חפץ חיים/הלכות רכילות/א ח

לוח יומי: שנה פשוטה - כ"ו כסלו, כ"ו ניסן, כ"ו אב. שנה מעוברת - ג' טבת, י"ג ניסן, כ"ג אב.

וּלְעִנְיַן מַה לְּהָשִׁיב, אִם שׁוֹאֲלוֹ: מַּה דִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתַי, תָּלוּי בָּזֶה, (יד) אִם יֵשׁ לוֹ עֵצָּה לַהֲשִׁיבוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר וְגַם לֹא יִהְיֶה רְכִילוּת, יְשִׁיבֵהוּ בְּאֹפֶן זֶה, וְלֹא יוֹצִּיא שֶׁקֶר מִפִּיו. וְאִם הוּא מֵבִין, שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא יְקַבֵּל זֶה לִתְשׁוּבָה, מֻתָּר לוֹמַר שֶׁקֶּר גָּמוּר מִפְּנִי הַשָּׁלוֹם, (טו) אֲבָל לֹא יִשָּׁבַע, חס וְשָׁלוֹם, לַשֶּׁקֶר בִּשְׁבִיל זֶה, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

(יד) אם יש לו עצה. מקורו מסנהדרין (ל'.) בגמרא מכתב היכי כתבי (פי' כשנחלקו הדיינין והלכו בתר רובא האיך יכתבו לשון הפסק דין) ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל, ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב משום דמחזי כשיקרא, ור' אלעזר אמר מדבריהן נזדכה פלוני, משום דאית ליה דמר ואית ליה דמר הלכך כתבי מדבריהם כו', ופסקו הפוסקים כר' אלעזר, הרי דיש לומר לכתחלה בלשון שלא יהיה מחזי כשיקרא.

ומ"ש בפנים דאם הוא מבין וכו', הוא משום דבודאי ר' אלעזר גופיה הוה ג"כ מסכים לר' יוחנן רבו, רק משום דיש לו עצה אחרת האיך להמלט מן השקר, אבל בלאו הכי בודאי הלכה כר' יוחנן נגד ריש לקיש. ועוד דהלא כבר פסקה הגמרא ביבמות (דף ס"ה ע"ב) דמצוה לשנות מפני השלום ופסקו שם כן הרי"ף והרא"ש ובפ"ב דב"מ. ועוד נ"ל פשוט דגם ריש לקיש אית ליה האי דינא דמימרא דתנאי הוא ביבמות, וגם בית הלל אית להו הכי בכתובות (י"ז ע"א) בשמעתא דכיצד מרקדין דפירש שם הריטב"א דהיתירא דב"ה הוא מפני השלום, רק טעמא דריש לקיש הוא דדוקא כשאומר בפיו בלשון אני מזכה וכו', אבל מה אעשה וכו' משמע שעדין עומד בדעתו שהדין עם זה החייב, ועי"ז תכנס שנאה בלב זה החייב על חבריו הדינים, אבל כשכותב כן בכתב דמתחלה היה ביניהם התחלקות ואח"כ הושוו בדין זה לחייבו, לא יהיה עי"ז שנאה בלבו על האחרים וזה הוא כונת התוספות במה שכתבו ומשום לא תלך רכיל אין כאן. וכעין זה ראיתי בפני משה בירושלמי, אבל בעניננו כולי עלמא מודים דמותר לשנות מפני השלום.

ואין להקשות לפי מה שכתבנו בפנים דאם יש לו עצה וכו', א"כ האיך הוכיחה הגמרא הנ"ל ביבמות, גדול השלום שאף הקב"ה שנה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי, אימא דכונת הכתוב בזה רק להעתיק מאמרה דאחרי בלותי היתה לי עדנה, ולא לשנות מן ואדוני זקן לאני זקנתי, דכך יפה לנו לומר דלא הוציא מפיו דבר שקר אחרי שסוף כל סוף לא העתיק הקב"ה רק דבר עולה אחת מדבריה אשר צחוק היה לה מעצמה, ולא אמר לאברהם העולה השניה מה שלפלא היה לה ג"כ על אברהם שגם הוא זקן. די"ל דאין הכי נמי דכונת הכתוב כך הוא, וכן ראיתי אח"כ בפי' הרמב"ן בחמש עי"ש, רק דסברת הגמרא דגם זה מקרי שנוי בדברי ה' יתברך במה שהעתיק רק מחצה מדבריה ולא אמר המחצה השניה ואדוני זקן. וזה היה כונתנו בפנים במה שכתבנו שלא יהיה שקר גמור, היינו שפעמים הרבה יוכל לספר לו מה שאמר לו חברו, רק ידלג לו מה שהוא נגד רצונו, וכמעשה דאברהם.

(טו) אבל לא ישבע. דע"פ רב יכול לאשתמוטי מיניה בזה אפילו כשחברו עומד עליו שישבע לו, לומר שאינו נשבע אפילו על אמת, ואפילו אם לא יוכל לאשתמוטי מיניה בזה, שאינו רוצה להאמינו אם לא שישבע לו, והוא רואה שבזה שישבע לו יפייס לו את כעסו, אם אינו רואה הפסד ברור שיצא לחברו בזה נלע"ד דבודאי אסור, דעל כרחך לא אמרו רק דמותר לשנות מפני השלום אבל לא שישבע לשקר ח"ו עבור זה, ועין בתשובת רמ"א סימן (לג) [יא] ואפילו אם רואה הפסד ברור של ממון שיגיע לחברו מזה ג"כ צע"ג לענ"ד אם זה מקרי שבועת אונסין, ועין ביו"ד בסימן רל"ב סי"ב בהגה"ה ע"ש. (באר מים חיים)