חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרק ג


ביאור - פרק געריכה

( א ) ולקח מלא המחתה ומביא אותו שם:    היינו תיכף לאחר ששחט ונתקבל הדם לקח מלא המחתה גחלי אש עם קטורת והביא אותו מבית לפרוכת להקטירן וקמפרש הברייתא אם כן כיון שהלך להקטיר הקטורת הלא בתוך כך יוכל הדם להיות נקרש ואיתא במנחות (דף כא.) דם שנקרש בחטאות הפנימיות פסול דאין ראוי להזאה ולזה אמר דהכהן הגדול נותנו לכהן אחר למרס (היינו להניע ולהגיס) את דמו כדי שלא יקרש בתוך כך.
על הרובד הרביעי שבהיכל:    כל הרצפה עשויה שורות שורות של אבני שיש וכל שורה ושורה קרויה 'רובד', ועשויה מעלות מעלות לעלות להיכל וקמסיק בגמרא דהרובד הרביעי שבהיכל דקאמר היינו מן ההיכל ולמטה לצד העזרה דבהיכל גופא אסור לכהן לכנס בשעת הקטרת הקטורת.


( ב ) בכל יום:    כשהיה חותה הגחלים ממערכה שניה של קטורת להכניסן למזבח הפנימי להקטיר היה חותה במחתה של כסף כדמפרש בגמרא שהתורה חסה על ממונם של ישראל דחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרת אותו.
והיום החיתוי גם כן בשל זהב ובה מכניס:    משום חולשא דכה"ג דטורח הוא לערות מכלי אל כלי וכן לקמיה גם כן משום חולשא דכהן גדול.


( ד ) גחלי יכול עוממות:    היינו אם היה כתוב "גחלים" יכול עוממות כהות שעלה האפר עליהם אבל לא לוחשות דזה בכלל אש הוא.
אי אש יכול שלהבת:    היינו דגם שלהבת שפיר הוא, והיינו באוד, גחלת שעוד השלהבת בוער בו. ועיין פסחים (דף עה:) בגמרא וברש"י שם.
תלמוד לומר גחלי אש:    היינו דלקיחה מעל המזבח יהיה(?) גחלי אש בלא שלהבת הבוער בו. הא כיצד? שיקח מן הגחלים הלוחשות, לא שלהבת ולא עוממות דלא אקרו "גחלי אש".
ומנין שתהא האש בטילה ע"ג הגחלים תלמוד לומר גחלי אש:    כצ"ל. על ברייתא זו עמלו כל המפרשים ולא מצאו בה ביאור נכון וחפשתי בירושלמי שהובא שם ביומא סוף פ"ד ברייתא הזו ולמד שם מגחלי אש שעושין מערכה חדשה ביוה"כ בשביל הקטורת שמכניסין לפני ולפנים וז"ל הירושלמי (פ"ד ה"ו): "מנין שתהא האש בטילה ע"ג גחלים ת"ל גחלי אש". ופירש הפני משה מנין שאלו הגחלים שלוקחין בשביל אלו הקטורת שמכניסין לפני ולפנים הוא מערכה חדשה שניתוספה היום רק בשביל כך וכשנוטלין ממנה עכשיו הגחלים יהיה בטלה כל מערכת האש הזאת (דאי מערכה שניה של קטורת הלא אינה בטלה וצריך ליטול ממנה להקטיר קטורת של בין הערבים כמו בכל יום). ת"ל גחלי אש. ונראה פירושו פשוט דבפסוק י"ג כתיב "את הקטורת על האש" והכא כתיב "גחלי אש" להורות דמערכה זו של האש תלוי בגחלים וכשניקח הגחלים בטל כל מערכת האש הזו.


( ה ) הסמוך למערב:    כלומר מצד שלפני הפתח של ההיכל שהוא צד מערבי, משם יטול את הגחלים.

( ו ) כל הניטל בחוץ וכו':    מפרש בזבחים (דף נח.) דכלל בזה גחלים דכל יומא ויומא הניטלים ממערכה שניה של קטורת לינתן על מזבח הפנימי שניטלין גם כן מן הסמוך לפנים דגמרינן מגחלים של יוה"כ דקבע להן לנטילתן ממקום הסמוך לפנים.

( ז ) וכל היוצא מבפנים להנתן בחוץ וכו':    כלל בזה שני בזיכי לבונה של לחם הפנים הניטלין בשבת מן השולחן לינתן על מזבח החצון להקטירן שניתנין שם גם כן על המערכה במקום הסמוך לפנים דגמרינן משיורי הדם של חטאות הפנימיות דכתיב בהו בהדיא דניתנין ביסוד שכנגד הפתח דכתיב "אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד".
ניתן על הסמוך לפנים:    כצ"ל.

( ח ) הגדול וכו':    היינו שיהא כמדת חפני הכהן גדול מדלא כתיב "חפנים".
וכך היתה המדה:    מלא חפניו מצומצמין שלא יחסר ושלא יותיר ע"ש בגמרא (ריש פרק הוציאו לו).
משל צבור:    כשאר קטורת.
סמים שיהו סממניה לתוכה:    דהיינו שלא יחסר מן הסמנים ולא יתן בה סימנים אחרים.

( י ) שהרי הצדוקים וכו':    פי' אף דדבר פשוט הוא מ"מ הוצרך ללמדנו לאפוקי מטעות הצדוקים.
מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן:    היינו שאינו עשן הקטורת כאשר פירשו הם אלא הוא מעלה עשן שהיה צריך ליתן בקטרת והוא עשב שמעלה עשן הקטורת זקוף כמקל. והאי דאמר "כי בענן" - לא הדר למאמרו "ולא יבוא", שביאה זו היא אזהרה לביאה ריקנית שלא יבא, ואחר כך אמר שגם כאשר הורשה לבוא שהוא בקטרת לא ירצה לפני ה' אלא בקטרת שיהיה מתמר ועולה כענן.
ומנין שהיה נותן וכו':    בגמרא פריך תרי קראי בעשן למה לי, ומשני חד לאזהרה וחד לעונש. היינו "כי בענן אראה" לאזהרה (דהאי "ולא ימות" דכתיב שם קאי רק אביאה ריקנית), דהיינו אל יבוא בכל עת אל הקודש כי אם בעת שמכניס שם קטורת שיש בה מעלה עשן דהיינו ענן. וחד לעונש, היינו הפסוק דכתיב "וכסה ענן הקטורת" דכתיב שם "ולא ימות".
תלמוד לומר וכסה ענן הקטורת:    והוא על ידי מעלה עשן שהעשן שעולה מן העשב מעלה עשן הוא מתמר ועולה כמקל ומכסה את הכפורת אבל אם לא היה נותן בה מעלה עשן היה מתפזר עשן הקטורת לצדדין.


( יא ) ולקח מדם הפר נוטלו וכו':    היינו דהכא אינו כמו בעלמא דקאי אקבלת הדם שהרי כבר נשחט הפר ונתקבל הדם קודם הקטרת הקטורת אלא הלקיחה קאי שנוטלו ממי שהוא ממרס בו.
והזה ולא המטיף:    פי' בהתזה ולא שיטיף אצבעו מאליו.
והזה ולא הזורק:    פי' שלא יזרוק במזרק כדרך שעושה בעולה.
אצבעו נאמר וכו':    עיין לעיל בויקרא דיבורא דחובה פרשתא ג' הלכה ח' בביאורנו.


( יב ) כל מקום שנאמר פני כפורת וכו':    פי' הוא מלמד לכל פני הכפורת הכתוב בכל התורה שהוא הפנים הפונים למזרח ובגמרא גריס "כל מקום שנאמר פני".
זה הפנים למזרח:    לאו אפני אדם קאי אלא פני הכפורת קרוי רוח מזרחית אבל הכהן פניו למערב.


( יג ) דבר אחר*) על פני הכפורת כו':    פי' דמפשטיה דקרא מוכח דהיה צריך להזות אחת למעלה על הכפורת ושבע למטה דכתיב "והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים", אכן בגמרא מוכיח דעל נמי לאו ממש הוא דלא היה נוגע בכפורת כלום אלא היה מזב מכנגד וזהו שאמר בברייתא "אינו מתכוין להזות לא למעלה וכו'", ור"ל שתהא אחת למעלה בחודה העליון של הכפורת והשבע למטה מאמצעה בעוביה (שהכפורת היה עוביו טפח) שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא בארץ נופלות.
אלא כמצליף:    בשורה זו תחת זו כל שמונה הזאות (ומפרש בגמרא כמנגדנא ופירש"י כמכה ברצועות שמתחיל מן הכתפיים ומכה והולך למטה. ויש עוד פירושים עיין ברא"ש) אלא שיש נ"מ ביניהם כדאיתא בגמרא דבאחת של מעלה מצדד גב ידו למטה ואצבעותיו כלפי מעלה וההזאה שהוא מזה באצבעו עולה נגד ראש העליון של הכפורת וכשהוא מזה השבע שלמטה מצדד גב ידו למעלה ואצבעותיו למטה ומזה באצבעו כנגד עוביה של כפורת ולכן כתיב בהזאה של מעלה "על הכפורת" ובהזאה של מטה כתיב "ולפני הכפורת". אבל לא היו נוגעות כלל בכפורת אלא כל השמונה הזאות נופלות לארץ.


( יד ) ולא שבע טיפין:    דיזה ז' פעמים משמע שבכל פעם צריך שיהיה שיעור הזאה ולא טיפה.
שבע פעמים שיהא מונה שבע פעמים:    פי' מדלא כתיב "שבע הזאות" אלא "פעמים" הוא לשון מנין וש"מ דצריך למנות.
הרי אחת ושבע:    פי' דבעניננו צריך הזאות, אחת למעלה ושבע למטה ולא כמו בפר כהן משיח דצריך רק שבע לחוד, וכדאיתא לעיל בויקרא דחובה פרשה ג' הלכה ט', והכא לעיכובא כל אלו הזאות (ועיין ברש"י בחומש משמע קצת גם כן שהוא מפרש כדברינו) ולענין דצריך למנות האחת שלמעלה עם כל אחת לא נזכר בברייתא ואפשר דס"ל כדעת ר' אלעזר בגמרא דהוא רק תקנת חז"ל.


הערה *): קשה לי דמלישנא "דבר אחר" משמע דלפ"ז אינו מוכרח דעל פני אתי ללמד ממנו בנין אב לכל מקום והמעיין בסוגיא (יומא נה, א) יראה להיפך, דאימתי אנו אומרין דאינו מתכוין להזות וכו' כשנסבור דעל פני אתי ללמד לבנין אב לכל מקום שנאמר על פני, ע"ש בסוגיא אם לא דלא נגרוס "דבר אחר", וצ"ע: