חפץ חיים/הלכות רכילות/א ג
וְדַע, דְּאִסוּר רְכִילוּת הוּא (ז) אֲפִלּוּ אִם אֵין מִתְכַּוֵּן בִּרְכִילוּתוֹ לְהַכְנִיס שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וַאֲפִלּוּ אִם גַּם לְפִי דַּעְתּוֹ כַּדִּין עָשָׂה פְּלוֹנִי, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. כְּגוֹן, שֶׁשִּׁמְעוֹן מוֹכִיחַ לִרְאוּבֵן, עַל מַה שֶּׁדִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ עִנְין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּרְאוּבֵן מִתְנַצֵּל עַצְמוֹ שֶׁהַדִּין עִמּוֹ, וְהָרְאָיָה, שֶׁגַּם יְהוּדָה אָמַר עָלָיו כֵּן, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן}, אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁעל יְדֵי זֶה תִּכָּנֵס שִׂנְאָה בְּלֵב שִׁמְעוֹן עַל יְהוּדָה, רָכִיל מִקְרֵי.
(ז) אפילו אם אין. וראיה ממה שכתב ר"י במאמר ע"ד דנענשין על הפשיעה בלשה"ר אעפ"י שלא נתכוין להבזות בעליהן. וכן ארז"ל בספרי ומה מרים שלא נתכונה לגנותו וכו'. וכן כתב הרמב"ן בחמש פ' תצא דאסור לשה"ר הוא אע"פ שאינו מתכוין להזיק כלל, ונראה דהוא הדין ברכילות.
וראיה גמורה לזה מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחיב וכו', ואף דשם בעת שכותבים הדינים הפסק אינם מכונים לרגל בזה, ואינו דומה למה שנזכר במשנה בלשון אבל מה אעשה כמ"ש הפני משה בירושלמי שם, ואפ"ה סבירא ליה לר' יוחנן דהלכה כותיה נגד ריש לקיש דהוא בכלל רכילות.
ועוד ראיה מפרשת ממעשה דיהודה בן גרים בשבת (ל"ג ע"ב) שהלך וספר דברים וכו' עין ברש"י שם, והרי שם לא נתכוין ח"ו לבזות בזה את ר' שמעון בן יוחאי, דאדם גדול היה כמו שפרשו התוספות שם, ועין במהרש"א שם שגם ר' יהודה ב"ר אילעאי לא פליג ארשב"י, ור' יוסי משמע נמי שס"ל כוותיה, אך משום יראה לא רצה לדבר בם. וא"כ שכלם סוברים כן, בודאי יהודה בן גרים ג"כ לא פליג עליהו, דאף דאדם גדול היה מ"מ נראה דתלמידם היה, ואפ"ה יהודה בן גרים רכיל מקרי עבור זה ממה שהענישו אח"כ רשב"י ועשהו גל של עצמות. ולא תדחה דמעשה זו דיהודה בן גרים אין שיך ללשה"ר, דזה אינו, דגם הרמב"ם למד ממעשה זו לענין לשה"ר במה שכתב בהלכה ה' ונשמעו איש מפי איש וכו' להצר לו או להפחידו וכתב בכ"מ שזה יצא לו ממעשה דיהודה בן גרים הנ"ל, הרי דרכיל מקרי בכל האפנים, וזה ראיה לכל מה שכתבנו בזה הסעיף. (באר מים חיים)