חכם צבי/פו
שאלה פו: ילמדנו רבינו חטה שנמצאת בתרנגולת או בתבשיל בשביעי של פסח מהו דין התרנגולת או התבשיל:
תשובה: חמץ משהו שנתערב בפסח נראה דאין עוברין עליו בבל יראה וב"י אפי׳ מדרבנן לפי הטעם שכ׳ רש"י בפ' כל שעה דחמץ בזמנו במשהו אף שלא במינו משום דבכרת הוא ולא בדילי מיניה כולי שתא, נמצא דתרתי בעינן כרת ולא בדילי מיניה, ובאיסור ראייה דליכא כרת לא אסרי' ליה במשהו ואפי' מדרבנן דהא הך דשלא במינן במשהו מדרבנן הוא וקיהיב רש"י טעמא משום דבכרת הא לאו הכי אף מדרבנן שרי. והא דתנן בפ' א"ע בפסח כותח הבבלי ופירש"י עוברין עליהן ב"י ובל ימצא ובגמ' אמרי' דכותח הבבלי לית ביה כזית בכדי אכילת פרס ע"כ צ"ל דאית ביה טעמא דאי לית ביה טעמא לא מבעיא דאזהרה אין בו אלא אפילו לכתחלה מותר להשהותו ואפי' מדרבנן. וכן לפי הטעם שכ' הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות דחמץ הוא דבר שי"ל מתירין ע"כ צ"ל שמותר להשהותו ואפי' מדרבנן דאי אסור להשהותו מדרבנן מיהא הרי אין לו מתירין אא"כ יעבור עליו בל יראה וב"י מדרבנן, וכן למה שהוסיף הרמב"ם לומר דמה שאסרוהו אף בשאינו מינו הוא למאמר התורה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו ע"כ לומר דאטעמא קמא סמיך דכיון די"ל מתירין אחר הפסח אסרוהו במשהו, דאי לאו הכי קשיא למה ליה להרמב"ם למימר לעיל דין ט' דטעם איסור החמץ בכל שהוא משום דהוה דשיל"מ תיפוק ליה דאפי' אין לו מתירין אסור משום כל מחמצת, אלא ודאי משום הא לחוד [לא] הו"ל למיסר אלא במינו ולא בשאינו מינו אלא שהחמירו בו אף בשאינו מינו משום שנאמר כל מחמצת א"כ משמע דמותר להשהותו, ולא מבעיא לדעת הרב המגיד שכ' בפ"ד ד"ח דלדעת המרב"ם אינו עובר עליו בב"י וב"י אלא כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא שאפי' למ"ש בשם הרמ"ך דאף פחות מכן עובר ועל ידו החזיק בכ"מ נראה פשוט דע"כ לא קאמרי אלא בשיש שם כזית אלא שהוא מעורב ביותר מכדי אכילת פרס אבל בשאין שם כזית אלא משהו לדברי הכל אינו עובר וכמ"ש הרב בפירוש וז"ל שהרי יש שם כזית חמץ משמע הא אין שם כזית לד"ה אינו עובר.
ור"ת ז"ל פי' דאפילו אילו השנויין במשנתינו אין עוברין עליהן ב"י וב"י אלא שאסורין באכילה וכנראה שהרא"ש ז"ל הסכים עמו, ויש לדקדק כיון דלדעת ר"ת אפילו בהנך דמשנתינו מותר להשהותן מאי האי דכתב המרדכי ר"ת היה רוצה לפסוק דחמץ בפסח בס' אמנם לא רצה להקל לעשות מעשה וכשהיו מוצאים חטה תוך תרנגולת מבושלת בפסח לא היה מתירה אך היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח ע"כ, ומאי אריא האי דבטלה בס' תיפוק ליה דאפי' בפחות מששים לדברי ר"ת מותר, ודוחק לומר דס"ל כהך לישנא שכ' התוס' והרא"ש דטעם ביעור החמץ מן הבית אף לאחר הביטול הוא משום דילמא אתי למיכל מיניה וע"כ אף דאינו עובר בב"י וב"י צריך לבערו, אלא נ"ל דאף לטעם השני שכ' ז"ל דטעם הביעור הוא משום שהחמירה תורה לעבור עליו בב"י וב"י החמירו חכמים לבערו ואף דלפי טעם זה כותח הבבלי וחבריו מותר להשהותן בפסח היינו דוקא בנתערבו קודם הפסח אבל בנתערבו בפסח אסור להשהותן, ולפ"ז נמצא שיחלוק ר"ת על מה שהוכחנו לעיל בדברי הרמב"ם דמותר להשהות תערובת חמץ שנתערב בפסח אם אין בו כזית אליבא דכל מפרשי דבריו. ואפילו את"ל כן ע"כ אין הטעם משום ב"י וב"י דכיון שנתערב ודאי לא שייך ביה ב"י וב"י לא שנא קודם הפסח לא שנא אחר הפסח שהרי הוכחת ר"ת ז"ל היא דאף באכילה לא הוה מחייב אי לאו דכתיב קרא ומהיכי תיתי לחייבו משום ב"י וב"י כמ"ש התוס' ריש אלו עוברין וכיון דליכא קרא ע"כ בנתערב בפסח נמי (איכא) [ליכא] ב"י וב"י וז"ב. ומזה תמה אני על מ"ש מהרא"י בפסקיו סי' קס"ד בתרנגולת שנמצאת בה חטה בפסח דע כי מנהג הוא לשורפה כדכתב המרדכי פ"ק דפסחים בשם ר"י דחטה בתרנגולת צריך כפיית כלי לשורפה בחוה"מ ואין נראה דאחטה גופא קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור כדאיתא פ' אלו עוברין ור"י מייתי ראייה משום דקי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה עכ"ל, ודבריו תמוהין דאטו מי חמירא טעם תערובות כל שהוא של החטה שנתערב בתרנגולת מן החטה עצמה ואם החטה עצמה אין צריך לשורפה משום בל יראה וב"י האיך יעלה על הדעת שהתרנגולת שנתערב בה טעם אותה החטה יהא צריך ביעור, ואין לומר מידי דהוה אהיתר מצטרף לאיסור דבחצי זית איסור לחוד לא מחייב ובחצי זית היתר המצטרף עמו מיחייב, חדא דלא קיי"ל כרבי אליעזר דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, ועוד דאף ר"א לא אמרת אלא כשהאיסור מרובה ולכל היותר בששניהן שוין אבל באיסור מועט שנתערב בהיתר מרובה ואין טעמו ולא ממשו ניכר כלל ליכא למ"ד דהא רובא דאורייתא. גם טבע לשון המרדכי שכ׳ וז"ל ונאמר בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח צריך כפיית כלי ביו"ט כדי לשורפה בחוה"מ משמע דעל החטה קאי דאי על התרנגולת הכי הו"ל שהתרנגולת הנמצאת בה חטה כו' וק"ל. וגם ראייתו מפ' אלו עוברין דפחות מכזית אין צריך ביעור אינה מוסכמת, דהתינח לדעת הרא"ש ז"ל שם אבל לדעת מפרשי' אחרים מ"ש הרמב"ם ז"ל הואיל והוא דבוק בכתלי' הוא בדוקא ולכן אין צריך לבערו אבל בשאינו דבוק בכתלים אפי' בפחות מכזית צריך לבערו וכן יפרשו כל אותן השנויים במשנתינו ובברייתא ומאי דאתמר בגמ' דפחות מכזית א"צ לבער היינו דוקא בדבוק בכתלי הבית או בדופני הכלים אבל בעיני' אפי' בפחות מכזית צריך לבערו. וזה ודאי מסתייע ממאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי וה"נ חצי זית חזי לאיצטרופי אלא שכשהוא דבוק לכתלים או לדפנות הכלים נתבטל ונעשה כעץ בעלמא, ולאידך דס"ל דאפי' אינו דבוק [אינו] צריך לבערו יש לומר דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב וכדאי' בריש פרק בתרא דיומא וכבר תירצו התוס' שם למאי איצטריך סברא וקרא ע"ש ולפי"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער א' בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזל"א לחוד לא מהני, ה"נ יש לומר דאף דבכל האיסורין פחות מכשיעור נמי אסור מה"ת היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי. ובמרדכי פ' כל שעה נשאל ר' יחיאל על תרנגולת שנמצא בה חטה כו' והשיב דמותר למכור התרנגולת מיד וא"צ להשהותה עד לאחר הפסח הרי דרבי' יחיאל ס"ל דחמץ אסור בכל שהוא בהנאה ואפי"ה התירה להשהותה עד אחר הפסח אם ירצה שהרי כתב ואין צריך להשהותה עד אחר הפסח משמע הא אם רוצה להשהותה עד אחר הפסח מותר, ואין לומר דדוקא לסברת רבנו יחיאל ז"ל דלא מיחשיב ליה אותו מיעוט טעם החטה הנבלעה בתרנגולת שהרי הוא מתיר למוכרה לנכרי כיון שאינה נמכרת ביוקר בשביל טעם החטה הנבלע ולכן מותר להשהותה שהרי אין לו הנאה בשהיית אותו טעם כל שהוא של החטה המובלע בתרנגולת, אבל למנהג האשכנזים האוסרים למכור התרנגולת ש"מ דמיחשיב להו פליטת החטה בתרנגולת א"כ אף להשהותה יהא אסור שהרי יש לו הנאה בשהייתה שדעתו לאכלה אחר הפסח, הא ליתא מדכתבו התוס' ר"פ כל שעה ד"ה אר"י בן בתירא כותח וכל מיני כותח אר"י בשם ר"ת דר"י אתי כב"ה כו' א"נ יסברו שבפסח מוכרו לנכרי ואתי שפיר אף לר"ת שפירש בר"פ א"ע דמותר להשהותו מ"מ אסור למוכרו בפסח משום דאסור בהנאה וכמ"ש מהרש"א ז"ל שם בחידושי הלכות, ש"מ דאף מה שהוא אסור בהנאה בפסח מותר להשהותו היכא דליכא איסור בל יראה. וא"כ צריך ליתן טעם למנהג האשכנזים שנוהגים לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה בפסח ואמאי כיון דליכא ב"י וב"י, ונראה דטעמא משום תקלה וכיון שהוצרכו לבערה מן העולם לא ראו לחלק בין חמץ בעין לטעם הבלוע כי היכא דלא ליטעו בין זה לזה, וכן מצאתי להראב"ד בס' תמים דעים סי' ל"ג שטעם איסור השהייה הוא משום תקלה ודוקא בתבשיל שנפסד בשהייה אבל בבשר יבש שלא נזהרו במליחתו אף שאסור לאכלו לא חיישינן ביה לתקלה כיון שצורת כל השנה כן כתב שם בסי' ל"ו ובהכי ניחא דלא תקשה לן דלא חיישינן לתקלה בזמן מועט דשאני התם שצורתן כל השנה כולה לאפוקי תבשיל שנפסד בשהייה איכא למיחש טפי. העולה מכל מה שכתבנו שהמוצא חטה בתרנגולת בשביעי של פסח כופה עליהן את הכלי עד מוצאי יום טוב ואז שורף החטה ואוכל התרנגולת כיון דאנן קיי"ל בכל חמץ שנמצא בפסח ביו"ט כופה עליו את הכלי כפשטא דתלמודא ודלא כמו שנדחקו האחרונים ז"ל להחמיר ולשורפה ע"י נכרי, ומ"ש הטור בסי' תס"ז בשם ר"א ממיץ דתרנגולת שנמצאת בה חטה ביום ח' של פסח מותר להשהותה משום שהוא ספק חול דמשמע הא בשביעי אסור להשהותה, אפשר דס"ל לרא"מ כהנך פוסקים דסברי דביו"ט אינו כופה עליו את הכלי היכא דליא ביטל ולא נחית לחלק בין חמץ גמור שעובר עליו ב"י וב"י לאיסור תערובת משהו וכמו שחילקנו, א"נ ס"ל די"ט שני דינו כחול המועד לענין זה, א"נ נפקא מינא להיכא דבא נכרי מעצמו לקחתו דבז' של פסח כיון שהוא אסור באכילה בפחות מס' מדאורייתא אסור למחות בידו מלקחתו אפי' באיסור משהו לאפוקי בח' של פסח אפי' בבא לקחתו מעצמו מותר למחות בידו. ואיך שיהיה נלע"ד הלכה למעשה שאף בשביעי ש"פ אם נמצא גרגיר של חטה בתבשיל או בתרנגולת שכופה עליהם את הכלי עד מוצאי י"ט ואז אוכל התבשיל והתרנגולת ושורף את החטה ומ"ש הב"ח שאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו ונמצא שהאיסור חוזר להתירו ע"כ לא ידענא מה בכך שהאיסור חוזר להתירו והיכן מצינו שיהא זה אסור ומאי שנא מקדרות בפסח דמשהי להו עד לאחר הפסח אף שבפסח אסורין ועוד כיון שכבר הוכחנו שבטעם משהו הבלוע אינו עובר ב"י וב"י הדר הו"ל כביצה שנולדה בי"ט שהיא אסורה בי"ט בין בעין בין בתערובת היאמר אדם שאסור להשהותה עד למחר ה"נ דכוותה כיון שאין כאן לא איסור ב"י ולא משום תקלה ולא משום איחלופי שהרי בחמץ גמור אתה מודה דכופה עליו את הכלי, ואי משום דבחוה"מ היה צריך לשורפו התם טעמא אית ליה יהיה מה שיהיה ובי"ט ליכא ההוא טעמא ולמה ייאסר להשהותו בלי טעם, ודאי אין זה דומה למבטל איסור שהרי יושב ואינו עושה מעשה ועוד שאינו נהנה מן האיסור כלל. ומ"ש בספר מגן אברהם וז"ל ונ"ל טעם אחר דהא כתבתי בשם התוס' דהמשהא את החמץ כדי לבערו אינו עובר עליו אבל הכא משהא אותו כדי לקיימו עכ"ל, אין זה כלום שכבר הוכחנו דאין ב"י וב"י כלל ואפי' בחוה"מ אין בו משום ב"י וב"י אלא שנהגו לשורפו בחוה"מ משום תקלה ובז' של פסח מותר לכפות עליו את הכלי הנלע"ג כתבתי בניסן תס"ד.
צבי בהרב המובהק יעקב זלה"ה מאובן ס"ט: