חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרק יא
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יא
עריכה(א) מה קודש אמור להלן: גבי מקדיש בית דכתיב "כי יקדיש איש את ביתו קודש", ושם לא תצא לעולם מיד הקדש אלא בפדיון כדכתיב התם "והעריכו הכהן וגו'", ובית לא נפקא לכהנים לעולם אלא שדה אחוזה לחודה דגזירת מלך היא אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא פדיון הלכך כי פריק לה אחר הרי יש דמים לבדק הבית הקדש וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים אבל אי לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמישים שקל לבדק הבית ושקלי לה.
(ב) שהכהנים וכו': כהנים של משמר היובל נכנסין לתוכה והיא חלוטה בידם אבל נותנים דמים כמה שכתבנו.
אבל לא נותנין: טעמא דר"ש מפרש בגמרא דהוא גמיר גז"ש קודש קודש מכבשי עצרת דכתיב שם "קודש יהיו לה' לכהן", מה התם בחנם אף הכא בחנם. וטעמו דיליף יותר מכבשי עצרת משום דשדה אחוזה וכבשי עצרת שניהם הם ממתנות כהונה דכתיב שם "קודש יהיו לה' לכהן". ור"י סבר כי אגמרא לן גז"ש קודש קודש מסתברא יותר דנגמור ממקדיש בית דשניהם קדשי בדק הבית לאפוקי כבשי עצרת דהוא קדשי מזבח.
שדה רטושין: עזובה עד שיגאלנה אחד וכשיבוא היובל תצא מידו לכהנים אבל כ"ז שנשארה ביד הקדש שלא גאלה אחר אינה יוצאה לכהנים. ומפרש בגמרא טעמו דר"א מדכתיב "והיה השדה בצאתו ביובל" - בצאתו מיד אחר, והיינו מיד הקונה אותה מן ההקדש שיוצאה ממנו ביובל בההוא קאמר דתיהוי לכהנים אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע כי לא מצינו בשום מקום שציוה שיצא השדה ביובל מיד ההקדש, ואיך קאמר "והיה השדה בצאתו וגו'". ופשטיה דקרא לדידיה הכי משמע: ואם לא יגאל את השדה הבעלים ואם מכר, כלומר אלא שמכרו הגזבר, לאיש אחר והיה בצאתו ביובל לכהנים.
(ג) הכי גרסינן: מה תלמוד לומר לשדה שהיא וכו': ופי' מה תלמוד לומר "אחוזתו".
לשדה: שהדין הוא שהיא יוצאה מיד הגואל אותה מן ההקדש ביובל לכהנים, שאם הגואל שגאלה היה אחד מן הכהנים של המשמרה שבזה היה אפשר לומר שיוכל הכהן הזה לומר הואיל ואלו גאלה ישראל היא יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי, אם כן למה תצא מידי, אזכה אני בה שהרי היא תחת ידי, והאי "יכול לומר" דאיתא בברייתא פי' יכול שיוכל לומר.
ת"ל לכהן תהיה אחוזתו: דה"ק אחוזתו שירש הכהן מאביו היא שתהיה שלו אבל זו אינה שלו אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים בעלי המשמרה.
(ד) הכי גרסינן: מה תלמוד לומר ללוקח שדה וכו': פי' מה תלמוד לומר אשר לא משדה אחוזתו, דאם שדה מקנה היא פשיטא שאינה שדה ירושה.
יכול תהיה לפניו כשדה מקנה: דכיון שמתחלה באתה בתורת קנין לידו תהיה כשדה מקנה דאם רצה לפדותה פודה אותה בשויה ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר תשוב אליו ביובל (שהיא חוזרת לאביו כדין שאר מכירות וכשאר מקדיש שדה מקנה היא שהגואלה מיד הגזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ דהיינו אביו וזה יורש כח אביו).
יצתה זו שהיא שדה אחוזה: וע"כ אם בא לפדות יפדנה בית כור בחמשים שקלים ואם גאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל ולא אליו. ודוקא בזו שבשעה שהקדישה כבר מת אביו ונעשית שדה אחוזה שלו ממש בזה גילתה התורה דדינה כשדה אחוזה. אבל אם הקדישה ואח"כ מת אביו דבשעת הקדש היתה שדה מקנה ממש ס"ל לר"מ דדינה כשדה מקנה.
יכול תהיה לפניו כשדה מקנה: ר"ל דניזל בתר זמן ההקדש.
ת"ל וכו' אשר לא משדה אחוזתו - שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזתו: דהיינו אם בעת הפדיון היה אביו עדיין חי מה שאין כן בזו שבשעת הפדיון כבר מת אביו, ראויה להקרא עליה שם שדה אחוזה. וטעמם דאי כדר"מ לכתוב רחמנא "אשר לא שדה אחוזתו" ונמעט אותה שנעשית שדה אחוזה ממש דהיינו מת אביו ואח"כ הקדישה. מאי "משדה"? לרבות דאפילו מת אביו אחר שהקדישה גם כן ראויה להקרא בשם שדה אחוזה (ערכין כז, א).
שדה מקנה: שהקדישה ולא גאלה אדם ונשארה ביד הגזבר אינה יוצאה לכהנים ביובל אפילו אם ירצו ליתן דמי שויה אלא תחזור למי שמכרה למקדיש בלי כסף כלל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא יכול להקדישה אלא עד זמן היובל (וזהו רבותא דברייתא דאי לאשמועינן היכי שגאלה אחר שחוזרת למי שמכרה למקדיש -- הרי קרא כתיב).
במכסת: לשון מנין הוא ור"ל מנין דמיו שהוא שויו.
(ה) אר"א צא וראה: פליג אתנא קמא וסבר דאפילו בשדה המקנה נמי נותן לפי זרע חומר שעורים.
ונאמר להלן: בשדה אחוזה "וחשב לו הכהן את הכסף". מה להלן וכו' ופירוש לפי זה מלת "מכסת" היינו במנין הקצוב הנאמר למעלה.
(ו) שלא ישהא: בלי איחור מדכתיב ביום ההוא.
שאפילו מרגלית בקלים: פירוש: אדם קל ועני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית -- לא ישהנה הגיזבר לומר לו העלה אותה לכרך ולפי אותן הדמים תן אלא לפי מה ששוה כאן שמין וזה משהא אותה וימכרנה כמה שירצה ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן ששמאה כהן לא היה לו יותר.
(ז) יכול הגזבר וכו': וכל אשר קנהו, ר"ל לגזבר דקנהו הלוקח האחרון מאתו.
ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ: ד"הוא" פי' ל"אשר קנהו", שר"ל לאשר קנהו המקדיש מאתו שהם בעליו הראשונים אשר מכרוהו לאותו שהקדישו שלהם אחוזת הארץ.
הכי גרסינן: לאשר קנהו מאתו לשדה שיצאת לכהנים וכו' יכול תחזור לבעלים הראשונים: ביובל שני, שהרי לזה המקדיש היתה בידו שדה מקנה.
ת"ל אשר קנהו מאתו: והיינו לכהן שמכרה אבל בעלים הראשונים לא מכרו אותה.
אין נערכין פחות מסלע: דאפילו עני הנידון בהשג יד לא יתן פחות מסלע ואם היה לו סלע נותנו ואם היה לו פחות מסלע לא יתן פחות מסלע אלא ישאר עליו חוב עד שיהיה לו סלע, וה"ק קרא וכל ערכך יהיה בשקל שלם ולא פחות משקל. ובריש פרק ב' דערכין מפרש שאם היה עני ונתן סלע והעשיר, אינו נותן עוד כלום. אבל אם נתן פחות מסלע והעשיר -- נותן חמשים דבנתינה קמייתא לא יצא ידי חובתו דאין ערך פחות מסלע.
לפי שנאמר ופדה: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", ומשמע בכל דבר.
פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות: דבעינן דומיא דשקל שיהיה דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון.
(ח) מנין אם רצה לרבות ירבה: פי' אם רצה להגדיל הסלע דהיינו שיהא כ"ה גרה ירבה וחייבין ליתן סלע כזו כיון שנתגדל הסלע.
ת"ל יהיה: דהוא יתירה, דהיה לו לכתוב "עשרים גרה שהקל", ואמר "יהיה" משמע דיהיה לו עוד הויה אחרת דהיינו בתוספות.
יכול אם רצה לפחות יפחות: פי' אם רצה להקטין הסלע יכול שיפדה בפחות.
ת"ל הוא: בפרשת קרח במתנות כהונה כתיב "גרה הוא" - בהווייתו יהא שלא יפחות. ועיין בראב"ד שכתב בקצרה וז"ל אם הוסיפו עליו כמו שהיו נותנין נ' סלעים בזרע חומר שעורים וחמש סלעים לפדיון הבן כך הם נותנין עתה לאחר התוספות וכן בכל מקום שהם זקוקין ליתן בשקל הקודש ואם פחתו ממנו חייב ליתן לחשבון הראשון.