיש כי יקדיש - במקדיש כל נכסיו שגם עליהם מוסיף חומש כשפודה אותו. (אבל הוא דוחק דאם כן היה לו להתנא לומר דרשתו על הפסוק האחרון דמיירי לענין חומש).
(ט) לבדק הבית: ולא למזבח, שקדשי מזבח אין כולו לה' שאפילו עולות עורותיהן לכהנים.