חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרק ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ב עריכה
( א ) ולקח את שני השעירים מלמד וכו': מדלא אמר "והעמיד את שני השעירים" אלא "ולקח" בא ללמד שצריך ליקח את שניהם שהם מעכבין זה את זה.
מעמידן בשער ניקנור: הוא שער המזרחי שהיה מכוון כנגד בית קדשי הקדשים והוא נגד האויר שבין מזבח לכותל צפוני.
( ב ) גורלות של כל דבר: היינו שיעשם מכל דבר שירצה.
יכול שנים על זה ושנים על זה: והכי קאמר קרא -- ונתן על כל אחד משניהם גורלות, דמשמע שנים, והיינו מתחלה יתן אחד על זה ואחד על זה כדי שעל ידי זה יוקבע מי לה' ומי לעזאזל, ואחר כך יניח אצל השם גורל של עזאזל ואצל גורל של עזאזל יניח הגורל להשם (ר"ש משנ"ץ).
תלמוד לומר גורל וכו': מוכח מדכתיב "גורל" ולא "גורלות" דאין כתיב שם אלא על אחד מהם ואין כתיב עזאזל אלא על אחד מהם.
יכול של שם ושל עזאזל ע"ז וכו': דהיינו לאחר שנתן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף ויתן של זה על של זה לקייים מה שנאמר "גורלות "דמשמע גורלות על כל אחד (תוספות בשם הירושלמי).
תלמוד לומר גורל אחד: ממשמע שנאמר "גורל לשם" יודע אני שהוא אחד, וכי כתיב "אחד" לדרשא כתביה.
( ד ) יכול יהא נותנו על גביו: פי' אילו לא היה כתיב "עלה" הוה אמינא דלא יהיה קודש עד שיטול מן הקלפי ויתן על גביו והגורל שנכתב עליו לה' יהיה השעיר לה'.
תלמוד לומר אשר עלה: ללמד כיון שעלה לשמו מתוך קלפי נקבע בכך דגורל שנטל בימינו הוא להשעיר שעומד נגדו לימינו וכן הגורל שנטל בשמאל הוא להשעיר שעומד לשמאלו. ועיין ביומא (דף מ:) דלמצוה צריך להניחו על גביו זמן מועט.
( ה ) ועשהו וכו': פי' דהאי "ועשהו" יתירא הוא דהול"ל "והקריב וגו' חטאת" אלא לרבות עשיה אחרת כגון אם מת אחד מהם.
ואומר אם של שם מת וכו': אין זה מכלל מה שיאמר, דכיון דאחר שהגריל מת לא נשאר לו ספק איזה מת כי ידוע אצלו איזה לשם ואיזה לעזאזל, אלא הכי מיפרשא אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר וכו'.
יתקיים תחתיו: אותו שמת. ונמצא שיהיה לו שנים של עזאזל -- אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד משני. ואחד מהם ישתלח, ובשני פליגי ר' יהודה וחכמים מה יעשה בו וכדלקמיה.
זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו: תחת הראשון לעזאזל.
והשני ימות: שהלא נשאר שנים לשם, אחד מזוג ראשון ואחד משני, ודעת ר"י דהשני מזוג ראשון ימות דס"ל לר"י דבע"ח נידחין (פי' שכיון שנדחה פעם אחת השני מזוג ראשון מלהקריב קודם שהגרילו פעם שניה נדחה לעולם) ומקריבין השני מזוג שני, וממילא הו"ל השעיר לשם מזוג ראשון 'חטאת שכיפרו בעליה באחרת' דקי"ל דמתה. ואף דהוא חטאת צבור -- סבירא ליה לר"י דאין חילוק בזה. וה"ה במת של שם ונשארו שנים לעזאזל -- לדעת ר' יהודה השעיר שמזוג הראשון ימות כיון שנדחה פעם אחת ומשתלח לעזאזל השעיר שמזוג השני.
ירעה עד שיסתאב: לפי מה דמסיק הגמרא (לרב דקיימא לן כוותיה בזה) לא קאי דינא דחכמים על שני שבזוג ראשון דמיירי ביה ר' יהודה, דלדידהו השני שבזוג ראשון יקרב, דס"ל בעלי חיים אינם נידחים, אלא קאי דבריהם על שני שבזוג שני. דלדעת ר' יהודה יקרב, והם ס"ל דירעה עד שיסתאב. ואף דהוא חטאת שכיפרו בעליה באחרת -- כיון דהוא חטאת צבור סבירא להו דאינה מתה אלא ירעה. והוא הדין לדידהו לענין אם של שם מת והוגרל ונשאר עכשיו שני לעזאזל -- השני שבזוג ראשון ישתלח והשני ירעה. (כל זה מתבאר מסוגית הגמרא יומא דף סד).
שיאמר לה' חטאת: היינו שאינו מדבר קרא בעשיית החטאת במעשה אלא הכונה לומר, שיאמר בפה "לה' חטאת".
אינו אומר אלא לשם: דהכי משמע ליה לישנא דקרא, אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו, שלא יזכיר יותר (תו"י בדף לט).
( ו ) והשעיר אשר עלה וכו': ביארתי לעיל בהלכה ד' והאי דשנה קרא בזה איתא בגמרא (דף לט.) לדעת ר' יהודה להורות דעליית גורל מתוך קלפי מעכב.
מה תלמוד לומר: "יעמד חי", הוי ליה למכתב "ישלח אותו לעזאזל". ולזה משני דאילו אמר כך הייתי אומר דשילוחו שם הוא לחיים והיינו כדי שישאר חי, אחרי דלא פירש הפסוק מה יעשו בו אם ישאר חי או ימיתוהו.
תלמוד לומר יעמד חי לפני ה': הכונה לומר שהוא חי בעודנו עומד לפני ה' קודם שישולח אבל אחר שישולח ימות בצוק כדתנן "הגיע לצוק דוחפו לאחריו ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים".
צוק: שם ההר שאליו משלחו.
( ז ) עד מתי הוא זקוק להיות חי: שאם מת אתה צריך להביא אחר.
עד מתן דמו של חבירו: דכתיב "לכפר" - עד שיכפר בדמו של חבירו. אבל משעת מתן דמים ואילך, אף על פי שעדיין לא התודה לפי סדר המקראות וכלה מכפר וגו' (ויקרא, טז) וסמך אהרן וגו', אם מת א"צ להביא אחר דוידוי לא מעכב.
ר"ש אומר עד עת וידויו: ואם מת מקודם צריך להביא אחר דסבר ד"לכפר עליו" היינו וידוי דברים כדלקמיה.
לכפר עד שיכפר שנאמר וכו': עכשיו מבאר במאי קמיפלגי דר' יהודה סבר דהאי "לכפר" הוא כפרת דמים דיליף מן "וכילה מכפר וכו'" - מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים. ור' שמעון ס"ל ד"לכפר עליו" משמע כפרת דברים שהוא על גופו של שעיר.
לשלח אותו שאם נשפך וכו': הוא דעת ר' יהודה כדאיתא שם במשנה (דף סב.). והטעם דהא צריך להביא דם אחר לזריקה וא"א בלא הגרלה וכיון דאית ליה לר' יהודה בעלי חיים נידחין -- ימות המשתלח הראשון. ואסמיך זה גם כן אקרא דכתיב "לכפר עליו לשלח אותו", ומשמע דאימתי יכול לשלח אותו שעלה עליו הגורל לעזאזל - בשעה שנוכל לקיים לכפר במי שעלה עליו הגורל לשם, וכמו דסבר ר' יהודה לעיל דהאי "וכפר" הוא בכפרת דמים ולאפוקי אם נשפך וכיון דנדחה ידחה לעולם וכנ"ל.
מת המשתלח ישפך הדם: והטעם איתא בגמרא דכתיב "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו", ומשמע שזקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו, הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום, לכך צריך תשלומין, ובלא הגרלה אי אפשר, וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודים בשחוטין שנדחין.
( ח ) לעזאזל למקום הקשה שבהרים: דעז הוא לשון קשה וכן איל דכתיב "ואת אילי הארץ לקח" (גמרא).
שיהיה בצוק: דהיינו הר זקוף מקום אבנים וצורים ומשופע כמדרון.
תלמוד לומר אל ארץ גזירה: משמע דמתגזר ויחנק עי"ז.
( ט ) שלא יביא משל צבור: ואפילו משל אחיו דלהאי דרשינן ליה לעיל.
זהו וידוי דברים: ר"ל זהו וידוי שני שמתודה עליו ועל אחיו הכהנים שהם כולם קרוים ביתו כדכתיב "בית אהרן ברכו את ה'". ועוד יש לפרש זהו וידוי דברים לא כפרה ממש בזריקת השם דהא כתיב אח"כ "ושחט".
ובני אהרן עם קדושך ככתוב בתורת משה: אין שום ביאור לדברים אלו וניכר שחסר כאן תיבת "אנא השם כפר נא וכו'" וכדלעיל בפרשה ב' הלכה ד' עי"ש וע"ז שייך לומר "ככתוב בתורת משה וכו'". והנכון שחסר בפנים אחר תיבת "קדושך" תיבת "וגו'". והגר"א רמז לזה בהגהותיו.
כי ביום הזה: גם כאן חסר תיבת "וגו'".