חלל

חלל / יוסף חיים ברנר

בקצה העיר, במבוא אפל, בבית המדרש, ביום הכיפורים, בתפילת ה"עבודה", בשעה שהפיות הפעורים נסגרים ונפתחים ב"וַי-וַי" נורא, הגוויות החלשות, המעוטפות ב"תכריכים", מתנודדות בחרדה כצללי-ליל; בשעה שהכל עומדים צפופים והלבבות נמקים, רועדים קצת ומלאים ענין; בשעה שאבק רב מתנשא ועולה מהריצפה ומהעשבים היבשים שעליה ומרחף באֵד המחניק העולה מנרות השעווה העבים; בשעה שאימת-מוות כהה מכסה את הכל, – בשעה מוזרה כזו היה הדבר...

והדבר, שאני בא לרשום עתה בגליון הזה, אינו כלל מן המאורעות הנפלאים היוצאים מגדר הרגיל, אינו מן המעשים הנודעים בעתונים ונשמעים בשער בת רבים, אינו מן המחזות המורכבים והמסובכים, אלא דבר פשוט ומִצער הוא, מקרה פעוט, עובדה של קטנות ממש...

ואכן, לולא היה אותו האיש שליח-הציבור ולולא הופסקה התפילה על ידי הדבר – מי יודע, אם היה איש שם על לב...

כי הנה, אמנם, גם עכשיו ממחרת היום הכל נשכח...

ואולם באותה שעה גופא, בשעת המעשה, היו כל העיניים נטויות וסוקרות; גופים רבים, כנכבדים כנדכאים, נכפפו מסביב למקום, פנים הרבה התבוננו בתמהון אל התבן והקיטל המלוכלכים. – מהחרכים, אשר לעזרת הנשים, הציצו ראשים מכוסים במטפחות צחורות והסתכלו זוגות-עינים שונים ביראה ובאוות-נפש, המקומות נפנו; ה"מחזורים" נשארו בלי בעלים, איש איש התאמץ בשארית כוחו להדוף את רעהו ולגשת בקירוב-מקום יותר אליו, אל גיבור-העובדה, ששכב במנוחה לפני העמוד, כשעיניו סגורות חצין...

והפתילים של "נרות הנשמה" המטפטפים בערו ברעדה, ויפיצו להבים זעירים. וימֵקו ויזילו את השעווה שעליהם...

ומעשה-שהיה זה יש לספר במלים ספורות; החזן, בעל המוסף, יהודי דל וכחוש וגונח מלבו, כבן ארבעים ומעלה, שהקריב את שארית חלבו ולשד חייו לשפּר תפילתו, בהאזינו את השחוק והלעג אשר יעיר קולו הניחר – השתעל בכרעו "כורעים" לפני העמוד, וזרם דם פרץ מגרונו...

– מי הוא? מי הוא? מאין הוא?

– מי ידעהו!... יהודי עני... מעיר אחרת רחוקה מפה...

אכן! איש לא ידעוֹ בעיר הזאת; זר היה פה, בלי קרוב וגואל, בלי מכר ומודע...

ואולם אנוכי ידעתיו.

*

הוא היה אחת הנפשות, אשר על ידי ראִיות מספר שוֹרשו עמוק-עמוק בלבי ובמוחי לבלתי הישכח לעולם; אין דבר, אשר יהיה די-אונים לגרש זכרונן מלבי! וכפעם בפעם, מדי שקעי בגלי הערבוביה המדאיבה, וכל אשר לנגד עיני מתכסה בענן כבד, וכל המעונים והמושפלים, האובדים והנידחים, אשר נפגשו לי על דרכי בימי חיי-הבלי יתיצבו כולמו לפני, הנה גם הוא-הוא נשקף אז לעיני מתוך הערפל... ואני רואה מצח בולט, עינים עמוקות, אישונים כחולים נמקים במוגלה, פנים עיפים, אשר מראה סיד להם, לחיים יבשות וחמרמרות; הזקן הארוך והמחודד מתלכלך לרגעים בליחה העולה על-ידי שיעול, אותו השיעול המתפרץ דרך האוזן לתוך הלב ודוקר שם דקירת מאכלת... הוא!... הוא, ב"מַנטול" החם, שהיה תמיד לא-מרוכס כל צרכו, בחושן-החורף הקרוע ו"הטלית-הקטנה" של תכלת השרויה בזיעה כולה; הוא, בערדלים המטולאים שנסרחו על רגליו, במטפחת-הצמר הכרוכה על צווארו... הוא – ככל אשר ראיתיו אז בביתו בפעם הראשונה.

והפעם הראשונה, שאני מזכיר פה, היתה אז, כשבאתי בעירום ובחוסר כל לה., העיר הגדולה. לבקש איזה מקום לגופי העלוב ואיזה צל מנוחה לנשמתי החוטאת...

היתה השעה השניה אחרי חצות הליל. בית הנתיבות הגדול והמרווח, המואר באור-יקרות, היה מלא מפה אל פה כל מיני בריות ויצורים; נוסעים, נודדים, פקידים, משרתים; ז'אנדרמים משועממים התהלכו זועפים מסביב; איכרים רבים מבני עם הארץ שכבו סרוחים על הריצפה סמוך לכתלים עם תרמיליהם המגואלים למראשותיהם... לאורך הבית ולרחבו שוטטו אחינו-עסקנינו, כובעיהם על פדחתם, ועיניהם, המלאות הרהורים מסוכסכים ונדודי-עמל, התבוננו לרגעים בענין גדול בפנקסים קטנים וימלמלו בפני עצמם הברות-טירדה מקוטעות. בתוך התנועה הכללית הזאת התנודד גם הוא, עיניו תעו וארבו לכל עובר ופניו הביעו ציפיית-כאב ותוחלת נכזבה...

ועד שאני עומד דומם ומתבונן – והנה באזני עולה קול חלש וכלוא בעקב שיעול:

– ללינת-לילה הרי אתה צריך, בחור? הא? בביתי... היכן חפציך? אין לך? נו, התלך עמי? מַה?

הלכתי. כעבור רגעים אחדים הייתי במעון האיש הקורא לי. החדר, שנכנסתי בו, היה רחב למאוד, תנור גדול מסוייד וספסלים ושולחנות ארוכים היו כל כליו, בני כפר אחדים ישבו אל אחד השולחנות גלויי-ראש ואכלו לתיאבון פת קיבר עם דבש מהול במים רותחים. על אחד הספסלים שכב במלבושיו, כפוף בחצי עיגול, נער צעיר ויירדם. מהחדרים הפנימיים נשמע קול המולה מיוחד, יחסני, ואשער בנפשי, ששם יושבים שיכורים ומתהוללים נכבדים מפקידי-המסילה. על יד החלון, הסמוך אל דלת הכניסה, ישבה בלי-נוע עלמה בלה, על ראשה מטפחת שחורה, וישיבתה היתה מוזרה, ישיבת איש הסובל קשה ומחכה לאיזה דבר. בעלת-הבית, אשה רמת-קומה ודקת-בשר, לבושה בסחבות מטונפות, בעלת פה רחב ומזוהם ועינים ירקרקות-צהובות ונמהרות, ששוטטה בחדר, עסוקה וטרודה מבלי עשות דבר, קידמה את פני מכניסִי בצפצוף קללה על בוששו לשוב; וכשראתה עוד את האורח הנכבד, אשר הוא מנהיג, העיפה על שנינו מבט-בוז חליפות. הוא עשה תנועה משונה וכמו נכפף מעט, כאדם המכין את עצמו לקבל מהלומה; קולו הביע פחדנות והצטדקות:

– בעד שלוש פרוטות... על התנור...

– נו, נו, פרצוף! – הסתפקה הגברת בקריאה בלתי ברורה ותפן עורף לנו; ומיד נשפך זעפה על ראש הנער המושלך על הספסל.

– כל מדווי-מצרים עליך, בן-יקיר! – רעם קולה – קומה, ממזר! כל ה"תוכחה" על ראשך תחול! מה זה שכבת לישון? מה החג אשר לך הלילה? קומה כרגע! ישראל! יש – ר – אל!...

– שְׁרוּל – שרול... – ניענעו ה"גויים" בראשיהם וימלאו צחוק פיהם.

– אהה, גישה, – קרא בתוך כך בעל הבית בקול עינוי ופיוס ופניו עֻווּ – כמה פעמים ביקשתיך... הוך-הוך-הוך – הוי, השיעול! – ביקשתיך... לבל תגזלי את חיי... בזעקתך... הה, רחמיני! קחי-קחי-קחי...

הקול המופסק התמזג כרגע בזעקת הנער הניעור, זעקה צרודה משינה:

– הוי, מה זה ידרשו ממנו?! גזלנים... הראש ייבקע... –

אחרי המחאה התנפל הנער שוב על הספסל כתרנגול שנשחטו רוב סימניו, כשהוא מתגרד ומתחכך בעָצמה ובמללו בלחישה איזה דבר תרעומת...

האם הרפתה ממנו, כי סרה לקיים מצוות אחד הנכנסים, להגיש לו "דגים חיים" לאכלה.

אז פנה גם הוא אלי, בכוונה להיכנס בדברים. נראה היה, כי בשעה שהשיעול ירף ממנו, הוא אוהב מאוד לשוחח את מי שיהיה.

– אַה? חיים... וגיהנום כזה, עליך לדעת, ידידי, אינו לרגע, אלא יומם ולילה, יומם ולילה... טוב?... לשעבר, לכל הפחות, היתה פרנסה... ועתה...

הוא ניענע בימִינו לאות ביטול, ויוסף לספר פרטים נוגים, ידועים, ממעשים בכל יום... אלא שמהרה התעורר ויבקש סליחתי על הטרידו אותי בפטפוטו – "ואני הלא עיף מהדרך בוודאי".

– אני מציע כרגע... על התנור... מקום אחר אָין... כרגע, ידידי... – ובהחילו להסיר במהירות את השבבים והצרורות מעל התנור הרחב, כדי שאוכל לשכב שם, העיר בקול נמוך ומפייס ובצחוק-בושת קל, שמשכר-לינה הוא מוצא את לחמו, זו כל פרנסתו, בל יחטא בשפתיו...

עליתי על משכבי. השעון השמיע חצי השעה השלישית. עצמתי את עיני – ושנתי נגזלה. השאון הבלול של השיכורים, בעלת-הבית עם קללותיה וגערותיה, אדון-הבית – הכלב החרד בקולו והשפן בצעדיו, – נחרת הנער, המתנמנם על הספסל, עשן הפפירוסה, אשר בפי האשה העטופה במטפחת השחורה, הרפש והחלאה, רוח-הקטב והצחנה – כל אלה העירו בי שרעפים משונים ומעַנים על החיים והיסורים שבהם... ולאחרונה, כמשפט בני-אדם מאז ומעולם, סיימתי בענייני עצמי ונדודי שנתי אני, והירהרתי, על "השובע שאינו מניח את העשיר לישון" ועל הרעבון שאינו מניח את העני לישון, ובאתי לידי מסקנה, כי זו התמונה האחרונה קשה הרבה יותר מהראשונה, כי שתיהן תלויות אשה באחותה וכי – ריבונו של עולם, במי האשם? מי מעכב בזה, שיישנו שניהם שנת ישרים? למה להעשיר להיות שבֵע-אומלל? למה לו להשביע את עצמו יותר מדי? –

ושאלת-למה זו, שלכאורה נראתה לי פשוטה בתכלית הפשיטוּת ושבכל-זאת העלתה צחוק קל על שפתי, נשארה תלויה ועומדת, בהיפסק פתאום הרהורי המרפרפים, בגלל קול גברתי, שבקע ועלה בכל הבית ויעורר בצעקה נוראה את ה"ממזר" הישן:

– והוא עודנו שוכב, ה"פריץ" – בחליים משונים ישכב ולא יקום! – בבית מבוסה ומהוּמה – והוא כאבן דומם!... כי, להפך, מה חסר לו? כאב ראש? אוכל ושותה כל היום, זולל וסובא – ודי... ודמַי אני שותתים ארצה... קומה! אני אומרת לך, ואם אַין אתנפל עליך במגרפה זו... האינך רואה – לו הוכית בסנוורים – אם אינך שומע – לו חֵרשת באמת ולעולם – מה שה"ערל" מבקש...

לא עצרתי עוד כוח לסבול ואוריד את ראשי למטה לראות בעיני את הנעשה בבית: הנער האומלל יושב מדוכא על ספסל-משכבו, ציפרני ידיו מתחת לכותנתו, והוא כמו יתגודד בחרבות; בעוד שאמו מתלחשת את אחד השיכורים, העומד בכבדות רבה על רגליו ונכון בכל רגע לנפילה, שיש בה פישוט רגלים וידים ממש. ה"ערל" שואלה לאיזה דבר בקריצת עין, והיא, בצחוק-ערמומיות מעורר גועל-נפש, משיבה: אָין... הוא מדבר קשות, מתבל אמריו בחירופים וגידופים משונים, מודיע מפורש, כי אינו מאמין כלל לדברי "יהודונית" שכמותה, לעזאזל!... והיא, כמעט נהנית ומתענגת על דבריו אתה, רומזת בעיניה אל הנער... הנער התנשא חיש קל ממושבו, וישווה רגליו כאיילות, ויצא מן הבית. היא החלה לבקש בעד הצלוחית[1] שתובא עשר פרוטות יותר על המקח; בעוד שבעל-דברה לא חדל אף לרגע לגַנותה על פי דרכו לנַבֵּל את כבודה ולהזכיר "לברכה" גם את שמה, גם את שם אבותיה ואבות אבותיה...

בעל הבית בעצמו עמד כל העת בקרן זווית. בלילה ההוא שכח, כנראה, על פי המקרה, להתפלל ערבית עד שעה מאוחרה כזו. לבדד עמד, שפתיו התנועעו, ומבין שיניו יצא הזי"ן של "למען תזכרו" מותז כהלכה...

לא עברו חמישה רגעים, והנער, השליח לדבר עבירה, נכנס הביתה בחפזה, וימסור את הצלוחית, שנשא תחת כנף בגדו, לשולחתו, ויסגור הדלת בעדו...

רגע קצר רעמה שוב מהומה בבית. כי הוא, בעל הבית, שעסק באותה שעה ב"גאל ישראל", בראותו את הדבר המובא, הלבינו פתאום פניו כשלג, ויַחזק ראשו בשתי ידיו, ויכלא בחזקה את שיעולו, ובהתעוררות משונה זעק זעקה גדולה ושובבה ויִשום[2] וישאף:

– גישה, רצחנית, גזלנית, מה את עושה לי? עוכרת נפשי – הא? הלא את הורגתני, את שוחטתני, את מטרידתני מן העולם – – הוך-הוך-הוך – – – הו-הו-הו –

אלא שבראותו, כי את הטבע אין לבוא בריב וכי השיעול לא יַרשה לו להרים קולו, הכניעו, השפילו, וימזג בו תחנונים נוקבים לב:

– גישה – הא? היש אֵל בלבבך? יום יום אני צועק: אני ירא... איני חפץ... לא אוכל כלכל... קחי-קחי-חי... לא... ראי – הוסיף פתאום בקול דממה דקה – איש דופק בפתח... נו...

– אין דבר – הרגיע הנער, שהלך לפתוח – אין דבר; למה נבהלתם ככה?...

– בלבי ניתּק דבר-מה...

–עד מוות נבהלתי...

–אין איש... אין איש... שוטר הרחוב... – לא חדל הנער מהרגיע את אבותיו ויפַנה במהירות של חץ מקשת את הדרך לפני האדון השוטר, שנכנס ברוב גאות, כאיש היודע ערכו וכבודו.

בעלת הבית נגררה אחריו אל החדר השני.

בינתיים חטף השיכור בצמאון את הצלוחית החתומה, ויך בתחתיתה ברגילות ובחריצות נפלאה, עד אשר ניתּז הפקק, וכהרף-עין הגיח אל פיו את המשקה החריף, המבלבל והמשכיח...

ובעל הבית הנבעת מישמש בכובעו, ויסובב בחדר, ויכעכע... לאחרונה פנה אלי במאמרו, וקולו היה כמו יתנצל לפני על איזה דבר:

– עוד ער הנך, ידידי; אינך יכול לישון... אח... עיניך הרואות... פחדן אנוכי מטבעי... כפתור נחושת יפיל עלי אימה ופחד... אוי, מה אומר ומה אספר לך, ידידי? הלא באמת כבר באה העת להתרגל לכל זאת... הא? אבל לא! בכל פַּ-עַ-ם ופעם נעשה בשרי חדודין... ולהפך, מה לעשות? הפרנסה המרה... לי, הודות לאל, בתולה ארוסה... צריך להשיאה... ילדים קטנים... אגב, הריני, ברוך השם, "בעל-בית" חשוב ב"קלויז": "מקום" בכותל המזרח... "עליה" הגונה... והכל כסף, הכל הוצאה... אני עצמי – כמו שתחזינה עיניך – הנני... אֶט, חלש, רפה חרשׂ[3] הנשבר... איני ראוי בלתי אם לאיזה שירוּת... היא, תחיה, הנה אשת חיל, ברוך השם... היא המוציאה והמביאה, ודעתי דעת חתול לגבי דידה... אני מסכן את נפשי... פחדן אנוכי מטבעי... אבל "על פת לחם יפשע גבר"... כך בנוהג לפרנסתנו... לדוגמה, אם הרווחנו בצלוחית היי"ש קוֹפיקות אחדות, תימסרנה מיד לשוטר... זוגתי, תאריך ימיה, הלכה לתת לו... מלבד מה שהוא מקבל פרס תמיד... נו, ידידי...

מה הדברים אשר היה בדעתו להוסיף עוד, לא אוכל לדעת, כי כרגע הופרע על-ידי הצפצוּף-המעקץ של "העזר כנגדו", שהספיקה לשוב, ותרחיב פה נעים, בשימה פניה אלי:

– יבט נא ויראה איש זר, איך שה"בריה החשוב" שלי מתאונן על אשתו העצלה והנרפה! ודאי! וכי מי לא ידע את פרנסתו, רבי קרוב, תהי לכל שונאינו ודורשי-רעתנו, ריבונו של עולם! לדידיה[4] – ימותו הילדים ברעב. האיכפת לו דבר? היהגה לפעמים על אשתו ובניו? קונם – לא פעם. והמעט ממנו כל זאת – לא! עוד פרנסתי אני לא ישרה בעיניו... אדרבה, וכי איני מניחתך, בעלי יקירי, להשׂתכר באופן אחר? הראה את חריצותך אתה! מה? אינך יכול? אַה, אינך יָ-כוֹ-ל? נו, אם כן שים בעפר פיך ודום! מלא פניך קלון ודום! שב בקרן זוית ודום!...

ה"בריה החשוב", כפי שהיה נראה מריסי עיניו ומשפתיו שרעדו, לא אבה כלל לדום; ואולם לענות דבר לא נתָנו השיעול. ובתוך כך נזכר למגינת לבבו, שבאמצע התפילה הוא – ויסר מאתנו בצעדיו של המכיר בחטאו, ויעזוב את הפלונית שלו לנפשה להמשיך פזמונותיה. היא אמנם הוסיפה להשתפך במנגינות, אך באין מפריע קטן התענוג והזעף גדַל:

– אַ, לא-איש, אַ, גבר לא-יצלח! מה הדבר בעיניכם? בפני אנשים זרים עוד הוא מתאונן עלי: משכורתי לא תמצא חן בעיניו; חרד הוא בעד נפשו... אין דבר! אני לא אמות ברעב גם בלעדיך – רצוני היה לראות, מה היית עושה אתה בלעדי? הא? אין דבר, אני אומרת, אין דבר אם תיכלא לירחים מספר... יהודים יותר יפים ממך כלואים ב"חד גדיא" (בית האסורים)... ר' גימפל-יעקב הוא יהודי –

היא לא הספיקה לכלות. בפתוח שוטר-הרחוב את הדלת לצאת, בא לנגדו שוטר-הרובע, שוטר בעל נפש קשה, שאינו לוקח שוחד מעולם. –

*

אחרי התגלגלי אז באותה העיר עוד ימים מספר, אחרי עברי בלינות-ליל כל בתי-המדרש, ששַׁמשיהם הם יהודים פשוטים, לא "מיופים", מבני הדור החדש, המניחים איש נודד ללין בבית מדרשם; אחרי שנוכחתי, כי לשוא כל יגיעי למצוא איזו עבודה, איזה מעמד; אחרי שצפד עורי על עצמותי ופני נהפכו לירקון... באחת: אחרי שעבר עלי כל המוכרח לעבור בעיר נכריה, הומיה וסוערה, על אוד מוצל ונידח – עזבתי את ה., ואצא ממנה כלעומת שבאתי.

ומני אז לא ראיתי אותו עד ראשית השנה הזאת.

– – – "ראשית השנה", "שנה חדשה" – שלווי-עולם אך את בשרם יענגו בדשן בשם המושגים האלה; אבל לגֵו הכפוף, לנשמה העלובה, לאח העני, אשר יִרדו בו בפרך – כמה תוחלת והתעוררות-לחיים צרורות במלות "שנה חדשה"... אכן, הוא נושא אליהן את עיניו ברטט ובסערת-נפש! הוא מתנחם: הנה יתחלפו החיים, הנה ישונו המעשים, הנה שנה חדשה... הוא מתנצל, הוא מתחנן לפני "בעלי-חובותיו": חכו מעט, אדוני, במטותא מכם! מי יודע... אולי ירחם... שנה חדשה... הוא נשבע באמונה: מי יתן, רבי יהודי, ואיכּתב ככה לשנה טובה בשנה החדשה!

ולזרע-יעקב נהיו הימים האלה – ימים נוראים... ה"קבצן העולמי" חרד ומתרפס, מתאנח ומתוודה, מתפייס ומתחטא, בוכה ומתחפש לשָׂמח, כדי לרמות את המקטרגים הרבים... הלב לא ידע מנוחה!

אז יתמלאו הקלויזים אנשים, יוארו בנרות, ובאווירם יישמע קול זעקה גדולה ומרה: עד מתי? עד מתי תֵמַר עוד הגלות השחורה? – –

והנה היום הגדול והנורא, יום-הכיפורים... והנה הליל הגדול והנורא, ליל-"כל נדרי"...

ובלילה זה פגשתיהו שנית, בבית-המדרש, בקצה הרחוב, במבוא אפל...

כלתה התפילה. היתומים סיימו את הקדיש אחרי ארבעת פרקי-התהילים שהוסיפו לסגולה. הקהל סוער, נחפז ללכת הביתה: אלה נועלים נעליהם בחפזון, אלה מקפלים "קיטליהם". רבי יוחנצי, גביר הקלויז וגבאו, מוקף יהודים חשובים ויראי-שמים, שבעמידתם מסביב לו כאילו יבקשו סתרה בכנפי "התקיף" ביום-הדין, מסיר עטרת-הכסף של טליתו מעל ראשו ומתאנח בחסידות ובהנאה; פניו, שחלקו מחמאות, מאירים; קומתו מזדקפת עוד יותר, כרסו נבלטת... וסימנים אלו נותנים עוז בנפשו של אחד המלמדים, מביאים אותו לידי התעוררות חצופה ומשיאים אותו להתקרב מעט יותר... והואיל ונצחון-סתרים זה גורם לתענוג פנימי קל ומלטף בלבו, הוא בא מתוך כך לידי העזת-פנים גמורה לכעכע לאט ולהתחיל בשיחה תחילה:

– חוששני, באמת חוששני, לבל תזיק, חס ושלום, הלינה בבית המדרש... לבל תזיק לחזננו, ח"ו[5]... הא... מה דעתו של ר' יוחנן?... אל יפתח פה לשטן... מ... מ... ח"ו...

– או – הו – הו! – מַסכים ר' יוחנצי בנגינה וברמיזה מיוחדת, כדקא יאות לכבודו – להירגע, רבי חזן, להירגע! הנה תפילת "כל נדרי"...

רצונו לומר: וד"ל[6].

– אָ, מה איכפת לנו? – מסיים ר' צדוק הדיין התחלתו של הגבאי בהעויות חסידיות ובתנועות היד – מאי נפקותא! ככה התפלל או ככה... ברם, לדינא יש מקום לנגינה – ואף על פי כן.. סוף-סוף, הרי העיקר שתצא התפילה מלב נשבר ומרוצה לפני העליון...

– ויחתמנו לשנת פרנסה – ממשיך ר' שמריה המלווה – אוי, פרנסה... הגלות המרה... מרובים צרכי עמך, וכל השערים ננעלו, ננעלו... לא-טוב, השם ירחם...

וכל הפנים מתכווצים בתנועות ענוותנות, צנועות וכשרות; פתגמי-תורה, תלונות רגילות, אנחות וגניחות ונהימות-החוטם – ושיחה יהודית נמשכת כבִצה זעירה ונדלחה: על "המזל האפל והמר", שאינו לישראל, כמאמר רז"ל, על חוסר הפרנסה וירידת קרן התורה, על ליקוי העולם ועל – החזן...

והוא, בעל-הדבר בעצמו, עומד מן הצד כנאשם ואינו מוצא לו מקום. מבטו מלא רעד ובקשת חנינה. פניו מכסיפים, והוא מגמגם למקוטעים, ששׂהדו במרומים, שהעליון עֵדוֹ, שהשיעול, רק השיעול... ובכּל זאת, הלא... הלא... וה"יעלות" יוכיחו...

הכל מנחמים אותו, שמחר, אם ירצה השם, מחר יתקן – וטענותיו מסתתמות...

לב יודע מרת נפשו. כי מי כמוהו מרגיש כמה מרוסק ומקולקל קולו באמת, כמה כוח ואון הוא מאבד על כל שוועה, על כל סלסול-בגרון, בהתעורר בו החפץ להפליא. לו נדמה רק, כי קולו, למיצער, נעים בעקב חולשתו, ותפילתו בכוונה היא. הוא התנחם בזה, שמצבו מכפר על נגינתו, שבעל יסורים גדול הוא כדין וכהלכה – והנה אלה שופטיו מותחים עליו דין קשה כזה, שוללים ממנו כל זכות!

הוא סר מעל המשוחחים ויעמוד מאחורי-הבמה, וימח הזעה בשרוול קיטלו, אבל לשוא; כי בהשתעלו, ושבה הזיעה, ונזלה ממצחו, והשתפכה על כל פניו המרודים והעגומים...

הסתכלתי בו מרחוק. מראהו שונה הרבה מאוד מאותה העת שראיתיו לראשונה: פניו דלו, לחייו הצטמקו, גופו נכפף, שער-ראשו הפך לבן...

בגשתי אליו, הכרתי חדשה נכבדה בבריאותו: הקאת דם שחור עם השיעול...

ברגע הראשון לא הכירני, אך די היה לי להזכירהו את פגישתנו במלים אחדות...

– אַה, בלילה ההוא... אַה, באותו הלילה... אני זוכר... זוכר...

נכנסנו בדברים. הוא סיפר לי את כל אשר עבר עליו מ"אותו הלילה" ואילך. תוצאת משפטו עוד לא נודעה, אך ה"פרוצס[7]", כמו שהוא לעצמו, העבירהו ממצב "בעל-בית יורד" למדרגת "אביון נורא". עוד אשתקד התפלל בבית מדרשו בתור בעל-תפילה מתנדב לעבור לפני התיבה לכבד את ריבון העולמים מגרונו, הכל ברכוהו בברכת "יישר כוחך", לפני התפילה ואחריה מצא מרגוע בביתו, שחדל לפי שעה להיות גיהנום לו; והשנה – ניטל עליו לסובב בכל החודש אלול לבקש לו מקום לחזנות. עוד שבח והודיה "למי שמוחץ ביד אחת ורופא בשניה", שהמציא לו את הקלויז הזה... הוא עשה עוד השוואות קצרות בין אשתקד והשתא[8]...

– "חביבין עליך יסורים", העירותי אני, למרות הביני, כי בפתגמין קדישין כמו אלה מכאיבים ביותר, אך כיצד אפשר, מאידך גיסא, לשמוע כל-כך הרבה ולבלי הגיד דבר?...

הוא לא ענה כלום. ובהביטו לצדדים, והנה כל הנכבדים ו"דגל הזהב" יצאו, ובקלויז נשארו רק מתי מספר חלכאים לשפוך דמעה בחיק "התהילים". מיהר ויסר קיטלו, ויצבור עשבים למקום אחד וישכב.

– להירגע ציווה הגבאי... – דיבר הוא כמו לנפשו – מחר נחוץ לעמוד יום תמים לפני הבורא יתברך... האעצור כוח – רק לו גלוי וידוע... שנת עינויים... ירח נדודים... "ימים טובים" בנכר... הריני בא-בימים – וזה יקרה לי בפעם הראשונה לימי חיי... כוחי יעזבני לגמרי... פשוט, לית בריות-גופא... "בין כסה לעשור" הנני סועד אצל "בעלי הבתים"... נו, אנשים זרים, "נגידים"... היום ב"סעודה המפסקת"... הוך-הוך-הוך... הוי עד מתי זה... ידכאני השיעול? – הוך... לא ירף אף רגע... אוי, החום, האבק...

דומייתי מגרה תאוות-הדיבור באיש-שיחי.

– "חביבין יסורים"... כן... אבל כלום היסורים שווים? יש יסורים ויש יסורים...

– הידעת? – התעורר הוא פתאום וישב – הידעת, כי בתי הבכירה היתה מאורשׂה? הידעת?

– כלומר... היתה... ועתה? –

– ועתה... ועתה... – אללי לי! לפני שבת נחמו החזיר החתן את התנאים... נדוניה אָין... התבין? היא, העלובה, מתמוגגת בדמעות יומם ולילה וממררת את חיי כולנו: בתולה לא צעירה... זוגתי באחת, כי תהיה בתי למשרתת... אֵם יקרה... ולהפך... מה אפשר לעשות אחרת? הנפש הלא אי-אפשר להפליט... אבל גם מצדי אני... אני יודע הוותי... משרתת אצל הגבירים בזמן הזה... עלמה לא מכוערה... – ויתנודד.

כשעזבתיו, אחרי עבור עוד עת מעטה בשיחה זו, היתה בפיו תפילה להבורא ברוך הוא, כי יחלימהו ויחזקהו לעמוד לפניו ביום המחרת, ותקוה, כי במהרה תמעטנה צרותיו... האב שבשמים מוכרח לרחם וירחם... שנה חדשה... ואיך שתהיה דעתם על דבר תפילתו – מבינים גדולים! – שכרו הלא ישלמו לו, ירחמו... הוא יסע לביתו... – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לא ידע האדם את עתו!

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).