חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרשה א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא א
עריכה( א ) מה תלמוד לומר: פי' דהי"ל לכתוב "אחרי מות בני אהרן", מאי "שני" דנקט? אלא למדרש שמיתת שניהן היה שוה כדמסיים לבסוף.
בני אהרן וכו': לעיל פרשה שמיני מכילתא דמילואים הלכה ל"ב ע"ש בביאורנו.
שעבירת שניהם שוה: פי' שלא הקדים בפעולה זו אחד לחבירו דנימא שהוא היה המתחיל בעבירה והשני נגרר אחריו אלא צמצמו שניהן בזמן אחד כך מיתת שניהן היה ברגע אחת.
( ב ) על הקריבה מתו: מפני שנתקרבו ונכנסו לפני ולפנים בלא רשות ולא מתו על ההקרבה של הקטורת שבזה לא היה העונש כדאי למות.
רבי עקיבא אומר כו' הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה [כן הוא גירסת הראב"ד וכן הוא בילקוט וכן גרס הגר"א באדרת אליהו].
כדאיי ההקרבה לעצמה: פי' שכל חטא לבדו גרם להם העונש וע"כ שני הכתובים מדוקדקים.
( ג ) ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון: פי' דכתיב "וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה דבר וגו'", ובדבור הראשון לא כתיב ביה מה דיבור עמו.
לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן: פי' שהדבור האחרון והוא מה שנאמר "ויאמר ד' אל משה דבר וגו'" נאמר קודם מיתת בני אהרן והדבור הראשון נאמר אחרי מיתתם וזרזו יותר [זית רענן]. ונראה שבפעם הראשון אף אם נאמר שהזכיר עונש מיתה לא הזכיר שימות כדרך שמת פלוני אבל אחרי פטירת שני בני אהרן זרזו ביותר שלא ימות כדרך שמתו בניו.
הכי גרסינן ואל יבוא בכל עת ואם בא מת הוא כאשר מתו בניו שנאמר ואל יבוא ואת ימות הא אם בא מת הוא [הגר"א]: ונכון מאוד ורעיון אחד הוא בברייתא מן תיבת "לכך נאמר" עד סוף (והמדפיס הראשון שהעמיד אות ד' באמצע ענין היה בטעות).
( ה ) זה בצד זה: כמו שכתבתי למעלה.
אחד פתוח: היינו דיבור האחרון שפירש מה דיבר עמו.
ואחד סתום: דיבור ראשון לא פירש מה דיבר עמו.
ואיזה זה דיבור של יין: פי' הא דכתיב כאן "וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו'" היינו שציוהו שיאמר לאהרן "יין ושכר אל תשת וגו'".
שנאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו': ואחר כך כתיב מיד "יין ושכר אל תשת" אם כן משמע שנאמרה מיד אחר מיתתם ואף על גב דכתיב התם "וידבר ה' אל אהרן" הו"ל כאילו כתיב אל משה שיאמר לאהרן כמו שאמרו חז"ל.
( ו ) הכי גרסינן אהרן באל יבוא [הגר"א וכן הוא גם כן גירסת הראב"ד] ואין משה בבל יבוא: שמותר לו לכנוס בכל עת.
הכי גרסינן או אהרן בבל יבוא ואין הבנים בלא יבוא [הראב"ד והגר"א]: פי' או אינו שבא המיעוט למשה דאחר שאהרן ומשה שקולים היו ונצטוה אהרן הוא הדין משה אלא המיעוט הוא לבני אהרן.
שנצטוה לבוא: כה"ג שנצטוה לבוא ביוה"כ לפני ולפנים נצטוה שלא לבוא בכל עת מי שלא נצטוה כהן הדיוט וכו'.
תמימים יוכיחו וכו': ר"ל יש סברא להיפך שהאנשים שלא נצטוו לבוא בשום פעם אינן כלל בסוג זה של הבאה לפנים ולא שייך עליהן ציווי לומר שלא יבוא וכעין זה אשכחן אצל איסור שתויי יין שלא לכנס למקדש ולא הוזהרו על זה אלא תמימים ולא בעלי מומין.
לרבות את הבנים: וכן הוא אומר "וישמע אברם כי נשבה אחיו" ולוט הוא בן אחיו.
( ח ) ואל יבוא בכל עת זה יוה"כ: פי' מדלא כתיב "בכל יום" אלא "בכל עת" שמע מינה בעתות היום הקפיד הכתוב שאף על פי שיש עת שהוא רשאי לבוא, לא כל עתות היום ראויין לו לבוא ושמע מינה ביום הכפורים הכתוב מדבר.
אל הקודש לרבות שאר ימות השנה: דקרא יתירא דהא כתיב "מבית לפרכת אל פני וגו'".
ודין הוא: ולא צריך קרא לזה.
על יום שנצטוה לבוא: כגון ביום הכפורים.
נצטוה שלא לבוא: בשאר עתות היום.
ישראל יוכיחו: פי' אין ראיה דיחול הציווי יותר על מי שלא נצטוה דאפשר כיון שלא נצטוה כלל אינו בסוג ציווי ולא שייך כלל ציווי עליה.
שלא לבוא ריקנים: כדכתיב "ולא יראו פני ריקם".
אף כאן על יום שנצטוה נצטוה: ותו לא.
( י ) מבית לפרכת להזהיר על כל הבית: פי' דבקרא כתיב "אל הקדש מבית לפרכת", ו'קודש' זו ההיכל דאקרי "קדש", ו"מבית לפרכת" זו קדש הקדשים דהוא מבית לפרכת, וקאמר האי תנא דהפסוק "אל יבוא" דהוא אזהרה, קאי על שניהם.
יכול על כל הבית במיתה: פי' דהאי "ולא ימות" יהיה קאי על כל הקרא.
תלמוד לומר אל פני הכפרת וכו': פי' אי ס"ד דהאי "ולא ימות" קאי אכולהו, לא לכתוב "אל פני הכפורת" כלל (אל פני הכפרת מיקרי נגד הארון ממש) וממילא ידענא דיש על הנכנס חיוב מיתה דהרי נתחייב תיכף מקודם משבא אל הקדש קודם שנתקרב נגד הארון. אלא מדכתיב "אל פני הכפרת" שמע מינה דהאי "ולא ימות" קאי רק על "פני הכפרת" ולא על "מבית לפכרת" (כן איתא במנחות כז:).
( יא ) מה תלמוד לומר: "אשר על הארון".
לפי שנאמר כפורת: ר"ל על פי שנאמר כפורת אילו לא היה נאמר "אשר על הארון" היינו אומרים שנעשה תחתיו כסוי על הארון.
כסוי לארון: היינו כיסוי של עץ ממין עצי שיטים שנעשה ממנו הארון (הראב"ד).
( יב ) דבר חוצץ בין כפורת לעדות: היינו כמו בגד שש ורקמה ומשי לכבוד הלוחות לכסותם מלמעלה.
( יג ) הרי זה עונש: פי' אם בא ביאה ריקנית דבהכי מיירי קרא.
כי בענן אראה כו' הרי זו אזהרה: קאי א"ואל יבוא" דהוא אזהרה והא דנקט "כי בענן אראה" משום דלא מתפרש "ואל יבוא" עד דאמר "כי בענן", כלומר אל יבוא בכל עת אלא בעת שמכניס הקטרת שיש בה מעלה עשן דהיינו ענן (הראב"ד).
תלמוד לומר כי בענן אראה: מפרש בגמרא (יומא נג, א) מדקאמר "כי בענן אראה" משמע דעדיין לא נראה ואם איתא דאחר מיתת בני אהרן נאמרו שניהם הרי נראה ביום שמיני למילואים קודם מיתתם כדכתיב "וירא כבוד ה' אל כל העם", אלא ש"מ "אל יבוא וכו' כי כענן אראה" שהיא אזהרה נאמר קודם מיתת בני אהרן ו"לא ימות" שהוא עונש נאמר אחר מיתתם. ובמסכת יומא מפרש דלר"א שלא נאמר העונש עד אחר פטירתם מפני מה נענשו וקאמר שם דעונש היה עליהם העיקר מפני שהורו הלכה בפני משה רבן עי"ש.