חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרשה ה


ביאור - פרשתא ה עריכה

( א ) לא המשלח וכו':    היינו המלוין את המשלח אינן מטמאין בגדים.
תלמוד לומר לעזאזל יכבס בגדיו:    דמלת "לעזאזל" יתירא היא, דכבר כתיב למי נשלח אלא להסמיכו לתיבת "יכבס" דהיינו רק משהגיע לעזאזל.
תלמוד לומר והמשלח:    משמע תיכף אחר שילוח.
הא כיצד:    יתקיימו שני תיבות הללו.
כיון שיצא מחומת ירושלים:    שאז הוא דורך לעזאזל שנשלח מן העיר למדבר.


( ב ) הזורקו בבת ראש מטמא בגדים:    קסבר דחיפתו וזריקתו היא שילוחו ואז מטמא בגדים, לא קודם.

( ג ) יכול גזירת מלך:    שיהא מחוייב לטבול כדרך שכה"ג טובל.
תלמוד לומר ואחר יבוא אל המחנה:    ר"ל ובפרה אדומה גם כן כתיב "ואחר יבוא אל המחנה".
מה ואחר האמור להלן:    הוא מפני טומאה דהתם כתיב "וטמא הכהן עד הערב", ואם ירצה לשהות בטומאה ולא לטבול הרשות בידו -- הכא נמי כן הוא (זית רענן).


( ד ) יוציא:    כמו "וגו' אל מחוץ למחנה ושרפו באש וגו' והשורף אותם יכבס בגדיו". נמצא דהנשרפין מחוץ למחנה והיינו בבית הדשן מטמאין בגדים להשורפן.
מה תלמוד לומר:    פי' למה לו למכתב חטאת חטאת שתי פעמים, דהו"ל למכתב "ואת פר החטאת ואת שעירו".
אלא אלו בלבד:    פי' ציותה התורה אצלם שתי הדברים, שריפה בבית הדשן וטומאת בגדים.
מנין לרבות פר כהן משיח וכו':    שנזכר בהם שריפה בבית הדשן דכתיב בפר כהן משיח "אל שפך הדשן ישרף" ובפר העלם דבר של צבור כתיב "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון". מנין שגם בהם השורפן מטמא בגדים כמו בפר ושעיר יום הכפורים. תלמוד לומר 'חטאת חטאת' לרבות כל חטאת שהובא דמם לפנים שהשורפן מטמא בגדים.
ממקומו הוא מוכרע אשר הובא וגו':    שלא היה לו לכתוב "אשר הובא וגו'" אלא "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת יוציא וגו'", משמע דתלי טעמא דטומאת בגדים משום דהובא את דמה לכפר, למדנו שכל הפנימים השורפן מטמא בגדים.
לכפר בקודש:    וסמיך ליה "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וגו' והשורף אותם יכבס בגדיו", משמע דכל זה דוקא אם כיפר בקודש.
אם לא כפרו כמצותן:    שנפסלו וטעונין שרפה כשאר פסולי המוקדשין.
נשרפין בבית הבירה:    מקום בהר הבית נקרא "בירה".


( ה ) להלן וכו' וכאן אתה נותן מחנה אחת:    התנא קמתמה ואמר להלן בפר העדה וכהן משיח אתה נותן להם לשריפתן חוץ לשלש מחנות -- עזרה והר הבית וירושלים, כדילפינן לעיל (בויקרא דיבורא דחובה פרשה ג' פ"ה), וכאן אתה אומר "אל מחוץ למחנה ושרפו" דמשמע דשורפן חוץ למחנה שכינה מיד במחנה לויה, והלא אף אלו פנימיים ואתקשו להדדי לשריפה ולטומאת בגדים כדאמרינן לעיל 'חטאת חטאת' -- אלמא כי הדדי נינהו, ואם כן למה נאמר כאן מחנה אחת? וע"כ לא נאמרה אלא על טומאת בגדים הכתובה אחריה "והשורף אותם יכבס בגדיו" ולומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמא בגדים ואף שלשריפת פר כהן משיח מכאן למד שהרי לא נכתב בו טומאת בגדים ומריבויא דחטאת חטאת אתיא כדפרישית.


( ו ) מכאן אמרו וכו':    פי' דהראשונים מטמאין בגדים כיון שיצאו חוץ לעזרה.
היו סובלין אותם במוטות:    להוציאן לחוץ ויצאו הראשונים האנשים ההולכים לפניהם חוץ לחומת העזרה והאחרונים עדיין לא יצאו.


( ז ) נאמר כאן וכו':    דכתיב "ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".
ונאמר להלן:    בפר כהן משיח דכתיב "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו".
מה וכו' ע"י ניתוח:    כדאמרינן ביומא (דף סח.) דילפינן גזירה שוה ראשו וכרעיו מראש וכרעים דכתיב גבי עולה דהתם היה על ידי ניתוח כדכתיב בקרא.
אף כאן ע"י ניתוח:    ואופן הניתוח מבואר שם בגמרא דלא הפשיט את העור מתחלה כמו בעולה אלא היה מנתח את העור ע"ג הבשר קודם שריפתן וגם זה ילפינן מפר כהן משיח דהיה באופן זה וכמבואר לעיל בויקרא דיבורא דחובה בפרק ה'.


( ח ) לא המצית את האור ולא וכו':    ד"השורף אותם" משמע המתעסק בשריפת עצמם לא במה שהוא חוץ מגופן.
המסייע בשעת שריפה:    כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והחותה בגחלים כדי שתבער האש (רמב"ם).
יכול יטמא בגדים משיעשה אפר:    פי' אף ההופך בהם או המשליך גחלים אחר שנעשו אפר.
תלמוד לומר אותם:    דמשמע שיש בהן עדיין קצת קיום.
ר"ש וכו':    פליג בתרתי אר' יהודה דקאמר המסייע בשעת שריפה דמשמע כל אימת דסייע אפילו רק בתחלתו, ועוד ס"ל דעד שיעשה אפר אפילו ניתך הבשר אם סייע אז מטמא בגדים והוא ס"ל דאינו מטמא בגדים עד שיוצת האור ברובן דאז יקרא 'שורף' אבל כל עוד שלא הוצת האור ברוב גופן(?) לא יקרא בשם 'שורף'. ועוד ס"ל דמאי דכתיב "אותם" ממעט משניתך הבשר דתו לא מקרי "אותם".
הכי גרסינן אותם מטמא בגדים ניתך הבשר וכו' (כן איתא בזבחים קו.).