חפץ חיים/הלכות לשון הרע/י ו

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע י · ו · >>

וּפְעָמִים דְּמֻתָּר לְסַפֵּר הַדָּבָר לַאֲחֵרִים, אַף אִם עֲדַיִן לֹא נוֹדַע לְהַנִּדּוֹן, דְּהַיְנוּ אִם הוּא רוֹאֶה (כא) שֶׁיַּגִּיעַ לְהַנִּדּוֹן מִזֶּה תּוֹעֶלֶת מַמָּשׁ, (כב) וְלֹא יַחְסְרוּ בָּזֶה גַּם כֵּן הַפְּרָטִים הַנַּ"ל, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. וַאֲבָאֵר אֶת דְּבָרַי בְּעִנְיַן הַתּוֹעֶלֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא הַקּוֹרֵא לִטְעוֹת בָּזֶה, כְּגוֹן, שֶׁהוּא מַכִּיר בְּטֶבַע הָאִישׁ הָרוֹכֵל וּלְפִי עִנְיַן הַסִפּוּר, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא מְגַנְּה אוֹתוֹ בְּפָנָיו, כֵּן יֵלֵךְ אַחַר כָּךְ מִמֶּנּוּ וִיגַנְּה אוֹתוֹ עוֹד בִּפְנֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וּבִפְרָט, לְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ, דְּצָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ מִקֹּדֶם, וְהוֹכִיחוֹ, וְלֹא קִבֵּל דְּבָרָיו. וְדָבָר זֶה יָדוּעַ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כִּי כִּמְעַט כֻּלָּנוּ נִכְשָׁלִין בְּלָשׁוֹן הָרָע, וּבִפְרָט, בְּקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, וְקָרוֹב הַדָּבָר, שֶׁתִּתְקַבֵּל הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ, וְיִהְיֶה קָשֶׁה אַחַר כָּךְ לְהוֹצִיא אֶת הַדְּבָרִים מִלִּבָּם, כִּי צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ. לָכֵן בְּוַדַּאי נָכוֹן הַדָּבָר, שֶׁיַּקְדִּים אֶת עַצְּמוֹ לִפְנִי אוֹתָם הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲרִיךְ לִפְנֵיהֶם גֹּדֶל עַוְלָתוֹ שֶׁל הַמְרַגֵּל, וִיסַפֵּר לִפְנֵיהֶם, אֵיךְ שֶׁהוּא מְגַנְּה לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי בְּחִנָּם עַל לֹא חָמָס בְּכַפּוֹ, כְּדֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבוֹא אַחַר כָּךְ הַמְרַגֵּל וִיסַפֵּר לִפְנֵיהֶם, לֹא יִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו, וְאַדְּרַבָּה, יוֹכִיחוּהוּ עַל פָּנָיו, וּבְוַדַּאי, כְּשֶׁיִּרְאֶה, שֶׁלֹּא יִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו, וְגַם הֵם לוֹ לְקָלוֹן וּלְחֶרְפָּה, יִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה עַל לְהַבָּא. וְאֹפֶן זֶה בְּוַדַּאי מֻתָּר, כִּי בָּזֶה יַצִּיל אֶת נְפֶשׁ הַנִּדּוֹן מִצַּעַר וּכְלִמָּה, וְגַם אֶת נְפֶשׁ הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל מִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְגַם יְקַיְּמוּ עַל יָדוֹ מִצְּוַת עֲשֵׂה דְּהוֹכָחָה.

(כא) שיגיע להנידון מזה תועלת. דבאופן זה בודאי אין לחוש פן יתגלה לו, דאף לכתחלה מותר לגלות להנידון אם הוא רואה שיגיע לו עי"ז תועלת, כגון ששמע לאחד שרוצה להזיק לאחד, או ששמע אותו שאמר אם אפגע לפלוני אחרפנו, והוא מכיר לפי הענין שלא אמר זה בדרך הגזמה רק בדרך אמת, בודאי צריך להגיד לפלוני כדי שישמור עצמו ממנו כמו שמבואר לקמן בהלכות רכילות בכלל ט' ס"ג. (אך צריך ליזהר שלא יחסרו בזה הפרטים המבוארים שם, שהם כעין אלו שבכלל זה, דאל"ה ילכד ברשת של רכילות). וכל שכן דלאחר מותר לספר אם הוא רואה שתבוא תועלת מזה וכמו שכתבנו בפנים בסעיף זה.

ובאמת כל דברינו שבפנים בסעיף זה נכללו במה שאמרו מותר לדבר לשה"ר על בעלי המחלוקת. ואף דדינא הכי כמו שכתבנו, מכל מקום ר"י שכתב והמספר לשה"ר לא איירי בזה האופן רק כמו שכתבנו בסק"כ, מדכתב ולא ביקש פניו להעביר על עונו, משמע דההיתר שלו משום זה בלבד, אף שלא יגיע עוד ריעותא אחרת להנידון, ולא חשש ר"י לאיסור רכילות, אלא ודאי כמו שכתבנו דאיירי שכבר נתגלה להנידון ולא נשאר לנו רק מטעם סיפור גנות של זה המספר ולכן התיר ר"י, וטעמו הוא כמו שהובא בשמו בש"מ לב"ב כדי שיגנו הבריות פועלי און וגם אולי הוא בעצמו ישוב עי"ז ויפייס להנידון כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה.

(כב) ולא יחסרו בזה ג"כ הפרטים הנ"ל. ואבארם בפירוש מפני דבר שנתחדש בזה. א. שישמע בעצמו שהוא סיפר עליו לשה"ר, ולא ששמע זה מאחרים, אם לא שנתברר לו. ב. שיתבונן היטב מן הדין שהוא בכלל לשה"ר. ג. שלא יגדיל עליו העולה יותר ממה שהיא. ד. שיכוין לתועלת כמ"ש בסעיף זה בפנים ולא מצד שנאה. ה. הפרט דהוכחה תלוי בזה, אם הוא משער שיועיל לו בתוכחתו לא יספר עליו לעת עתה לאחרים, רק יוכיחנו מתחלה על הסיפור לשה"ר שסיפר על חברו, אולי עי"ז ימנע שלא לספר עוד לשה"ר עליו, אבל אם הוא משער שתוכחתו לא תועיל לו, לא יתוכח עמו כלל בענין זה, אחד, כי עי"ז שיוכיח אותו, יוסיף לבזות אותו יותר תיכף בפניו ממש, ולא גרע ממה שאמרו חז"ל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך וכו'. ועוד, כי קרוב מאוד לצאת קלקול עי"ז, כי כשידע שאחד נלחם עמו בענין זה יהיה רוצה מאוד להראות לכל שהדין עמו, ויקדים עצמו לספר הדבר לפני כל אחד ואחד בשפתיו החלקלקות המלאים מרמה, ושוב יהיה קשה לו לזה להוציא הדבר מלבם. על כן טוב יותר שלא לדבר עמו כלל בענין זה מתחלה.

וממילא מחמת זה הטעם גופא נראה פשוט דאין צריך ג"כ באפי תלתא, כדי שלא יתפרסם הדבר ולא יוודע להמרגל וכנ"ל. ואף שהדבר פשוט אביא ראיה על זה ממה שהובא בענין היתר לדבר לשה"ר על בעלי המחלוקת, ראיה מנתן, שאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, והרי מוכח שם בכתוב שבעת אמירת נתן לדוד לא היה באפי תלתא, ולא מצינו ג"כ שהוכיח נתן לאדוניהו מתחלה. אלא ודאי כמו שכתבנו הטעם, דאם היה מתגלה הדבר לאדוניהו אפשר שהיה קשה לו שוב אח"כ לתקן את הדבר, כי היה מסבב בעצות רעות להפר מחשבת נתן הנביא, ועל כן נהג עצמו נתן בהצנע, והכי נמי בעניננו.

הפרט הששי שלא יסובב להמספר הזה קלקול יותר מכפי מה שהוא חייב לזה על פי דרכי התורה שייך גם בזה. הפרט השביעי אם אפשר לסבב את התועלת הזה באופן אחר מבלי שיצטרך לספר עליו בכל גווני אסור, שייך גם בזה. (באר מים חיים)