חפץ חיים/הלכות רכילות/ו ו
<< · חפץ חיים - הלכות רכילות ו · ו · >>
וַאֲפִלּוּ בָּאֹפֶן הַמּוֹעִיל, הַנֵּי מִלֵּי דְּקִים לֵה בְּגַוֵּה דְּאִישׁ הַהוּא טוּבָא, דְּהַיְנוּ, (יב) שֶׁמַּכִּיר הֵיטֵב אֶת טֶבַע הָאִישׁ הַהוּא, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁקֵּר בְּשׁוּם אֹפֶן, וְאֵינוֹ מְגַזֵּם בַּדָּבָר, וְדַעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו כָּל כָּךְ, עַד שֶׁנֶּאֱמָנִים לוֹ דְּבָרָיו (יג) בָּזֶה, וְגַם כֵּן בִּשְׁאָר דְּבָרִים תָּמִיד, כִּשְׁנִי עֵדִים הַמְעִידִים בְּבֵית דִּין, שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם שׁוּם סָפֵק *. אֲבָל אִם בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ כָּל כָּךְ, וְרַק בָּזֶה, מִשּׁוּם דְּמָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, גּוֹמֵר בְּנַפְשׁוֹ הַדָּבָר, שֶׁהוּא מַאֲמִינוֹ כְּבֵי תְּרֵי, בְּוַדַּאי אָסוּר, דְּאַדְרַבָּה, כָּל שֶׁיּוֹתֵר יַאֲמִין וְיַחְלִיט הַדָּבָר שֶׁהוּא אֱמֶת, יוֹתֵר יִכָּנִס בִּכְלַל מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.
* הגה"ה: ודע, דאפלו יתקבצו כל חלקי ההתר של מהימן ליה כבי תרי {נאמן לו כשני עדים}, אין מועיל, רק לענין להאמין בעצמו, אבל לא (יד) להפסידו בממון או להכותו, חס וחלילה, או לגנותו בדברים עבור זה, דלאו כל כמנה להאמין לזה כבי תרי {פרוש: מפני שאין בכחו להאמין לו כשני עדים} ולגרע בזה לאחר. (הגהה)
(יב) שמכיר היטב וכו'. פירוש לאפוקי אם אינו מכיר בעצם את טבעו, רק הוא מאמינו כבי תרי מצד שהוא מוחזק אצלו בחסידות, זה לא מהני לזה. וכמו דאיתא להדיא בתשובת מהרי"ק סימן פ"ב בענין מעשה שהיה שם באשת איש אחת שסיפר עד אחד עליה שהודית לפניו שזינתה, והיא מכחשת שלא הודית בשום פעם, כתב מהרי"ק על זה וזה לשונו: ועוד נלענ"ד דאפילו להאסר על בעלה לא מהימן אלא אם כן קים ליה בגוויה דלא משקר, כגון אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגס ביה בגוויה טובא, אבל אדם אחר דלא קים ליה בגוויה, לא, ואע"ג שהוא מוחזק הרבה לאדם כשר והגון. וראיה מפרק הכותב (פ"ה ע"א) מדלא הימניה רבא לרב פפא לאורועי לההוא שטרא ואע"ג דהימניה לבת רב חסדא, ועל הברור שרב פפא היה כשר והגון מאד בעיני רבא וגם היה תדיר אצלו הרבה כדמוכח בכולי תלמודא, ואפ"ה לא הימניה ליה ולא סמך עליו כבי תרי, ואמר, מר לא קים לי בגויה כדאיתא התם. וכן יש לדקדק מתשובת הרשב"א דבעינן קים ליה בגוויה טובא וכו'. וא"כ פשיטא שאין כח לבעל להאמין אלא עד אחד דקים ליה בגוויה טובא, ואפילו נאמן עליו כר' חנינא בן תרדיון, וכמו שהוכחתי לעיל מפרק הכותב דלא הימניה רבא לרב פפא עכ"ל המהרי"ק. והובא דין זה באה"ע בסימן קט"ו בס"ז בהגה"ה ובב"ש שם עי"ש.
וא"כ הוא הדין בעניננו דקאמרה הגמרא אי מהימן לרבו כבי תרי, בעינן ג"כ שיהיו נאמנים אצלו דברי המספר מאד מאד. דזה אין לדחות דהתם לענין לאסור אשתו עליו אין כח בית דין לאוסרה עליו כל זמן שאינו נאמן אצלו מאד מאד. חדא, דהתם הלא לא איירינן לענין דינא רק לענין לצאת ידי שמים כמבואר בדברי הראשונים, ואפ"ה אמרינן דאין לו לקבל את דבריו כל זמן שאינו מכיר את טבעו שאינו משקר בשום אופן. ועוד, דמנא לן להקל בעניננו בקבלת לשה"ר שגם זה הוא איסורא דאורייתא, ולבדות קולא מדעתנו ולומר שמה שאמרה הגמרא בפסחים (דף קי"ג ע"ב) כבי תרי פירושו משונה ממה שאמרו בקדושין (דף ס"ו ע"א). ולבד כל זה הלא הבאנו לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ"ח סק"ז בשם הרבינו יונה שכתב בפירוש דבעינן שיאמין דבריו כדברי שני עדים ולא כדברי שני אנשים סתם עי"ש, ודבר זה נוטה ג"כ לדברי מהרי"ק ולדברי הרשב"א הנ"ל. ומעתה יתברר לך היטב כל דברי שבפנים בסעיף ו' .
(יג) בזה וג"כ בשאר דברים וכו'. כן משמע בתשובת הרשב"א שהובא במהרי"ק הנ"ל. ומ"ש כדברי שני עדים, הוא מדברי רבינו יונה הנ"ל.
(יד) להפסידו וכו' לגנותו בדברים וכו'. שורש הדברים תמצא לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ"ח בס"ק ט"ו ובס"ק כ' עי"ש. (באר מים חיים)