חנוכת התורה/במדבר

נשא

קכד

במסכת סוטה (דף כ"ו ע"א) תניא ר' עקיבא אומר ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת אמר לו ר' ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו אלא מה תלמוד לומר ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה יולדת בצער יולדת בריווח נקיבות יולדת זכרים וכו'. והקשו בתוס' (ד"ה אמר) דלר' ישמעאל נמי יקשה אם כן יסתרו כל היולדות בצער וכו' עיין שם. ויש לתרץ דהנה באמת לכאורה קשה על ר' ישמעאל דאמר אם כן יסתרו כל העקרות דילמא דוקא היכא דנסתרה בלא כוונה כדי שתפקדה בכהאי גוונא הוא דמועיל לה שתלד אבל אם סותרת עצמה בכיוון שתהא יולדת אפשר דאינו מועיל. וצריך לומר דעל כרחך הסברא נותנת אף דמכוונת לזה גם כן מועיל דהא כולי עלמא יראו דלא בדקו לה המים ואם כן ידעו דלא זינתה ומזה לא ידעו דהיא עשתה בכיון כדי שתלד רק יסברו דבאקראי היתה הסתירה אם כן יהיה התורה חס ושלום בעיניהם כפלסתר. משום הכי היה סובר ר' ישמעאל דהסברא נותנת דמועיל בכל ענין. אך קשה דילמא לעולם היכא דמכוונת לכך אינו מועיל והא דלא יהיה התורה כפלסתר בעיני הרואים זה אינו דהא אפשר שיאמרו שמא הבעל אין מנוקה מעון להכי לא בדקו המים אף שהיא זינתה. כדאיתא והאיש מנוקה מעון אז והאשה תשא עונה. וצריך לומר דמכל מקום הבעל בעצמו שהוא יודע בעצמו שהוא מנוקה מעון אם כן יהיה התורה בעיניו חס ושלום כשקר משום הכי מועיל לה אף במתכוונת לכך. אך עדיין קשה דילמא היכא דמכוונת לכך אינו מועיל כי העולם יתלו בבעל ואי דלגבי הבעל יהיה התורה כפלסתר זה אינו הא הבעל יכול שוב לתלות בבנים דהא איתא אם יש לה בנים והם אינם מנוקים מעון גם כן אין המים בודקים אותה. אם כן מצינן למימר דהבעל יש לו לתלות בבנים. והבנים יש להם לתלות בבעל. אך כל זה באם שיש לה בנים אבל עקרה המסתרת ודאי צריכה שתהא נפקדת כנזכר לעיל כדי שלא יהיה התורה בעיני הבעל כפלסתר דהא אם אין לה בנים שוב אין כאן במי לתלות. אם כן שפיר קשה על רבי עקיבא אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו. אבל על ר' ישמעאל לא קשה מידי דאם כן יסתרו כל היולדת בצער. כי למה תסתרת הלא במכוונת לכך יש לומר דאינו מועיל. דהא כאן אין לומר כנגד הרואים דהא הם יתלו בבעל. ואין לומר כנגד הבעל עצמו שהוא יודע שהוא מנוקה מעון. הלא הבעל יש לו גם כן במי לתלות היינו בבניה כנזכר לעיל אם כן מיושב קושית התוס': ועל דרך זה יובן היטב דברי הגמרא במסכת ברכות (לא:) דאמרינן שם שאמרה חנה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ואין אתה עושה תורתך פלסתר. ואם ראה תראה וכו' ועל כרחך תפקדני בבנים דהא כתיב ונקתה ונזרעה זרע וכו' עיין שם. וקשה על הלשון שאמרה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי דמשמע דכולי עלמא ידעו הלא הסתירה הוא בסתר. אך לפי הנזכר לעיל אתי שפיר דהסתירה יהיה באמת בסתר. אך כל העולם אף שהם לא יעשו תורתך פלסתר בעבור שיתלו בבעלה שהוא אינו מנוקה כנזכר לעיל. אבל הוא בעצמו יודע שהוא מנוקה מעון ואין לו במי לתלות:

בהעלותך

קכה

ברש"י ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו'. פירש רש"י להגיד שבחו שלא שינה עד כאן. וצריך ביאור וכי סלקא דעתך שלא יעשה אהרן מה שצוה לו הקב"ה על ידי משה. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת מגילה (כא:) דהקורא בתורה לא יפחות מעשרה פסוקים ואמרינן שם דכשקורין שלשה גברי אם הראשון קרא ד' פסוקים הרי זה משובח וכן שני שקרא ד' הרי זה משובח וכו' ואמצעי שקרא ד' משובח דתניא אל מול פני המנורה יאירו מלמד שמצדד כלפי נר האמצעי ומכאן שהאמצעי משובח וכו' עיין שם. והנה אהרן היה כהן וגבי כהן אמרינן דהוא ראשון לכל דבר אם כן סוברים דהראשון הוא משובח. וזה כוונת רש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה דסלקא דעתך דהוא ימנע את עצמו מלעשות שיאירו כל הנרות כלפי נר האמצעי דהא הוי תרתי דסתרי. ואף על פי כן לא מנע את עצמו והוא בעצמו עשה זאת: או יאמר בהקדם דברי הילקוט בתהלים (רמז תריח) על הפסוק על כן לא יקומו וזה לשונו אמר הקב"ה לרשעים אני אמרתי כן. ואתם לא אמרתם כן. על כן לא יקומו רשעים במשפט עיין שם. והדברים נפלאים בעיני כל רואים. ויש לפרש דאיתא במדרש על הפסוק ויאמר אלהים יהי אור בכל העשיות נאמר בהם ויהי כן וכאן לא נאמר ויהי כן מפני הרשעים שלא זכו בהאור ההוא של מעלה וגנזו לצדיקים לעתיד לבא עיין שם. לפי זה מבואר והכי פירושו אני אמרתי ויהי כן דהיינו אף ביום הראשון רק ואתם לא אמרתם כלומר אתם גרמתם שלא נכתב ויהי כן לכן וכו'. לפי זה אתי שפיר דברי רש"י ז"ל הנזכר לעיל. דהנה איתא בספרי מקובלים דאהרן בכוונת המנורה משך האור הגנוז לבית המקדש. וזה שפירש רש"י ויעש כ"ן אהרן להגיד שבחו שלא שינה כלומר בטוב כוונתו האיר במקדש האור הגנוז נמצא שלא שינה הכ"ן דהוי כאלו נאמר גם במאורות ויהי כן כמו בשאר הימים וזהו ויעש כן דייקא שלא שינה:

קכו

ברש"י (במדבר י לה) בפסוק ויהי בנסוע וגו'. עשה לו סימנים מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורעניות לפורעניות וכו' כדאיתא בגמרא במסכת שבת (קטו:). עד כאן. והנה באמת צריכים לתת טעם למהי הפסיק בין ב' פורעניות ומה בכך באם המה סמוכות. ותו נצרך לעשות מטעמים למה הפסיק דוקא עם פרשה זו ויהי בנסוע וגו' ובנוחה יאמר וגו'. ויש לבאר על פי מה דאיתא במדרש רע ירוע כי ערב זר רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים שקשה גרים לישראל כספחת. והטעם כתבו התוס' במסכת קידושין (דף ע: ד"ה קשים גרים הנמשך לדף עא.) לפי שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות בישראל וגר זה שמערב את עצמו עם ישראל גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

אמנם במדרש בפ"ז איתא להיפך וזה לשון המדרש תנו רבנן ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל אין השכינה שורה אלא על שני אלפים ושני רבבות הרי שהיו ישראל כאן חסר אחד ובא גר זה והשלים נמצא גורם לשכינה שתשרה בישראל עד כאן. אם כן לפי זה מוכח מהאי קרא דבנוחה יאמר דראוי לקבל גרים דאדרבא הם גורמים שישרה שכינתו בישראל. והנה בפרשה שלמעלה הימנה כתיב ויאמר משה לחבב וגו' ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ויאמר אל נא תעזוב אותנו וגו'. אם כן לא הניח את יתרו לשוב אל ארצו. והנה בתר הכי כתיב ויסעו מהר ה' וגו'. אם כן אי לא היה מפסיק בין ויסעו וגו' למתאוננים והיו סמוכין תרי פורעניות שבאו על ישראל אהדדי. הוה אמינא דמשום הכי היו השתי פורעניות על ישראל מחמת שקבלו את יתרו להתגייר ולא הטחו אותו לפרוש מהם ורע ירוע וגו' רעה אחר רעה על מקבלי גרים דגורמים שיסתלק השכינה מישראל כנזכר לעיל. ואם כן יהיה נשמע מכאן דין דאין ראוי לקבל גרים. לכך הפסיק הכתוב בפרשת ויהי בנסוע וגו' ובנוחה יאמר וגו' דמכאן ומוכח דראוי לקבל גרים דגר גורם שישרה את שכינתו בישראל ושפיר ראוי לקרב וגרים ולאו מהאי טעמא באו שתי הפורעניות:

קכז

במדרש וברש"י (במדבר יא כח) אלדד ומידד מתנבאים במחנה מה היו מתנבאים משה מת יהושע מכניס. ויש לבאר על דרך רמז כי גבי משה כתיב כי מן המים משיתהו. והנה אם היה נכתב ממים משיתהו היו הראשי תיבות של ממי"ם כסדרן "משה "מת "יהושע "מכניס. אך עתה הנו"ן והה"א מפסיקים. וזה שאמר מתנבאים במ"ח נ"ה רצה לומר שהיו מוחים נ"ה והשתא הראשי תיבות כסדרן משה מת יהושע מכניס:

קכח

בפסוק (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד וגו'. לכאורה הפסוק הזה אין לו שום שייכות וחיבור לכאן. עיין במפרשים מה שפירשו כל אחד לדרכו.

ויש לבאר דאיתא במדרש למה האל"ף דויקרא זעירא חד אמר משום דהיה עניו. וחד אמר משום שלקח אשה כושית עיין שם. וזה הוא שיעור הפסוקים ותדבר מרים ואהרן במשה כי הם סברו כהמאן דאמר משום דלקח כושית משום הכי דברו עליו סרה. אבל האמת הוא כאידך מאן דאמר משום דהיה עניו כמדובר משום הכי נסמכו אלו שני הפסוקים להדדי ותדבר מרים ואהרן במשה והאיש משה עניו מאד וגו' להורות פלוגתייהו:

או יאמר על פי מה דאיתא בזהר הקדוש פרשת חקת וזה לשונו ויאמר אל תקרב הלום וגו' וכי מאי נטל הכא אלא איתמר דפקיד ליה על אתתא לאיתפרשה מינה ולאזדווגא באתתא וכו' ואיהו שכינתא וכו' עיין שם. ולפי זה יש לפרש דברי המדרש בפרשת נשא על הפסוק ויהי ביום כלות משה כלת משה כתיב דהיה ככלה הנכנסת לחופה דשכינתא היא ב"ז ורק במשה מחמת ענוותנותו לא רצה לכתוב בהדיא כלת רק כתב כלות מלא מיותר וא"ו. והנה כאן כתיב ענו מאד תיבת ענו חסר יו"ד דמחמת ענוותנותו לא רצה לכתוב עניו בהדיא. והשתא מבואר דהנה מרים ואהרן דברו במשה על שפירש מאשה כמובא במדרש. לכן אמר הפסוק דהצדק אתו דהרי ואיש משה ענו מאד והוא חסור יו"ד משום הכי שם גבי כלות משה כתיב גם כן מיותר וא"ו אבל באמת משמעות הקרא כלת כתיב דהיה כיום חופתו כנזכר לעיל בשם הזהר הקדוש אם כן שפיר עשה משה שפירש מאשתו:

שלח

קכט

במדרש וגם ברש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה מרים על עסקי דיבה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. כדי להבין למה מדייק המדרש בלישנא דראו. ואם לא ראו הלא שמעו. נקדים מה דאיתא בגמרא במסכת ברכות דנגעים אינם בכלל יסורים של אהבה. ופריך הגמרא והתניא מי שיש בידו אחת ממראות נגעים הללו אינו אלא מזבח כפרה וכו'. ומשני כאן בצינעא תחת בגדיו. כאן בפרהסיא דבפרהסיא אינם של אהבה וכו' עיין שם. לפי זה יובן דבלא זה לא מצינן למידרש סמוכים דלא לקחו מוסר ממרים שלקתה על עסקי דיבה. דהא יש פתחון פה לכל מוצאי דיבה לאמר דמרים צדקת היתה והנגעים היו גבה יסורים של אהבה ואין כאן מוסר למו. משום הכי מדייק המדרש ואמר ראו אם כן הוי בפרהסיא ואינם של אהבה כנזכר לעיל ושפיר מתמה אף דראו אם כן ידעו שעל עסקי דיבה לקתה ואף על פי כן לא לקחו מוסר:

קל

איתא במדרש רבה פ"ז וזה לשונו אשר עין בעין נראה וגו' אר"א אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר אכנו בדבר ואורישנו ואני אומר סלח נא והרי מדת הדין בכף מאזנים מעויין נראה מי נוצח אתה או אני וכו' עד כאן לשונו. והנה כל העובר ישתומם על דברי מדרש הללו מהיכן היה משם יודע שהוא ינצח. ויש לבאר דטענת משה היה על דרך ממה נפשך. דהנה איתא במסכת קידושין דף מ' ע"א אין מקיפין בחילול השם ואמרינן שם בגמרא שני פירושים על זה א' שאין ממתינן לו כמו חנוני המקיף. ב' כמו אין מקיפין בבועי רצה לומר אין מדמין היינו אם היתה הכף שקולה ובאותן החטאים יש חטא א' של חילול השם אז חטא זה מכריע את הכף עיין שם. והנה המפורשים כתבו דסליחה אין רצונו לומר לגמרי בלא פרעון רק להמתין. והנה איתא במסכת ראש השנה דף י"ז ורב חסד מטה כלפי חסד דכובש את הכף מאזנים של הזכיות ומכריעין את העונות. והשתא מובן דשפיר אמר משה אחרי שהכף מאזנים מעויין אם כן צריך להיות מטה כלפי חסד כנזכר לעיל. מה תאמר דכאן בחטא מרגלים היה חילול השם ובחילול השם אין מכריעין כפירוש הב' הנזכר לעיל. אם כן על כרחך סלח נא רצה לומר להמתין דהא לפי פירוש הב' גם בחילול השם ממתינן. אם כן ממה נפשך אם אתה סובר כפירוש הא' אם כן צריך להיות מטה כלפי חסד. ואי כפירוש הב' תוכל להמתין:

קרח

קלא

בפסוק רב לכם בני לוי וגו'. איתא במדרש אמר הקב"ה למשה בחוטרא דאת מחית את לקי כשרצה משה להיות חי ולכנוס לארץ ישראל אמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף עד כאן. ותמוה. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש וברקנטי וזה לשונם אמר משה רבונו של עולם למה גזרת עלי מיתה אמר לו רב לך הרי שש עבירות בידך וכו' אמר משה מה שאמרת שחטאתי בשעה שאמרתי שמעו נא המורים ממך למדתי שאמרת לבני מרי וכו' עיין שם. והנה לכאורה קשה על תשובת משה הלא מכל מקום יש עוד חמשה עבירות. וצריך לומר דהויכוח כך היה על פי מה דאיתא בגמרא על הפסוק פעמים ושלש יפעל אל. היינו על חמשה חטאים מוחל הקב"ה דפעמיים ושלש הרי חמשה. וחד אמר בין הכל רק שלשה. נמצא דלמאן דאמר חמשה אם כן אין כאן עונש למשה משום הכי שפיר אמר משה דאין כאן רק חמשה חטאים לפיכך מחול לי. והנה כאן במחלוקתו של קרח אמר משה רב לכם ואיתא במדרש וברש"י דנתרשלו ידיו של משה מלבקש עליהם רחמים לפי שכבר היה בידם סרחון רביעי. וקשה מה בכך שהיה סרחון רביעי הא סבירא לן דעד חמשה חטאים מוחל הקב"ה. ועל כרחך צריך לומר כאידך מאן דאמר הנזכר לעיל דבין הכל רק שלשה לפיכך נתרשלו ידיו מלבקש רחמים דמי יודע אם ימחול הקב"ה. לפי זה שפיר מבואר דברי המדרש שהתחלנו בו. דמכת מה שאמר רב לכם נסתר טענתו של משה ולכן בחוטרא דאת מחית את לקי רב לך אל תוסף:

קלב

במסכת סוטה דף י"ג ברב בישר ברב בישרהו. ברב בישר דכתיב רב לכם בני לוי. ברב בישרהו דכתיב רב לך אל תוסף וכו' עד כאן. וקשה מה הוא זה מדה כנגד מדה ומה היה החטא בזה שאמר רב לכם בני לוי. ויש לבאר דאיתא במדרש רב לכם בני לוי אמר משה גדולת לוים יותר חשוב מגדולת כהונה וכו'. והנה איתא במדרש בשביל שסירב משה בסנה שבעה ימים מלילך בשליחותו של הקב"ה נתפרע. חד אמר שהיה משה ראוי בשבעת ימי המלואים להיות כהן וניתן לאהרן דכתיב הלא אהרן אחיך הלוי. וחד אמר דהעונש היה שלא בא לארץ ישראל בז' אדר שמת משה וכו'. והשתא יובן הגמרא הנזכר לעיל ברב בישר שאמר רב לכם בני לוי היינו שגדולת הלוים גדולה וחשובה יותר מהכהונה. אם כן אין לומר שנתפרע למשה שלא ניתן לו הכהונה הלא הלוי' גדולה יותר מכהונה. אלא על כרחך צריך לומר כפירוש השני שנתפרע לו שלא בא לארץ ישראל לכן ברב בישרהו רב לך אל תוסף דבר וגו':

קלג

בפסוק אל תפן אל מנחתם וגו'. יש לפרש דהנה ידוע דקרח נטל טלית שכולה תכלת ושאל אם היא מחויבת בציצית. והכוונה דהיה מתלוצץ במצות ציצית משום דגבי ציצית נאמר וזכרתם את כל מצות ה' וציצית עם הקשרים בגימט' תרי"ג. וקרח היה רוצה לכפור בכל התרי"ג מצות. והנה איתא במדרש פרשת נשא והובא שם ברש"י בפסוק כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת דקטרת בגימט' תרי"ג רמז על התרי"ג מצות ללמד שכל העולם אין מתקיים אלא בזכות התורה וכו' עיין שם. וזה הוא שאמר משה רבינו עליו השלום אל תפן אל מנחתם רצה לומר אל הקטרת שלהם דהא כל כוונת הקטרת הוא רק לרמז על התרי"ג מצות כנזכר לעיל והא כיון שהם כפרו בתרי"ג מצות לכן לא יעלה הקטרת לרצון לפניך:

חוקת

קלד

בפסוק זאת חקת התורה וגו'. ויש לדקדק הלא מצינן במה מצות שבתורה שגם בהם לא נתפרש הטעם ולא קרא אותם חקה ומה נשתנה מצוה זו. ויש לומר דאיתא דפרה היא לכפר על חטא העגל תבא אמו ותקנח וכו'. והנה איתא בדברי רבותינו ז"ל על הפסוק שם שם לו חוק ומשפט דמצות פרה אדומה במרה נצטוו. והנה בהיותם במרה עדיין לא חטאו בעגל ולא היה יכול לומר הטעם זה לכן קראה חוקה:

קלה

איתא במדרש על כל דבר היה שלמה המלך עליו השלום אמר טעמים כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ויש לפרש על זה האופן דודאי מצינו טעמים הרבה אף על מצות פרה אדומה כמו תבא אמו וכו' ועוד טעמים. רק שעיקר סוד טעמיה הפנימיים נעלם ולא נגלו רק למשה. אם כן נראה ששלמה המלך עליו השלום ודאי ידע כמה טעמים על מצות פרה אדומה אלא שסודה נעלם ממנו. והנה מכח שכתוב ויקחו אליך דרשו חכמינו ז"ל לך אני מגלה טעמה. מזה ידע שלמה שלא עמד עדיין בסודה משום דכתיב אליך דוקא למשה וכו'. והנה אחר שאמר טעמים בכל התורה כולה חשב שכבר עמד על אמיתיות הטעמים וכשהגיע לפרשת פרה אדומה אמר גם כן טעמים. והנה אחר שידע ששם גבי פרה אדומה לא עמד על הטעם הפנימי אם כן אף בכל התורה גם כן אפשר שעדיין לא עמד על פנימיות הטעמים. ואף שאמר כמה טעמים. הרי גם במצות פרה אדומה מצא ידו לדרוש כמה טעמים ועל הטעם הפנימי לא עמד. אם כן גם בכל התורה כולה אפשר שעדיין לא עמד בסודם רק שנדמה לו שעמד על סוד הטעמים כמו שנדמה לו גם כן שכבר עמד על סוד הטעמים של פרה אדומה. לכן אמר אמרתי אחכמה בכל התורה כולה. דהיינו שהייתי סבור שכבר עמדתי על סוד הטעמים. אבל כשהגעתי לפרשת פרה אדומה נודעתי שהיא רחוקה ממני. שגם טעמים של כל התורה הוא רחוק ממני. שלא עמדתי על סודן האמתיים. וזה שאמר כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה רצה לומר שמכאן נולד לו הספק:

קלו

במדרש ובילקוט כשעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שהיה יושב ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו'. ויש לדקדק מה הלשון של יושב ואומר. ויש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא קשות בישיבה רכות בעמידה וכו'. אם כן יש לומר דהכי פירושו שמע קולו של הקב"ה אם כן כיון ששמע קולו היינו שלמד קשות ואם כן בודאי שהיה בישיבה דהא קשות בישיבה:

קלז

בפסוק ויאמר ה' וגו' יען לא האמנתם בי וגו'. לכאורה קשה למה באמת נענש משה רבינו עליו השלום על שהכה את הסלע ולא היה מדבר אליו הלא היה מוכרח להכות אותו ולא רק לדבר אליו. דהא איתא במדרש ובגמרא דכל מה שעשה אברהם אבינו עליו השלום והטריח את עצמו להביא לפני המלאכים שנתארחו אצלו בעצמו שילם לו הקב"ה לבניו גם כן על ידי עצמו. ומה שנתן להם על ידי שליח דהיינו נתינת המים כמו שאמר יקח נא מעט מים. זאת שילם לו הקב"ה לבניו גם כן על ידי שליח. על כן אמר הקב"ה למשה שימציא להם מים ולא הזמין להם הקב"ה בעצמו בגזירתו הקדושה. והנה איתא בכמה מקומות שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה. אם כן קשה למה נענש על שלא דיבר אל הסלע הלא אם היה מדבר אליו היה נתינת המים על ידי הקב"ה בעצמו ולא על ידי שליח דהא השכינה היתה מדברת מתוך גרונו. אמנם האמת כך הוא כי איתא משבא לכלל כעס בא לכלל טעות. והיינו הטעות שמשה דמה כן באמת בלבו כנזכר לעיל דמוכרח הוא להכות לסלע. אבל באמת טעה בזה דהא בא אז לכלל כעס על ישראל עד שאמר להם שמעו נא המורים. ואיתא דכל הכועס אז השכינה מסתלקת ממנו. אם כן לפי זה שוב היה יכול לדבר אל הסלע ואף על פי כן לא היה על ידי הקב"ה בעצמו אלא על ידי שליח כי עכשיו לא היתה השכינה מדברת מתוך גרונו. וזה כוונת מאמר חכמינו ז"ל משבא לכלל כעס משום הכי בא לכלל טעות ונענש על שהכה לסלע דאם לא היה בא לכלל כעס היה ניחא מה שלא דיבר כנזכר לעיל: ועל דרך זה יש לפרש מאמר נעים זמירות ישראל ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. היינו מכח שישראל הקציפו על מי מריבה על כן וירע למשה בעבורם שמחמתם עלתה רעה למשה שנתגלגל מזה שהכה את הסלע ונגזר עליו מיתה בחוץ לארץ. אמנם קשה למה נענש הלא היה מוכרח להכות לסלע כדי שיהיה על ידי שליח כנזכר לעיל. על זה אמר כי הלא המרו את רוחו. מלשון המר ימירנו. שהחליפו את רוחו. כי השכינה נסתלקה ממנו אז. משום הכי ויבטא בשפתיו. רצה לומר שלפי זה היה רשאי לבטא בשפתיו אל הסלע ולא להכותו:

קלח

ברש"י על הפסוק המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. פירש"י על ה' וכו'. ותמוה. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש אלמלא לא הכה משה להסלע לא היה מחלוקת בישראל. ויש לומר הטעם על פי מה דאיתא דאם לא היה מחלוקת במי מריבה היה ניתן לנו הלכה פסוקה. והנה איתא בגמרא במסכת בבא מציעא גבי הפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע דיצא בת קול ואמר הלכה כר' אליעזר עמד ר' יהושע ואמר אין משגיחים בבת קול וכו' שכבר ניתן לנו התורה בסיני וכו' עיין שם. וזה כוונת רש"י ז"ל המה מי מריבה פירוש מחמת שרבו ישראל במי מריבה והכה משה את הסלע ובשביל כך לא ניתן לנו הלכה פסוקה. ומכח מריבה זו יצא מריבה אחרת אשר רבו בני ישראל על ה' גבי מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע ואף על פי שיצא בת קול מן השמים אפילו הכי אמר דאין משגיחין בבת קול:

בלק

קלט

בפסוק לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל מה אקוב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' וגו'. הנה בפסוקים הללו רבו הדקדוקים ואי אפשר לפורטם. ויש לבאר דאיתא בספר האמונה לרמב"ן פי"ב וזה לשונו אברהם יצחק יעקב י"ג אותיות כמנין אחד. וכן אותיות שרה רבקה רחל לאה גם כן י"ג. ושניהם בצירוף בגימטריא הוי"ה. וכשנקרא יעקב גם בשם ישראל ניתוספו ה' אותיות נתמלא שם אל. לכן חותם ישראל בשם אל עד כאן. והנה איתא בזהר הקדוש כשישראל זכאין נקראים ישראל וכשחייבים חס ושלום נקראים בשם יעקב. והנה איתא דהלמ"ד של לבדד ישכון תלוי דתיבת בדד אלמעלה ולמטה עם שהם ישראל בדד שהם גוי אחד בארץ. וגם בדד ישכון שעובדים לאל אחד. ולפי זה יש לומר מה שאמר בלעם אמרת ארה לי יעקב או זעמה ישראל ורק שם אחד מובהק. משום הכי אמר מה אקוב ממה נפשך כשחוטאים נקראים יעקב אז לא קבה אל רצה לומר שם אל זועם אינו מסכים דהא לא נקרא עליהם שם אל כשאין נקראים ישראל כנזכר לעיל. ומה אזעם אף כשנקראים ישראל לא זעם השם הוי"ה דאינו מסכים דהא אז לא חל עליהם שם זה רק שם אל. וכי תימא מנלן זאת לזה אמר כי מראש צורי"ם אראנו ומגבעו"ת אשורנו. ואיתא במדרש ובילקוט צורים אלו האבות וגבעות אלו האמהות עיין שם. דאותיות שמם גורם. הן עם לבד"ד ישכון רמז על אחד ולפעמים על הוי"ה ולפעמים על שם אל כנזכר לעיל:

קמ

בפסוק מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. ויש לדקדק פעם מכנה אותם בשם יעקב ופעם בשם ישראל. וגם הבית המקדש מכנה פעם בשם אוהל ופעם בשם משכן. ויש לבאר דאיתא בגמרא דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אז הם נקראים ישראל וכשאין עושים רצונו של מקום נקראים בשם יעקב. והנה איתא במדרש חזית דבזמן שבית המקדש קיים אז נקרא אוהל וכשחרוב נקרא משכן שנתמשכן וכו' כדאיתא במדרש וברש"י פ' ויקהל עיין שם. והנה איתא במדרש דכל זמן שבית המקדש היה קיים היה הדור רשעים ובזמן שנחרב נעשו צדיקים. לפי זה יובן הפסוק וכך אמר מה טובו אוהליך יעקב רצה לומר כשנקרא המקדש אוהל דהיינו בזמן שהוא בנוי ואז הוא טוב אבל נגד זה נקראים אז יעקב רצה לומר דנקראים רשעים כנזכר לעיל. מה שאין כן משכנותיך רצה לומר כשחרוב המקדש אז מקרי משכן על שם שנתמשכן בעוונותם אבל כנגד זה ישראל רצה לומר דאז הם צדיקים ועושים רצונו של מקום נקראים בשם ישראל:

קמא

בפסוק ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים וגו' ועיין ברש"י. והנה לכאורה דבר תימה הוא מה היה לו לבלעם לייעצו מה שלא ביקש ממנו ולהגיד לו אשר יעשו לעמו באחרית הימים הלא כל כוונת בלק היה רק לגרשם עתה מן הארץ ותו למה ליה. וגם במסכת סנהדרין מדייק הגמרא עמך לעם הזה מיבעיא ליה עיין שם. וכדי ליישב הכל על נכון נקדים דברי הילקוט בסוף ספר יחזקאל וזה לשונו שם אמר ר' ברכיה כתיב בנות ירושלים נמשלו ישראל לנקיבה מה בת נוטלת רק עישור נכסים מבית אביה כך תפסו ישראל ארץ שבעה עממין שהוא עישור של שבעים אומות. ולפי שירשו כנקבה לפיכך אמרו שירה כנקבה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. אבל לעתיד לבוא שהם יורשים כזכר ירשו כל שבעים אומות לפיכך יאמרו שירה בלשון זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש וכו' עיין שם. היוצא לנו מזה כשישראל הם בסוג בן אז עמון גם המה בכלל לירש אותם ככל שבעים אומות. ואם הם בסוג בת בין הבנים הנוטלת רק עישור נכסים אז עמון אין בכלל העישור כמו דאיתא במסכת בבא בתרא דף נ"ו אם כן אין להם פחד ומורא מישראל. משום הכי כששלח בלק אל בלעם לקללם תפס שאלתו בזה הלשון הנה עם יצא ממצרים וגו' ואין אני יודע באיזה סוג הם נחשבים אם הם בסוג בן היורש הכל או בסוג בת הנוטלת רק עישור נכסים. לכן אמר עתה ילכחו הקהל את כל סביבותינו דשמא הם בסוג בן ויורשים הכל. והנה בלעם ראה שאינו יכול להרע לישראל בקללתו התחכם את עצמו להרע להם בעצתו כדי להציל אותם. דהנה איתא בזוהר הקדוש שמעשה שיטים נחשב לישראל כבן סורר ומורה והיו חייבים מיתה. והנה איתא בגמרא דבן הוא נידון כבן סורר ומורה אבל לא בת. לזה העמיק בלעם הרשע בעצתו לאמר לו אתה בקשת להצילך ועתה איעצך וגו' צא והכשילם בזימה וכיון שיהיו נכשלים בזנות בשיטים אם כן אותו החטא יהיה נדמה להם כבן סורר ומורה. ואם וכן ממה נפשך ירע להם אם ירצו להחזיק את עצמן כבן ולירש גם את ארצכם כנזכר לעיל אם כן יהיו חייבים מיתה כבן סורר ומורה לדעת הזוהר הקדוש הנזכר לעיל. ואם ירצו להחזיק את עצמן כבת וכדעת הגמרא דבן נידון ולא בת אם כן אין לך שום מורא מפניהם מאחר שהם מחזיקים את עצמן כבת אם כן אינם נוטלים רק עישור נכסים ובעישור נכסים אין אתם בכלל. אך באחרית הימים כי אז יהיו בסוג בן כנזכר לעיל והבן יורש הכל ואז גם אתה בכלל:

פנחס

קמב

במדרש על הפסוק לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. בדין הוא שיטול שכרו עד כאן. וקשה הא אין הקב"ה מקפח שכר של שום בריה ומה זה שאמר דוקא אצל פנחס בדין הוא שיטול שכרו. ויש לתרץ בהקדם הא דאיתא בגמרא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכתב בספר עשרה מאמרות הטעם מפני שהמצוה הוא נצחיי לכן צריך להיות השכר גם כן נצחיי לפיכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. דימינו כצל עובר ואם ינתן לו שכרו ואחר כך ימות אם כן לא יהיה השכר נצחיי. מה שאין כן בהנתן לו לאחר מיתתו אם כן יהיה השכר נצחיי. והנה איתא בזוהר הקדוש דפנחס כשהרג את זמרי נתקבצו כל שבטו של שמעון ורצו להרגו פרחה נשמתו של פנחס ונכנס בו נשמת נדב ואביהו וכו' עיין שם. וזה הוא כוונת הפסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוה ליה בן בנו של אהרן אלא אף שהוא בן אלעזר מכל מקום הוא בן אהרן ממש וזה בן אלעזר בן אהרן. נמצא דלמידין מזה שפנחס כבר טעם טעם מיתה ותו לית ליה מיתה אחרת אחריה דפנחס הוא אליהו. אם כן יש לומר דזהו שאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו דלגביה יהיה בחיים גם כן נצחיי: או יאמר על דרך זה דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואיזהו סוף של אדם הוי אומר לאחר מיתה. והנה פנחס זה אליהו שלעולם הוא חי ועליו אי אפשר לומר לשלם לו שכרו לבסוף כיון דאין לו סוף אם כן בדין הוא שיטול שכרו תיכף ומיד:

קמג

במדרש וברש"י לפי שהשבטים מבזים אותו ואומרים ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא מישראל לפיכך יחסו הכתוב אחר אהרן וכו'. וקשה סוף סוף הלא אבי אמו היה עובד עבודה זרה. ויש לפרש על פי מה דאיתא בירושלמי משה מה שיעיד לאשת פנחס ומסיק שם דהא דלא שאל על פנחס עצמו שמע מינה דראשון בשלישי הוא פסול להעיד. והנה לכאורה קשה דילמא ראשון בשלישי כשר להעיד והא דלא שאל על פנחס עצמו יש לומר משום דפנחס עם משה היה ראשון בשני דאלעזר נשא מבנות פוטיאל ומשה נשא גם כן מבנות פוטיאל דהיינו יתרו וממילא היה משה עם אלעזר ראשון בראשון ועם פנחס היה ראשון בשני. אלא על כרחך צריך לומר דגרים אין להם קורבא. והנה איתא במפורשים היאך הרג פנחס את זמרי שלא כדין אף דקיימא לן דכל הבועל ארמית קנאים פוגעין בו היינו דוקא אם בשעת מעשה אבל שלא בשעת המעשה לא. ואיתא במסכת יבמות ובמסכת קידושין כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם המעשה אמר שומעין לו ואם לאחר המעשה אין שומעין לו דאין כאן מי שמעיד עליו. אם כן קשה על פנחס מי מעיד עליו אם תאמר משה הא קרוב היה. רק על זה יש לומר דהרי אליבא דאמת הראשון בשלישי כשר להעיד. והנה אם נאמר דגרים יש להם קורבא אם כן הדרא הקושיא לדוכתא הא הוי ראשון בשני כנזכר לעיל. והשתא מובן הדבר דהשבטים היו מבזים אותו ואומרים ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה. כלומר דילמא לעולם יש לומר דיש לגרים קורבא ונמצא דפנחס עם משה יש להם קורבא אם כן פסול להעיד עליו ואם כן איך הרג נשיא מישראל שלא כדין כקושיא הנזכר לעיל דהא ליכא מי שיעיד עליו. לכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן ויחוס של יתרו לאו כלום הוא דגרים אין להם קורבא אם כן הוה פנחס עם משה ראשון בשלישי והרי ראשון בשלישי באמת כשר להעיד ועל פי דין דן את זמרי:

קמד

בפסוק אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח ובנים לא היו לו כי בחטאו מת וגו'. ויש לדקדק דהוה ליה למיכתב כי בחטאו מת תיכף אחר הדיבור והוא לא היה בעדת קרח וכך הוה ליה למיכתב אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. ויש לומר דבאו לתרץ דבריהם ולהוכיח דמחמת שלא היו לו בנים מוכח דבחטאו מת. והוא על פי מאמר חכמינו ז"ל. ויפול משה על פניו מלמד שחשדוהו באשת איש וקנא כל אחד את אשתו ממשה. והנה מצינו עוד בדברי חכמינו ז"ל דגבי סוטה כתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם היתה יולדת נקיבות יולדת זכרים. אם כן אותה עדה כולם שקנאו לנשותיהם ממשה והם באמת היו טהורות אם כן פשוט הוא שהיה שכרם שילדו זכרים. לכך אמרו בנות צלפחד אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו' והראיה דהא ובנים לא היו לו אלא כולם בנות נקבות אם כן מזה מוכח שלא היה בעדת קרח רק כי בחטאו מת וגו':

קמה

איתא במסכת בבא בתרא דף קי"ט ע"ב ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה. אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להם דבר ועמדו לפני הנשיאים וכו' אלא סרס המקרא ודרשהו וכו' דברי ר' יאשיה אבא חנן אומר כולם בבית המדרש היו יושבים והלכו ועמדו לפני כולם. ומסיק שם בגמרא דפליגי אם חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב דר' יאשיה סובר אין חולקים הילכך מסרס המקרא וכו' עיין שם היטב. והנה על פי דברי הגמרא הללו יש לפרש דברי הגמרא במסכת שבת דף נ"ו ע"א כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו' אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד וכו' עיין שם. והנה על מלת מהפך דשו ביה רבים. אבל לפי הנזכר לעיל ניחא דהנה איתא עוד שם בגמרא וגם במסכת קידושין דף מ"ג דאוריה החתי מורד במלכות היה דאמר לדוד ואדוני יואב וגו' דלאו אורח ארעא לקבל מרות אחרים בפני המלך. אך כל זה ניחא אם אמרינן דאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב. אבל אי אמרינן דמותר לחלוק כבוד לתלמיד במקום הרב אם כן לא היה כלל מורד במלכות. והשתא ניחא דזה הוא הפירוש רבי דאתי מדוד מהפך ודריש. רצונו לומר דסבירא ליה כרבי יאשיה דמהפך ומסרס המקרא הנזכר לעיל. ועל כרחך משום דסבירא ליה דאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב כנזכר לעיל. אם כן שפיר היה אוריה מורד במלכות משום דאמר בפני דוד ואדוני יואב כנזכר לעיל:

קמו

בפסוק נתון תתן להם אחוזת נחלה וגו'. אפשר לומר דמכאן יש ראיה למה שכתבו התוס' בשם הר"ת במסכת בבא בתרא דף קט"ו ע"ב בד"ה מלמד שבא וכו' דענה אשה היתה והא דכתיב הוא ענה בלשון זכר היינו משום שירשה עם אחיה צבעון כזכר וכו' עיין שם. ומכאן יש ראיה לזה דכתיב נתון תתן להם ולא כתיב להן כמשפט הלשון לנקיבות רבות. אלא לפי שציוה ליתן להם ירושה כמו לזכרים לכך כתיב להם כמו לזכרים: