חכמת שלמה/חלק ג

פרק יא

(א) ביד איש נביא אלוהים, הצליחה כל פעליה. (ב) במדבר אין-יושב נסעו, ובארץ לא-זרועה נטו אוהל. (ג) וילחמו באויבם, ולצריהם השיבו נקם. (ד) כי-ניחר מצמא גרונם, לא אלוהים העתירו, ונוזלים מסלע הוצאת להם, מצור חלמיש השברת צימאונם. (ה) בדבר צרימו הוכחו, היטבת לעמך בצר-להם. (ו) תחת בארות מים חיים, דם נבאש הכינות להם. (ז) וחלף פקודתם לרצוח ילדיהם במים, השקית עמך שפעת מים לא הוחילו להם. (ח) וברוות צימאון עמך, הודעת שילומת שונאיך. (ט) בנסותך את-עמך לייסרם בחסד, הודעתם חרון-אפך במרעים. (י) את-אלה ניסית וכאב יסרתם, ואלה כמלך בזעפו שפטת ותחרימם. (יא) גם-הרחוקים גם-הקרובים כאחת נשפטו. (יב) עוד כפלא את-שברם בהיאנחם על-זכר עוולתם. (יג) שמעו קללתם לברכת אויביהם נהפכה, ויכירו את-יד ה'. (יד) ראו צימאונם נבדל מצימאון הצדיקים, וישתוממו על-האיש אשר בעטו-בו מקדם, והיה לבוז בעיניהם. (טו) חלף איוולתם ומשובתם, להשתחוות לזוחלי עפר ולחיות אין דעת בם. (טז) השחלת בם ערוב אין דעת בו, להינקם בם. (יז) לבעבור יבינו, כי בדבר אשר זדו בו-נשפטו. (יח) הן לא יפלא מידך החזקה אשר בראה הארץ מאין, לפגעם בהמון דובים ואריות גאים. (יט) או בחיות איומות מבריאה חדשה, אשר להבות בפיהם ועשן באפם ועיניהם כלפידים. (כ) אשר בפגעם ירטשום, ובחיתת מראיהם ישחיתום. (כא) הלא גם מבלעדי זאת ברוח אפך תכלם, וברוח נקמתם ועוזך תפיצם. (כב) אך במידה במספר ובמשקל הכל הכינות. (כג) כי הכוח בידך, ואין מי-יעמד לזרוע עוזך. (כד) הן כל-הארץ לפניך כשחק מאזנים, וכנטף טל-בקר הנופל ארצה. (כה) אך אתה תרחם על כל, וידך בכל משלה. (כו) לפשעי בני-אדם תישא, למען יינחמו וישובו. (כז) כי חסדך ה' על כל-מעשיך, ואת אשר-כוננו ידיך לא תמאס, ובל תעזוב את-אשר יצרת. (כח) איך יקום דבר לא-תרצה, ואיך יעמוד דבר לא-תחפוץ. (כט) עינך תחמול על כל-מעשיך, כי לך המה, אל אלוהי הרוחות לכל-בשר.

פרק יב

(א) רוחך רוח נצח תשכון בכל פועלך. (ב) על-כן בחסד תוכיח כל-נכשל, ואוזן חוטאים תגלה במוסר למען ישובו מפשעם ובך ה' יאמינו. (ג) גם על-קדמוני ארץ הקדושה קצפת, יען כי-השחיתו והתעיבו בקסמם קסמים. (ד) בלב אכזרי ילדיהם שחטו, ויאכלו בשר אדם וישתו את-דמם. (ה) ויעצת לכלות ביד-אבותינו את האבות האלה, אשר המיתו בידיהם את-הנפשות העזובות. (ו) למען הנחיל את מבחר הארצות לעם סגולתך, להיות נחלת כבוד להם. (ז) אך חסת כעל בני-אדם עליהם, ותשלח את-הצרעה, כרצי צבא לפניך, ומעט מעט כליתם. (ח) לא מבלתי יכולת להכניע רשעים תחת צדיקים במלחמה, או לאבדם בחיות טורפות, או ברוח עזה מפיך. (ט) אך באורך-אפים שפטתם, לתת יד להם להתנחם. (י) כי ידעת את יצרם הרע, וכי נולדה רשעתם אתם, ולבבם לעד לא-יהפך, כי זרע מרעים היו מעודם. (יא) גם לא מיראה הארכת אפך להם לבלתי הכריתם, כי מי-יאמר לך מה-תעשה, או מי-יקום למשפט אתך. (יב) מי ירשיעך בהשמידך גויים אשר-יצרת, ומי יתייצב לפניך לנקום נקמת פועלי-און. (יג) אם אין אלוה מבלעדיך ועינך על כל מעשיך, איך תעשה עוול במשפט. (יד) אין מלך ואין מושל יקום לריב אתך, על-אותם אשר ייסרת. (טו) ויען כי צדיק אתה, תשפוט הכל בצדק, כי לא יאות לגודל גבורתך,להרשיע את-אשר איננו רשע. (טז) כי גבורתך ראשית צדקתך היא, ויען ממשלתך על כל, תרחם על כל. (יז) את-גודלך תודיע לאשר בו יכחשו, ולאשר יתאמרו בכוחם. (יח) ואתה ברוב עוזך, תמלוך בחסד ותשפוט ברחמים, כי את-אשר-תחפוץ תוכל. (יט) את עמל הורית בדרכיך אלה, לנהוג בחסד וברחמים, ולבניך נתת תקווה, לנשוא עוונם כי-ישובון. (כ) כי אם-תחמול על-שונאי בניך, אשר משפט מות להם, ותאריך אפך להם לשוב מעונם. (כא) מה-יגדל חסדך, כי תשפוט בניך, אשר הקימות ברית ושבועה לאבותיהם, והבטחת כל-טוב להם. (כב) אם שפטת אותנו, אלף פעמים ככה שפטת צרינו, למען נזכור גודל חסדך בהישפטנו, ולייחל לרחמים כי-נשפט. (כג) את-האווילים המבלים בהבל ימיהם, ייסרת בפחדם אשר פחדו. (כד) כי שגו ברוב איוולתם, לעשות לאלוהיהם את החיות אשר מאסו-בם אויביהם, ויתהוללו כילדים בלא-תבונה. (כה) לכן גם-אתה התעללת במו כמתעלל בילדים אין הבין. (כו) ואשר לא-שבו מכיסלתם, אחרי ייסרתם, הכירו את ידך החזקה. (כז) כי בראותם כאשר נוגעו על אלוהיהם, ובהכירם את-אשר מקדם נכרו, ויודו בפיהם כי אתה האלוהים, ולמענך דבקתם הרעה לכלותם.

פרק יג

(א) אכן כל בני-אדם הבל יהבלו, אם דעת אלוהים יחסרו. (ב) בכל-טוב הארץ את-המטיב לא יכירו, וברוב פעולותיו את-הפועֵל ינכֵרו. (ג) על-אש ורוח, על-סער ותקופת המאורות, על-מים אדירים וכוכבי הרקיע יאמרו הם המושלים בארץ. (ד) אם על-יפי מראיהם התענגו, וחשבו כי אלוהים המה, מדוע לא התבוננו על יוצרם, כי אבי כל-יופי עשאם. (ה) אם על כוחם וגבורתם תמהו, איככה על-כוח בוראם לא השכילו. (ו) הלא בגבורתם ובהדרת מראיהם, כבוד קונם יוודע. (ז) ופן-תאמרו מי ירשיעם, הן תועי-לב הם, את-אלוהים ביקשו ולהכירו נכספו. (ח) יום יום חזו מפעלותיו, ולפי ראות עיניהם שפטו, כי נחמדים כולם. (ט) אולם בכל-זאת לא תכופר אשמתם, כי אם-על-יצורי תבל השכילו, מדוע על יוצרם לא התבוננו. (י) אך חסרי-לב הם יחד, וכסלם בקהל רפאים ינוח. (יא) כי גם-מעשי ידי-אדם בשם אלוהים יכנו, הזהב והכסף וכל מעשה חושב. (יב) תבנית חיה ואבן דומם, אשר בימי-קדם פסלום. (יג) חרש כי-ייכרות עץ, יקציעהו יפצלהו מסביב, ובחכמתו יעשהו כלי, לשרת-בו בבית. (יד) על-הנופל יבשל ארוחתו, למלאות נפשו כי-ירעב. (טו) וככלות הכלי, ייקח הנותר לא-יצלח לכל, כי מעוקש ומעוקל הוא, ויתארהו בתחבולתו לתבנית אדם או-חיה רעה. (טז) כל-מום יכסה, ובאדום ובכל-צבע ייפהו. (יז) גם משכן יעשה לכבודו, ויעמידהו אל-הקיר, ובמסמרים יחזקהו. (יח) כי דאוג ידאג לבל-ייפול, ביודעו כי בול-עץ הוא, ולא-יכון אם לא-יישען. (יט) וכי יתפלל בעד נכסיו, ובעד אשתו ובניו, לא-יבוש לדבר אל אשר רוח-חיים אין-בו. (כ) אל החלש יתחנן לאמור: רפאני; למת יאמר: החיני; ולתשועה ייעתר ללא-כוח. (כא) מנכה-רגלים יבקש להצליח דרכו, ולאין אונים ישווע בעד בצעו עבודתו וחפצו.

פרק יד

(א) זה יעבור אורחות ימים, ובסערת גליו ייעתַר לעץ רקוב מן-האנייה אשר יעבור בה. (ב) כי אהבת בצע המציאה, והחרש בחוכמה הכינה. (ג) אך אתה ה' בעין חוכמתך תוליכנה, כי תיתן בים דרך ובמים עזים נתיבה. (ד) להראות כוח ישועתך בכול, גם כי-ירד איש הימה, וחכמתו נעדרה. (ה) ולמען לא-יהיו פלאי חכמתך לריק, האדם יפקיד על-עץ קל נפשו, להינצל במים אדירים. (ו) כי עת נשמדו הנפילים בימי קדם, תקוות הארץ נמלטה בתיבה, וידך נחתה להשאיר שארית עלי-אדמה. (ז) כי עץ עשוי לפעולת צֶדֶק ברוך הוא. (ח) אך ארור הפסל מעשה ידי-אדם, וכמוהו עושהו, זה יען עשהו, וזה עקב בשם אלוה יכונה ואפס הוא. (ט) כי תועבת ה' גם שניהם, הרשע ופעולת רשעתו, על-כן יחדו יאבדו, גם הפועל וגם הפעול. (י) כעת כל גלולי הגויים ישפטו, כי ממעשה אלוה נעשו לתועבה, למוקש נפשות, ולרשת לרגלי כסילים. (יא) כי הקם אליל תזנות, והמשכיל לעשותו ישחית נפש. (יב) מראשית לא היו, ועד אחרית לא יעמודו. (יג) כי רק בגַבְרות בני-אדם נפוצו בארץ, ולכן מהרה כלה יכלו. (יד) אב מתאבל על בנו הנאסף בלא-עתו, עושה צלם תבניתו, וישתחווה לתבנית המת כמשתחווה לאלוהים, ויכין מזבח וזבח לאנשי ביתו. (טו) וברבות הימים נעשתה התועבה לחוק, ויצוו גם-המלכים להשתחוות לפסיליהם. (טז) והרחוקים אשר לא-יכלו להשתחוות למלך, הביאו תבנית ממרחק, לכבדו מרחוק כמקרוב. (יז) גם-רהב החרש חיזק את-לב האווילים בעבודה הזאת. (יח) כי לבעבור מצוא חן בעיני המלך, התאמץ לעשותו שלם בדמותו כצלמו. (יט) ועם הארץ נתעה מיופי המלאכה, לאלוה חשבו את אשר מקדם כבדו כאדם. (כ) כזאת פשתה המכשלה בעמים, כי למען הגות בתוגתם, או לעבודת מלכם, קראו לעץ ולאבן בשם לא-יאות-לו. (כא) ותקטן בעיניהם לשגות בדעת אלוהים, כי גם שגו בשיגעונם לקרוא טוב לרע. (כב) כי זובחים את בניהם, או מתעיבים בסתר, או זוללים וסובאים בהוללות זרות. (כג) אורחותם יעקשון, וערשותם יטמאון. (כד) איש את-רעהו בצדיה יהרוג, ואת-אשת עמית ינאף. (כה) כל-התועבות יחדו תמצאנה, דם ורצח, גזל ועושק, מרמה ומעל, מהומה ובגד, ולחץ כל-ישרי לב. (כו) גמול רעה תחת טובה, ושקוץ נפש, תבל תזנות ניאוף ותאוות נפש. (כז) כי עבודת אל-נכר ראשית ותכלית כל-רעה. (כח) בשמחתם משתגעים, ושקר מתנבאים, דרכיהם דרכי שחת, ולשקר נשבעים. (כט) על-בוטחם באלילם מתים, לא-ייראו מפניהם אם לשקר נשבעו. (ל) לכן על-שתים ישפטו, על פנותם אל אל-נכר ואת-ה' לא הכירו, ועל הישבעם לשווא, כי בזאת נתנו דופי בכל-קודש. (לא) אבל גמול חטאותם ישולם להם, לא ביד אלה אשר בם נשבעו, כי אם ביד-פשעם יפלו.

פרק טו

(א) ואתה ה' אל ארך אפים ורב-חסד ואמת, תמשול ברחמים על-כל-מעשיך. (ב) אם העווינו, לך אנחנו, כי ידענו גודל רחמיך, ויען כי-לך אנחנו, לא-נחטא. (ג) כי דעת אלוהים דעת צדקה ומשפט, ודעת צדקתך, שורש אל-מות. (ד) תעתועי חרשים והבלי הצובעים לא-יתעונו, כי פסל צבוע בצבעים שונים מה-הוא. (ה) הבט פסל אין בו רוח, תאוות כסילים הוא. (ו) לכן לכל אוהבי רשע יאתה תקוות רשע, לעושיהם למבקשיהם ולעובדיהם. (ז) וכן יוצר כלי-חרש, כי-ייקח חומר רך, בעמל ידיו ילושנו, לעשות כלי-בית לשרת-בם. (ח) לצורך טהור ולצורך טמא יכינם, וכטוב בעיניו יעשם. (ט) אחרי-כן ישחית יחבל, כי-יקרוץ אליל ריק מהחומר, אשר קרץ הוא ממנו ימים לא-כבירים, ואשר ישוב מהר לעפרו, כי יפקוד עליו אשמתו. (י) לא לעמלו ידאג, לא לקוצר ימיו, כי-אם לשוות לצורפי זהב וכסף, ולחרשי נחושת וברזל, ותהילתו במלאכת שווא ומדוחים יבקש. (יא) הן לבבו עפר, ותקוותו שפלה מעפר, וחיתו נבזה מגלל. (יב) כי את-יוצרו לא-יכיר, השם נפש פועלת בקרבו, וייפח נשמת רוח חיים באפו. (יג) חיי אדם להבל יחשב, ומהלכו בארץ למרכלת, רק בוצע בצע חלקנו יקרא, אם-טוב ואם-רע. (יד) כל-יוצרי כלי-הבל, וכל-פסלי פסילים יודעים עוונם. (טו) וכל-שונאי ולוחצי עמך, נבערים מילדים המה. (טז) כי עצבי הגויים לאלוהים יחשבו, אם כי-עיניים להם ולא יראו, אף להם ולא יריחון, אוזנים להם ולא ישמעון, ידים להם ולא ימישון, רגלים להם ולא יהלכון. (יז) האדם יצרם, ואשר רוחו הופקד אתו מזולתו עשאם, ואיך יעשה אדם פסל כדמותו, ויאמר אלוהים הוא. (יח) בן תמותה הוא, ובכף מעוול יעשה פסל מת. (יט) הנה טוב הוא מאשר ישתחווה-לו, כי הוא חי ומפעלו מת. (כ) הלא גם חיות טורפות יעבדו, וכי ימשלו עימהן, רעים המה מאלה. (כא) כי נעדרי יופי הם, ואין חפץ בם, וברכה לא-יישאו מאת ה'.

פרק טז

(א) לכן בדבר אשר זדו בו נוגעו, ובערוב כבד ניגפו. (ב) ולעומת הנגע הזה היטבת לעמך, כי שלחת את-השלו להם, למאכל מעדן אשר שאלו. (ג) לבעבור אלה אשר רעבו, יקוצו בכל-אוכל על הנגע אשר פגעם, ואלה כמעט החלו לחסור, מטעמים חדשים יאכלו. (ד) בכיליון נפש פגע את-לוחצי-עמו, למען יראה את-שלומת שונאיו. (ה) גם על עמך חמת תנינים פקדת, ומנחשים השרפים נושכו. (ו) אך מהרה שב אפך, ולהיזהר מעט הוכחו. (ז) כי אות ישע נתת להם, להזכירם חוקי רצונך. (ח) כי כל-מביטי אליו חיו, לא על-הביטם, כי אם בידך אל המושיע, ולמען ידעו שונאינו, כי מכל צרה תציל. (ט) מנשך ארבה וצרעה ניגפו, ואין תרופה לנפשותם, כי גמולם השיבות להם. (י) ושיני תנינים לא-הרעו לעמך, כי ברחמיך הושעתם ותרפאם. (יא) כמעט נושכו וירפאו, למען יזכרו דבריך ולא ימושו מלבבם, וחסדך לא-תמוט מהם לעולם. (יב) כי גם-עשב גם-מזור לא ירפא, רק דברך ה' הרופא כל-בשר. (יג) החיים והמות בידך הם, אתה תוריד שאול ותעל. (יד) גם האדם ימית בחמתו, אך כי-יצא הרוח יכולת אין לעצרו או להשיבו, אבל מי-יוכל לברוח מפניך. (טו) בזרוע עוזך נפגעו הזדים לא-ידעוך, ממטר-סחף מברד וממבול, ויהיו למאכלת אש ואין מפלט להם. (טז) בהפלא ופלא גבר האש על מים מכבים, כי כל-הארץ תתקומם לישע ישרים. (יז) יש אשר רפתה הלהבה, לבל-תאכל הערוב שלחת במו, למען יראו וידעו כי יד-ה' הייתה-בם. (יח) ויש אשר בתוך המים התלקחה, לבער ילדי ארץ החנפה. (יט) ולעומתו בלחם אבירים כלכלת עמך, ותמטר דגן שמים להם, אשר לא-עמלו-בו. (כ) ויהי מעדנים לנפשם, וטעמו כחפץ כל-אוכליו. (כא) ברוב-טובך הודעת חסדך לבניך, כי טעם המן כרצון איש ואיש. (כב) השלג והקרח מן-האש לא נמסו, להראותם כי האש המתלקחת בתוך הברד, וברק תברוק במטר, תאכל יבול ארצם. (כג) אולם להשיב לך חסידיך, כוח האש נשתה. (כד) כי כל-יצור יצרת לשרתך, פעם יגדל כוחו לשבט רשעים, ופעם ימעט להטיב עם בוטחי-בך. (כה) לכן המחיה מכלכלת כל, למטעמים שונים נהפכה, ותמלא חפץ כל-שואל. (כו) למען ילמדו בניך אשר אהבת, כי לא על-הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם מוצא פיך יחיה כל-המאמינים בך. (כז) כי את אשר האש לא-המסו, כמעט חם השמש ונמס. (כח) לדעת כי טוב להודות לך בטרם יאיר השמש, ולשחר פניך עם-אור הבוקר. (כט) כי תקוות חנף תאבד, כהימס הכפור בבוקר, ותתבלע כמים הנגרים ארצה.

פרק יז

(א) גדולים משפטי ה' ואין ספורות להם, על-כן יתעו האווילים. (ב) לשחת עם סגולתך יזמו, והרשעים בחושך נדמו, ויכלאו כאסירי לילה. (ג) כבורחים תחת גגם התחבאו, ולהסתתר בסתר מעונם חשבו, להשכיחם תחת מסך חשך. (ד) אך בעברתך פוזרו, ומחזיונות איומות נבעתו. (ה) והסתר אשר בקשו להם, לא-נצרם מפחד, כי קול-הומה מסביב הבהילם, ומחזות זרות להרעישם התקוממו. (ו) האש חדלה להאיר להם, ונוגה הכוכבים לא הגיה חשכם. (ז) להבות נוראות נראו להם ויתחלחלו, ואשר לא ראו, הפחידם מאת אשר ראו. (ח) תעתועי להטיהם חדלו, והבל חכמתם נהייתה לחרפה. (ט) המתפארים להסיר חיתת הנחלשים, גם-המה נחלשו, ותהי ללעג אימתם. (י) גם אם בלהות כאלה לא הרעישום, רגזו וחלו מפגוש בערוב, ובתנינים מתלחשים, וילאו לראות אור היום. (יא) כי הרשעה תמוגג לב בעליה, ותעיד-בו להאשימו, ולב נמוג לא-יחדל לפחד. (יב) כי האימה תיוולד בלב נואש, וכוח אין להציל את-נפשו. (יג) ותקווה כי-תמוש מלבב האדם, פחדו גדול משברו. (יד) הישנים על-ערשותם בלילה הנורא ההוא, אשר מירכתי שאול פרץ להם, תחת בלהות מות התגלגלו, ולא האמינו עוד בחייהם, כי פלצות פתאום אחזתם. (טו) וכי נפל איש ארצה, ויכלא כאסור בסוהר וברזל אין. (טז) כחורש, כרועה, וכפועל בשדה - משפט אחד לכולם, ובעבות אופל יחד נלכדו. (יז) רוח-נושב, וקול-הזמיר בין העפאים, שאון-זרם, וצור נעתק ממקומו, דהרות חיות לא-ראו, נהֲמת הערוב והד הרים הבעיתם והחרידם. (יח) ליֶתֶר יושבי הארץ הייתה אורה, וכל-איש יצא לפועלו. (יט) ואופל כיסה פני-אֵלֶה, דמות האפלה נגד פניהם. (כ) נפשם הייתה למשא להם, ותכבד עליהם מאופל.

פרק יח

(א) ואור אלוהים האיר לחסידיו, קולם שמעו הצוררים ופניהם לא ראו. (ב) אישרו אותם, על-אשר נמלטו, גם ברכו אותם, על-אשר לא-נקמו-בם, ועל התעללם בם בקשו סליחתם. (ג) עמוד אש הכינות לעמך לנחותם דרך לא-ידעו, ושרב ושמש לא הכום במסעם. (ד) כמשפט נעדר המאור לאלה להיכלא בחשכת לילה. (ה) יען כי-כלאו בניך, אשר על-ידם תינתן התורה לאות עולם. (ו) תחת התנכלם לשחת עוללי קדושים, ואחד מהם נמלט להוותם, נגפת בניהם לרוב, ובמים עזים כיליתם. (ז) הלילה הזה הוגד לאבותינו טרם באו, לאמץ רוחם, ולהאמין בשבועה אשר נשבעת להם. (ח) בעיניהם ראו ישע ישרים, ושלמת רשעים. (ט) כי בהכותך שונאינו, הרימות קרננו. (י) זבחי צדק זבחו בניך לך במסתרים, וישבעו כולם פה-אחד, לקבל את-הטוב ואת הרע, ואבותינו שרו שיר תהילתך. (יא) ונאקת שונאינו גדלה השמיימה, הלכים ובוכים על בניהם. (יב) כי יד ה' הייתה בכולם, באדון ובעבד במלך ובעם. (יג) במגפה אחת נפלו חללים אין-מספר, ולקבור המתים לא-הספיקו החיים, ומבחר תולדותם תם כרגע. (יד) בראשית לא-האמינו בכל-אלה, על-דבר החרטומים, אך בראותם בכוריהם כולם פגרים מתים, אז אמרו בנים אלה לה' אלוהיהם. (טו) כי בחצי הלילה, ואין קול דממה נשמע, וירד כגיבור דברך מכסא כבודך במרום, על הארץ הרשעה. (טז) כחרב חדה ירד דברך, וישחת ימין ושמאל, מצבו בארץ וראשו בשמים. (יז) פחד פתאום נפל עלימו, מחזיונות מבהילים אשר ראו בחלומם. (יח) זה מפה וזה מפה, הרע שכב כמתעלף, ויאמר על-מה ככה ימות. (יט) כי מחזות נוראות הגידו בחלומם להם, למען ידעו במותם על-מה נגפו. (כ) הן גם חסידיך פגעת בחבלי מות, והנגף החל במדבר במו, אך מהרת להשיב אפך. (כא) כי איש תמים עמד בפרץ, ומהר בכלי קדש, בתפילה ובקטורת, לחנן ולכפר. (כב) ותשבות הרעה, והמגפה נעצרה, לדעת כי הוא עבדך. (כג) לא בכוח זרעו, ולא בכוח נשק גבר על המשחית, כי אם בשפתיו, בזכרו את-השבועה ואת-הברית אשר כרת ה' את אבותינו. (כד) כי בנפלם חללים חללים, עמד בין החיים ובין המתים, ויעצור את-הנגף מבוא עד החיים. (כה) כי פאר הקודש על כותנתו, והדר האבות מפותח על-ארבעה טורי אבן, והוד המצנפת על-ראשו. (כו) את-אלה ראה המשחית וירף, כי רק למסה יצא הקצף.

פרק יט

(א) וחרון-אף ה' שפוך על הרשעים בלי-חמלה עד-כלה, כי ידע את אשר יעשון. (ב) כי אחרי שלחם אתם בחיפזון, נהפך לבבם וירדפו אחריהם. (ג) עודם מתאבלים ונושאים נהי על-קברי מתיהם, השתגעו לרדוף כאחרי בורחים, אותם אשר בקשו ללכת בקשו. (ד) אולם מאת ה' הייתה זאת. (ה) את המוצאות אותם שכחו, למלאות סאת עוונם. (ו) ולמען יוודעו פלאי מסעות לעמך, ולאלה חבלי מוות עוד לא ידעו. (ז) כל-יצורי ארץ למיניהם, הפכו את-דרכם לשרתך, למען ישמרו בניך מרע. (ח) הענן כסה את פני-המחנה, וממצולה יצאה יבשה. (ט) בים-סוף נמצא מסלול אין-מכשול, ועמקי תהום לנאות דשא נהפכו. (י) עמך ראה נפלאות פועליך ויעברו, כי ימינך ה' תמכתם. (יא) כסוס במרעה צהלו, וכאיילים דלגו, וישירו-לך כי-גאלתם. (יב) זכרו את אשר התעללת בארץ אשר גרו-בה. (יג) תחת בהמה הולידה צרעה, וחלף דגה שרץ היאור צפרדע. (יד) תאווה התאוו בניך, וציפורים חדשים ראו עיניהם, כי שלווים עלו מירכתי ים, למלאת תאוותם. (טו) והנגעים לא-חלו על-ראש הרשעים, מבלי קול רעם מקֶדֶם, אשר הפחידם, על-רשעתם ומַעֲלם בגֵרים. (טז) כי את-אלה הרחיקו משבת בתוכם, בבואם ואין מנוס להם, ואותם אשר הקריבו, לעבודת פרך לחצו. (יז) ומלבד זאת רעה עינם באשר חסו עליהם, ואשר שמחו לקראתם, ויתנו את-אזרחי הארץ לעבדים, ויעבידו אותם בפרך. (יח) גם בעיוורון הוכו, כאנשים אשר נסבו לפנים על פתח בית-צדיק, אשר הוכו בסנוורים, וילאו למצוא הפתח. (יט) כל-יסודי תבל יחדו התבוללו, כמיתרי כינור מצלצלים יחד ונגן ייטיבו, אף כי-לכל-יתר טעמו ומשפטו, כנודע למתבונן באשר נעשה. (כ) יצורי היבשה במים נמצאו, ושוכני מים בחרבה נראו. (כא) האש גברה במים, והמים לכבות חדלו. (כב) האש לא-אכלה הבהמות עוברות תחתיה, ולחם השמים לא-נמס מחמתו, אף כי-בנקל ימס כקרח. (כג) ה' אלוהים, בכל-עת הגדלת חסדך על-עמך, כיבדתו ולא-בזיתו, ותמיד עמדת להם בעת צרתם.