חיי שנים עשר הקיסרים/קלאודיוס

ספר חמישי: קלאבדיוּס הָאֱלֹהִי

(טיבריוס קלאבדיוס דרוסוס קיסר)

1

אביו של קלאבדיוס קיסר, שניקרא תחילה דרוּסוּס ואחר־כך דקימוס ואחר־כך נירון, נולד לליויה שלושה חדשים לאחר שנישאה לאבגוסטוס בהיותה כבר הרה^[1], וניעור החשד שאביו־חורגו הוא־הוא שהולידו ביחסיו הבלתי־חוקיים. על־כל־פנים נשמע מיד בפי העם החרוז היווני:

"לבר־מזל נולד גם לשלושה־ירחי־לידה!".

דרוסוס זה, ששימש במשרת קויסטור ופריטור, היה המצביא במלחמת רֵיטִיהָ ואחר־כך במלחמת גרמניה, והוא גם המצביא הרומאי הראשון, שהפליג באוקינוס הצפוני. הוא ביצע את המיפעל המפורסם והענקי של חפירת אותן התעלות מעבר לריינוס, שנקראות על שמו עד היום הזה^[2]. גם לאחר שהיכה את האויב פעמים רבות והדפו למרחקי־השממה בפנים הארץ, לא פסק מלרדוף אחריו עד שהופיעה לפניו דמות אשה ברברית, וקומתה גבוהה משל קומת אנוש, ובשפה לאטינית אסרה על המנצח להמשיך דרכו. על מעשים אלה זכה ב"תרועת ניצחון" עם אותות מסע־הניצחון עצמו. אבל כשהתחיל מיד לאחר הפריטוּרה לשמש קונסול ולצאת מחדש למסע־המלחמה, חלה ומת^[3] במחנה־הקיץ, שניתן לו מאז השם "המקולל". נכבדי הערים והמושבות הביאו את גופתו עד הבירה, שם נתקבלה על ידי כיתות הלבלרים, שיצאו לקראתה, ולבסוף נקברה בשדה־מארס. ואילו הצבא הקים מצבה לכבודו, ומאותה שנה ואילך, ביום מסוים בשנה, עשו החיילים הקפות מסביבה וערי גאליה הקריבו שם קרבנות של תחינה. נוסף על שאר הכיבודים הרבים החליט הסנט להקים לו בדרך אפּיה קשת של שיש ועליה אותו ניצחונו, ולהעניק לו ולבניו אחריו את כינוי־הכבוד "גרמאניקוּס". הכול ראו בו בעל נפש שואפת לגדולות ומעורב עם הבריות כאחד. כך למשל, כדי להוציא מידי האויב מלבד הניצחון גם את "שלל־השללים"^[4], היה רודף תכופות אחרי מצביאי הגרמנים דרך כל המערכה בסכנת־נפשות; ומצד שני לא הסתיר מעולם את כוונתו להשיב את הקהיליה למצבה הקודם, מיד כשיעלה בידו הדבר. לדעתי נועזו אחדים מטעם זה לספר, שאבגוסטוס הטיל בו חשד ורצה להחזירו מן הפרובינציה, וכשהתמהמה ציווה לסלקו ברעל. הבאתי את הדיעה הזאת רק כדי לרשום אותה לפני. אולם בשום פנים לא מפני שאני חושב אותה לנכונה, או אפילו קרובה לאמת, מאחר שאבגוסטוס אהב אותו עוד בהיותו בחיים במידה כזאת, שתמיד צירף אותו אל בניו כיורש, כפי שהודיע על כך פעם בסנט, וגם במותו הספידו קבל־עם באמרו, כי מתפלל הוא לאֵלים שיעשו את שני נכדיו, הנקראים בשם קיסר^[5], דומים לדרוסוס ולו עצמו יתנו בשעתו מיתה בכבוד בדומה לזו שניתנה לו לדרוסוס. אף לא הסתפק בחריטת כתובת של תשבחות על מצבתו בחרוזים שהוא עצמו חיברם, אלא כתב גם את תולדות חייו בפרוזה. מאַנטוֹניה הצעירה היו לדרוסוס ילדים רבים, אבל שלושה בלבד הניח אחריו במותו והם: גרמאניקוס, ליווילה וקלאבדיוס.

2

קלאבדיוס נולד בשנת הקונסולט של יוליוס אנטוניוס ופאביוס אפריקאנוס^[6], בראשון לחודש אבגוסט בעיר לוּגדוּנום^[7], בעצם היום שבו הקדישו לראשונה מזבח לאבגוסטוס בעיר זו. הוא קיבל את השם טיבריוס קלאבדיוס דרוסוס. ולאחר זמן, כאשר אחיו הבכור אומץ למשפחת יוליוס, לקח לו גם את התואר גרמאניקוס. בילדותו נתייתם מאביו והיה סובל כמעט בכל ימי ילדותו ועלומיו ממחלות שונות וממושכות, עד שרוחו וגם גופו נחלשו לגמרי. וגם לאחר שהתבגר במקצת חשבוהו כמי שאינו מסוגל לתפקיד מדיני או פרטי כלשהו. זמן רב לאחר שהגיע לגיל הבגרות עדיין נתון היה לפיקוחם של זרים ולהשגחת פדגוג, שעליו התאונן בעצמו באחד מחיבוריו, כי היה נכרי וראש־סייסים לפנים והופקד עליו בכוונה, שיציק לו באכזריות יתירה ובכל שעת־כושר הקטנה ביותר. מחמת אותה חולשה עצמה, ישב, בניגוד לנוהג הישן, עטוף מעיל בראש משחקי הגלדיאטורים, שערך יחד עם אביו לזכר האב. גם ביום שבו הגיע לבגרות נשאוהו באפריון בחצות לילה אל הקאפיטול ללא כל טקס חגיגי.

3

אף־על־פי־כן הקדיש משחר ילדותו את תשומת־לבו לחכמות ולמדעים ותכופות פירסם גם את נסיונותיו ברבים. אבל גם בדרך זו לא יכול לזכות בהערכה כלשהי, או לעורר תקוות מעודדות ביחס לעתידו. אנטוניה אמו דיברה לא פעם כעל "מפלצת־אדם; מלאכה, שהטבע רק החל בה אך לא השלים אותה", ואם נזפה במישהו על טימטומו, היתה אומרת, כי הלה טיפש מבנה קלאבדיוס. זקנתו אבגוסטה התייחסה אליו תמיד בבוז עמוק; לא היתה מדברת אליו אלא לעתים רחוקות מאד ובשעה שאמרה להוכיחו בדברים עשתה זאת במכתב קצר וחריף או על־ידי שליחים. כאשר שמעה אחותו ליווילה, כי הוא עתיד למלוך פעם, קיללה בגלוי ובקול רם את הגורל האכזרי שמונה לו לעם הרומאי, שאינו ראוי לו כלל וכלל. לבסוף, כדי שיהיה ברור ככל האפשר מה היתה דעת דודו אבגוסטוס על מעלותיו ומגרעותיו, אביא בזה אילו ראשי־פרקים ממכתביו:

4

"שוחחתי עם טיבריוס^[8], ליוויה שלי, כפי שדרשת, בענין טיבריוס נכדך^[9], מה לעשות בו בשעת משחקי־מארס, אך שנינו באנו לכלל דיעה אחת, כי עלינו להחליט אחת לתמיד, לפי איזו תוכנית ניפעל בנוגע אליו. כי אם בריא הוא, כלומר, אדם שלם, מה טעם נפקפק בזה שעליו לעבור כל אותן הדרגות והמעלות, שאחיו עבר בהן? אבל אם נחשבהו לחלוש וללקוי הן בגופו והן ברוחו, כי־אז אסור לנו לספק חומר להלצות, עליו ועלינו, לאלה שדרכם לשים ללעג ולקלס דברים כאלה. שכן נעמוד תמיד תוהים, אם נבוא להחליט בנוגע לכל אחת ואחת מן ההזדמנויות לחוד ולא ניקבע לנו למפרע, אם נחשבהו כראוי לשמש במשרות הגבוהות, או לא. על כל פנים, אשר לענין זה שבו שאלת את עצתנו, אין אנו מתנגדים לכך שידאג במשחקי מארס לשולחן הכוהנים, אם רק יהא מוכן לקבל עצות מפי בן סילוואנוּס, שאר־בשרו, פן יעשה דבר שיעורר תמיהה או שישימהו לצחוק. איננו מוצאים לנכון, שיהא צופה במשחקי הקירקס מן הבמה הקיסרית^[10], באשר אם יוצג לראווה בשורה הראשונה של הקהל ימשוך אליו את העינים. כן מתנגד אני לכך, שיצא אל ההר האלבאני^[11], או שיישאר ברומא בחגים הלאטיניים, שכן אם יכול הוא להילוות אל אחיו בהר, מדוע לא יתמנה לראש־העיר? זאת היא, ליוויה יקרה, דעתנו, שאנו רוצים כי לפיה ייקבע הדבר אחת ולתמיד בכל הענין הזה, שלא נהיה ניקלעים תמיד בין תקווה לפחד. הרשות בידך, אם רצונך בכך, לתת גם לאנטוניה שלנו חלק זה של המכתב לקריאה." ובמכתב אחר:

"אני אזמין את טיבריוס הצעיר אל שולחני מדי יום ביומו כל ימי היעדרך, שלא יסעד לבדו בחברת סוּלפיקיוּס ואַתנוֹדוֹרוֹס ידידיו, משום שרוצה אני כי יהא זהיר יותר ופחות קל־דעת בבחירת אדם, שיחקה את תנועותיו ונוהגו והילוכו. לא־יוצלח מיסכן! שבדברים של כובד־ראש, שעה שדעתו אינה פזורה עליו, מתגלה אל־נכון אצילות־נפשו."

וכן במכתב שלישי: "פליאה בעיני, חי־נפשי, ליוויה יקירתי, שנכדך טיבריוס יכול היה להנותני בנאומו; איני מבין, כיצד זה אדם המדבר בחוסר־בהירות כמותו, יכול לדבר אל הענין ולהביע את אשר עם לבבו בשעה שנשא נאום."

אבל היטב ידוע מה שאבגוסטוס החליט על אודותיו לאחר־מכן והוא, שלא נתן לו להגיע לכל משרת־כבוד, זולת משרת כוהן־אבגוּר^[12]; אף לא מינה אותו בין יורשיו אלא במדריגה השלישית, בין אנשים כמעט זרים, ועל החלק הששי של הירושה, שממנה לא הגיע לו יותר משמונה מאות אלף ססטרקים.

5

כשבא לבקש משרת־כבוד, העניק לו דודו טיבריוס את סמלי הקונסולט; וכאשר האיץ בו בבקשותיו שיינתן לו הדבר בפועל, השיב לו טיבריוס במכתב רק את הדברים האלה: "כבר שלחתי לך ארבעים דינרים של זהב לחג הסאטורנליה והסיגילאריה!"^[13]. אז התייאש סוף־סוף מן התקווה לעלות לגדולה והתמסר לחיי בטלה, נחבא פעם בגינותיו ובביתו שבפרברי העיר, פעם במעון הכפרי שהיה לו בקאמפאניה; וכיוון שהתהלך עם האנשים הניקלים ביותר משך על עצמו, מלבד את השם שיצא לו כמבלה־עולם, גם את כינויי הגנאי של שיכור ומשחק־בקוביה. ועם־זה ולמרות מנהגיו אלה, לא נישללו ממנו לעולם לא תשומת־לבם של יחידים, ולא יחס הכבוד מצד הציבור.

6

מעמד הפרשים בחר בו פעמיים להיות מגינם ובא־כוחם ולעשות שליחותם במקומם; ראשית כדי לבקש מן הקונסולים את הזכות להביא את גופת אבגוסטוס העירה על כתפיהם, ושנית, כדי שיברך אותם לרגל מפלת סייאנוּס. נוהגים היו גם לקום בפניו ולהסיר מעיליהם בהיכנסו לתיאטרון. כן החליט הסנט, שיש לספחו מחוץ לסדר הרגיל אל מנין כוהני אבגוסטוס^[14] שניבחרו בגורל. אחר־כך קבעו כי ביתו, שנהרס בשריפה, ייבנה מחדש מכספי הציבור, ותהיה לו הזכות להצביע עם הקונסולים לשעבר. את ההחלטה האחרונה הזאת ביטל טיבריוס, שתמך דבריו בחולשת־דעתו של קלאבדיוס והבטיח למלא את הפסדו מנדבת־ידו. אבל במותו מינה אותו בין היורשים מן המדריגה השלישית, ועל החלק השלישי של הירושה בלבד, אם כי הניח לו עזבון של כשני מיליונים ססטרקים ונוסף על כך המליץ עליו בפירוש, בין כל שאר קרוביו, בפני הצבאות, הסנט והעם הרומאי.

7

כשמלך גאיוס^[15] בן אחיו, שבראשית ממלכתו השתדל לרכוש לעצמו שם טוב בכל מיני מעשי־פיתוי, הגיע סוף־סוף קלאבדיוס למשרות גבוהות ושימש בקונסולט יחד עם הקיסר במשך שני חדשים; כאשר בא לראשונה אל הפורום בלוית הליקטורים, עבר על פניו נשר בטיסה וישב על כתיפו הימנית. לאחר ארבע שנים נפל בחלקו גם קונסולט שני. לא פעם ישב בראש המשחקים במקום גאיוס, מלווה בתרועות־הידד של העם. פעם בקריאות "עלה והצלח, דוֹד הקיסר!" ובפעם אחרת "יישר כוחך, אחי גרמאניקוס!".

8

ובכל־זאת לא נימנעו ממנו כמה עלבונות בחייו. אם הגיע באיחור־מה אל הסעודה נתקבל באי־רצון, ורק לאחר שהקיף את אולם־האוכל מצא לו מקום ישיבה. בכל פעם שנירדם לאחר הארוחה – דבר שאירע לו לעתים קרובות – הטרידוהו בגרעיני זיתים ותמרים, או שהליצנים העירוהו כבדרך הלצה, ברצועה או בשוט. נהגו גם להלביש אנפילאות^[16] על כפיו, כשהיה נוחר מתוך שנתו, כדי שישרוט את פניו במו ידיו בהקיצו פתאום משנתו.

9

אבל גם סכנות של ממש לא חסרו לו. תחילה, עוד בעצם ימי הקונסולט, כמעט הודח ממשרתו, מאחר שנירפה היה יתר על המידה בסידור פסלי נירון ודרוסוס אחי הקיסר, והעמדתם. אחר־כך הרגיזוהו מלשינים זרים בהאשמות שונות, וגם מישהו מאנשי ביתו. וכאשר נתגלה קשר לפידוס וגיטוּליקוס וקלאבדיוס נישלח מגרמניה בין שאר הצירים לברך את הקיסר, בא לידי סכנת נפשות ממש, כי חרה אפו של גאיוס וחמתו בערה בו על אשר שולחים אליו דווקא את דודו, כאילו היה הוא עצמו ילד הזקוק להדרכה; ולא חסרו גם אנשים שכתבו, כי קלאבדיוס הושלך אז לתוך הנהר עוד קודם שפשט את בגדיו, שבהם הגיע מן הדרך. למן העת ההיא היה תמיד האחרון להצבעה בין הקונסולים לשעבר, ובדרך עלבון נשאל לאחר כולם. הוחל גם בחקירה משפטית בענין זיוף צוואה, שעליה חתם גם הוא, ולבסוף אנוס היה לשלם שמונה מיליון ססטרקים בשכר זה שניתן לו להיכנס אל חבר־כוהנים אחר^[17], ועל־ידי כך הגיע למצוקה כספית גדולה כל־כך, שלא היה לאל ידו לסלק את חובו לאוצר המדינה ורכושו הועמד בפקודת הפריטור על פי החוק של שיעבוד־נכסים, כדי למלא את החסר.

10

לאחר שעברו עליו רוב שנותיו במסיבות אלו וכאלו, עלה בשנת החמישים לחייו על כיסא־המלוכה על־ידי מקרה מתמיה ביותר. בשעה שהרחיקו הקושרים על גאיוס את ההמון באמתלה שהקיסר חפץ להתבודד, סולק גם הוא יחד עם האחרים והלך אל ביתן, שניקרא בשם "הרמיוּם". כעבור שעה קלה החרידתו השמועה על הרצח והתחמק אל גזוזטרה אחת שבקרבת מקום ונחבא שם בין הווילאות התלויים לפני הפתח. חייל פשוט אחד, שבמקרה עבר שם במרוצה, ראה את רגליו וכיוון שביקש להיווכח מי הוא הנחבא, הוציאו והכירהו, וכשזה, ברוב חרדתו, נפל לרגליו, בירך אותו כאילו היה הקיסר. משם הוליכו אל שאר חבריו, שבהיותם נבוכים לא עשו עדיין כל מעשה מלבד השתוללות־של־כעס, והם הושיבו את קלאבדיוס באפיריון, ומאחר שעבדיו התפזרו, העלוהו בעצמם על כתפיהם חליפות ונשאוהו אל המחנה, כשהוא נעצב וחרד לגורלו, אגב מנוד־ראשו של ההמון, שניפגש בו בדרך וחשב כי סוחבים אותו למוות על לא עוול בכפו. לאחר שהכניסוהו אל פנים־הסוללה, בילה את הלילה בין משמרות החיילים. ביטחונו גדל, אך תקוותיו פחתו. כי הקונסולים והסנט, יחד עם הגדודים העירוניים, תפסו את הפורום ואת הקאפיטוליום ואמרו להחזיר את חירות־הכלל על כנה. וגם כשהוא עצמו הוזמן על ידי טריבוני העם אל הקוריה, שיחווה דעתו על המצב, ענה רק זה בלבד, שעצרוהו בכוח ובאונס. ואילו למחרת היום, כאשר הסנט מצד אחד התמהמה לבצע את מזימותיו מחמת הדין־והדברים שארכו לאין־סוף בין בעלי הדיעות השונות, וגם ההמון שנתקהל מסביב דרש מושל אחד וקרא בשמו של קלאבדיוס, הירשה לחיילים שנתאספו להישבע לו שבועת־אמונים והבטיח לכל אחד מהם חמישה־עשר אלף ססטרקים. בזאת פתח את שורת הקיסרים שקנו את אימון הצבא גם בכסף.

11

לאחר שנתבסס שלטונו, ייחס את החשיבות הגדולה ביותר למחיקת זכרם של אותם שני הימים שבהם דובר על שינוי משטר־המדינה. לפיכך הכריז סליחה ומחילה עולמית על כל המעשים והדיבורים באותו זמן, ואף עמד בדיבורו. רק טריבונים וקנטוריונים מעטים הוצאו להורג מבין הקושרים על גאיוס; ראשית כדי לתת דוגמה ומופת, ושנית, משום שנודע לו שאלה גם את מותו דרשו. מכאן פנה למילוי חובותיו המשפחתיות וקבע לו לשבועתו הקדושה והרגילה ביותר את זו ש"בשם אבגוסטוס". דאג לכך, שהסנט יחליט לתת לאמו־זקנתו ליוויה כבוד־אֵלים ומרכבה רתומה לפילים^[18], בדומה לזו של אבגוסטוס, בתהלוכת הקירקס; לקבוע קרבן־אשכבה מטעם הציבור לזכר הוריו, ונוסף על כך מישחקי־קירקס שנתִיים ביום הולדת אביו; כרכרה לאמו לשאת את דיוקנה בקירקס עם התואר אבגוסטה, אשר דחתה אותו בחייה. כמו כן ניצל כל הזדמנות לכבד את זכר אחיו^[19] ובשעת תחרויות בניאפוליס אף הציג קומדיה יוונית וזיכה אותה בזר־הניצחון בהתאם להחלטת השופטים. אפילו על מארקוס אנטוניוס לא פסח לבלי לתת לו כבוד ולהזכירו לטובה, ופעם הודיע באחת מהכרזותיו, כי הוא דורש לחוג את יום הולדתו של אביו דרוסוס ביתר כוונה, בהיות היום ההוא גם יום הולדת אבי־אמו אנטוניוס. הוא גמר את בנין קשת־השיש, שהסנט החליט בשעתו להקימו לכבוד טיבריוס ליד תיאטרון פומפיוס, אך אחר כך סילקו ידם ממנו. אף־על־פי שביטל את כל פקודותיו של גאיוס, לא הרשה להביא את יום הרצח במנין ימי־החג, אם כי זה היה תחילת ממלכתו.

12

לעומת זאת הראה התאפקות וצניעות בהגברת כבוד עצמו: נימנע מלקבל את התואר "אימפרטור", דחה מעליו כיבודים למעלה מן המידה; את נשואי בתו והולדת הנכד שילדה הבליע בשתיקה וחגגם בטקס ביתי בלבד. איש מן הגולים לא השיב מגלותו אלא באישור הסנט; קיבל מהם כמתנת־חסד את הזכות, שמפקד המשמר הפריטוריאני וטריבוני הצבא ילווהו אל הקוריה ואת האישור למעשי־השיפוט של פקידיו בפרובינציות. את הזכות לקיום ימי־שוק באחוזותיו הפרטיות ביקש מאת הקונסולים. תכופות נוכח כאחד היועצים בחקירות שנעשו בפני הפקידים. כשאלה ערכו שעשועי־ציבור קם ממקומו גם הוא עם שאר הקהל וכיבדם בקול־תרועה ובמחיאות־כפים. בבוא לפניו טריבוני העם שעה שישב במשפט, התנצל בפניהם על שאינו יכול לשמעם מחמת צרוּת המקום אלא כשהם עומדים. בזאת רכש לו בזמן קצר אהדה ומסירות במידה כזאת, שבשעה שהודיעו פעם כי במסעו לאוסטיה נירצח מן המארב, הזדעזע העם עד מאוד ולא פסק להציק בקללות איומות לצבא על בגידתו ולסנט על רצחם אותו, כביכול, עד שהביאו הפקידים איש אחד אחר חברו, ולבסוף אנשים רבים, אל במת הנואמים, שהעידו כי הקיסר בריא ושלם ומתקרב אל העיר.

13

ועם כל זה לא ניצל לגמרי מהתנקשויות, וגם אנשים בודדים וגם קבוצת קושרים, ובסוף מלחמת־אזרחים, העמידו את חייו בסכנה. איש אחד מפשוטי־העם, ובידו פגיון, ניתפס בחצות־הלילה בקרבת חדר־השינה שלו. גם שנים מחברי מעמד הפרשים נימצאו מחכים לו ברשות הרבים, אוחזים חרב קצרה, או מאכלת־ציידים; האחד אמר להתקיפו בצאתו מן התיאטרון, השני בשעת הקרבת הקרבן ליד מקדש מארס. ואילו גאלוס אסיניוּס וסטאטיליוּס קוֹרווינוּס, נכדיהם של הנואמים פּוֹליוֹ ומסאלה, נתקשרו יחדיו לעורר הפיכה נגדו וצירפו אליהם רבים מבין משוחרריו ועבדיו. יוזם מלחמת־האזרחים היה פוּריוּס קאמילוּס סקריבּוֹניאנוּס, נציב דאלמאטיה, אך במשך חמישה ימים דיכאוהו בעזרת החיילים, שלאחר שהפרו את שבועת־האמונים לקיסר, חזרו בהם בהשפעת אמונה טפילה; כי לאחר שקיבלו פקודה לצאת לדרכם אל מפקדם החדש, לא עלה בידם – אם במקרה ואם ברצון האֵלים – לקשט את הנשרים או לעקור ולהסיע את הדגלים^[20].

14

מלבד הקונסולט, שכיהן בו תחילה, שימש במשרה זו עוד ארבע פעמים: בשני הראשונים בזה אחר זה, באחרונים לאחר הפסקה של ארבע שנים לפני כל אחד; באחרון שימש מחצית השנה, בשאר חדשיים בכל אחד, אך בשלישי נבחר למלא את מקומו של קונסול שניפטר, דבר שהיה בו חידוש לגבי קיסרים. במשפט ישב בשקידה גם בהיותו קונסול וגם כשלא שימש במשרה, גם בימי החג שלו ושל בני־ביתו, ולפעמים גם בימי־מועד מסרתיים ובימים אסורים על פי הדת. לא תמיד מילא אחר הכתוב בחוק, אלא התאים את זכותם או חומרתם של רוב סעיפי החוק על פי הצדק והיושר ככל שניראה בעיניו לנכון; כך חידש מצד אחד את הדיון בתביעותיהם של אנשים שבמשפטיהם לפני שופטים פרטיים דרשו יותר מן המגיע להם ועל ידי כך נתבטלה תביעתם; ולעומת זאת הרחיק לכת מעבר לעונש החוקי, בהשליכו לפני חיות־טרף נאשמים שנתחייבו בפשע חמור יותר.

15

ברם רוחו היתה משתנית בשעת החקירה וההכרעה המשפטית באופן מוזר. עיתים שקול היה ומחוכם, עיתים קל־דעת ופזיז, ושוב טפשי ודומה למי שניטרפה עליו דעתו. כאשר ערך ביקורת על רשימות חבורות השופטים שישבו למשפט, ואיש אחד התיצב לפניו ולא הזכיר כי הוא פטור מלשמש שופט על פי "זכות אב לבנים"^[21], גירש אותו על שהוא מתאווה לאיצטלת־שופט. איש אחר, שמתנגדיו הביאו משפט הנוגע לו גופו בפני הקיסר, אך הלז טען כי הענין אינו שייך לחקירה העליונה, כי אם לבית־משפט רגיל, הכריחו קלאבידוס שיביא את הענין לפניו באמרו, כי עליו להוכיח בענין הנוגע לו לעצמו, באיזה יושר עתיד הוא לדון במשפטי אחרים. אשה אחת שלא רצתה להכיר בבנה, וההוכחות משני הצדדים היו מפוקפקות, הביא אותה הוא לידי הודאה בצוותו עליה להינשא לאיש הצעיר. בהעדרו של הצד האחד זיכה על־נקלה את הצד שהיה נוכח, בלי לשקול אם האיש נעדר במתכוון או מחמת טעם שבהכרח. כאשר מישהו הכריז שלאדם החייב בזיוף יש לקצץ את ידיו, דרש בתוקף להביא מיד את התלין עם סכינו ושולחן־הקצבים שלו. במשפט שנתבררה בו אזרחותו של איש אחד, נתגלע וויכוח־סרק בין עורכי הדין, אם על הנאשם לעמוד לדין בלבוש רומי או יווני, אך הקיסר, כאילו רצה להראות את יושר־לבו העילאי, ציווה עליו להחליף את לבושו פעמים אחדות, הכול כפי שלמדו עליו חובה או זכות באותה שעה. חושבים שבאחד הענינים הכריז בכתב, כי "הוא מכריע לטובת אלה שהביאו טענות של אמת." בשל מעשים אלה ירד ערכו עד כדי כך, שעל כל צעד ושעל התייחסו אליו בבוז גלוי. מישהו לימד זכות על אחד העדים, שהקיסר הזמינו אליו מן הפרובינציה, וטען שהלה אינו יכול להופיע, אך זמן רב לא גילה את הסיבה, ולבסוף לאחר חקירה ודרישה מרובה, אמר: "הלה מת, דומני, בהסכמתך!". אַחֵר הוסיף, בשעה שהביע תודה לפניו על אשר הרשה לו להגן על אחד הנאשמים, את המלים: "מכל מקום, אנו כבר רגילים בכך." וכן שמעתי לא פעם מפי אנשים גדולים בשנים, שבעלי הדין היו מרבים להשתמש לרעה בסבלנותו, עד שבצאתו את אולם המשפט לא רק שקראוהו בקול רם לשוב, אלא אף תפשוהו בשולי הטוגה ולעיתים נאחזו אפילו ברגלו, וכך עצרוהו. ואל יתמה איש על אלה, שכן בעל־דין יווני עלוב הפליט, אגב ריב־שפתיים, את הביטוי: "גם אתה זקן הנך ופתי!". וידוע ומפורסם דבר הפרש הרומי, שהובא לדין באשמת ניאוף, אבל על פי האשמת שווא שבדוה שונאיו חסרי־המצפון; וכשראה כי זונות מופקרות הובאו להעיד נגדו ועדותן נשמעת, זרק בפניו של הקיסר את החרט והלוח שאחז בידו בצירוף מלות־גנאי חריפות, ועשה זאת בכוח כזה, ששרט את לחיו באופן חמור.

16

הוא שימש גם במשרת קנסור, תפקיד שלא מילאוהו זמן רב, מאז הקנסורים פלאנקוס ופאולוס. אך גם במשרה זו היה הפכפך ומשנה פעם בפעם את דעתו ואת מעשיו. בשעה שערך את מפקד הפרשים שילח בלי הערת־גנאי עלם מושחת לגמרי, מאחר שאביו העיד עליו כי הוא שבע־רצון ממנו, ואמר: "יש לו לזה קנסור משלו!". אַחֵר שידוע היה לגנאי כמפתה לדבר עבירה ומנאף, ניפטר ממנו באזהרה, כי ימעט ליהנות מחטאות נעוריו, או לפחות יעשם ביתר זהירות, ועל כך הוסיף: "למה לי לדעת מי היא אהובתך?". כאשר מחק את ציון הגנאי לאיש אחד על פי בקשת ידידיו של הלה, אמר: "המחיקה על כל פנים תישאר!". מרשימת השופטים לא זו בלבד שמחק את שמו של אחד מאנשי המעלה שבין נכבדי הפרובינציה היוונית, על אשר לא ידע את הלשון הלאטינית, אלא שלל ממנו גם את האזרחות הרומית. כמו כן, לא נתן לאיש למסור דין־וחשבון על דרכי חייו אלא בעל־פה, ככל שיש בכוחו של כל אחד, ובלא עזרת מליצי־יושר. לרבים רשם ציון־גנאי, וגם לאנשים שלא פיללו לכך, לפעמים מתוך אמתלה חדשה במינה, שעזבו את איטליה בלי ידיעתו ובלי רשותו^[22]. אדם זכה לכך על שנילווה למלך אחד בפרובינציה, ולענין זה הזכיר קלאבדיוס את דבר רבּריוּס פּוֹסטוּמוּס, שבשנים שעברו הועמד לדין באשמת בגידה על שהלך אחרי תלמי לאלכסנדריה כדי להציל שם את כספו שנתן בהלוואה. ביקש להוריד עוד רבים ממעלתם, אך לרגל הרשלנות היתירה של חוקריו ולחרפתו שהלכה וגדלה על ידי כך, מצא כמעט את כולם חפים מפשע. אנשים שהאשימם על היותם רווקים, חשוכי־בנים או דלי־אמצעים^[23], הוכיחו דווקא שהם נשואים, אבות לבנים או בעלי־נכסים, ואחד שהאשימוהו כי ניסה לשים קץ לחייו בחרב, פשט בגדיו והראה כי שלם הוא בגופו. וגם עוד כמה דברים עוררו תמיהה בתקופת היותו קנסור כגון: כרכרת־כסף, מלאכת־יקר, שעמדה למכירה בסיגילריה^[24], ציווה לקנותה ולשברה לנגד עיניו; ביום אחד בלבד פירסם עשרים פקודות, ביניהן שתים שבאחת מהן העיר, כי לקראת הבציר, העתיד לתת תנובה בשפע, יש לזפת היטב את החביות, ובשניה, כי אין דבר המועיל לנשיכת־נחש ממיץ עץ־הטַכּוּס.

17

למסע־מלחמה אחד ויחיד יצא, וגם זה בהיקף מצומצם. הוא חשב כי אותות־הניצחון, שהסנט החליט להעניק לו, הם כבוד שאינו הולם את הוד מעלת שלטונו וביקש לזכות בתפארת הבאה מחג־ניצחון של ממש ובחר בבריטניה כמקום המתאים ביותר להשגת מטרה זו, מאחר שלא ניסה איש כוחו בכך מימות יוליוס האלוהי. ודווקא באותה שעה פרצו שם מהומות בשל עריקים שלא הוחזרו לידי התושבים^[25]. בהפליגו לשם מאוֹסטיה כמעט שטבע פעמיים בשל רוחות־הצפון המשתוללות; ראשונה בחוף ליגוריה, ושנית ליד איי הסטוֹיכאדים^[26]. על כן עשה את דרכו ממאסיליה עד גסוֹריאקוּם^[27] ביבשה; משם עבר בים, ובלי כל קרב או שפיכת־דמים הכניע במשך ימים מועטים חלק מן האי. שישה חדשים לאחר שיצא לדרך שב לרומא וחגג את חג־הניצחון בתכונה רבה מאוד. לשם ראיית המחזה הזה התיר לבוא העירה לא רק לראשי הפרובינציות, אלא אף לגוֹלים אחדים. בין יתר השלל שנילקח מן האויב, קבע על קצה גג הארמון הפאלאטיני נזר ימי^[28] ליד הנזר האזרחי, לאות כי עבר, והכניע כביכול, על־ידי־כך, את האוקינוס. אשתו מֶסַאלינה נסעה אחרי מרכבתו בעגלה מפוארת; כן עשו גם אלה שהשיגו במלחמה זו אותו־ניצחון, אך הם באו כולם ברגל, לבושי טוגה אדומת־שוליים, ואילו מארקוס קראסוּס פרוּגי לבדו רכב על סוס מקושט ריתמת־פאר והיה לבוש בגד מרוקם דקלים, מאחר שזכה בכבוד זה זו לו הפעם השניה.

18–19. שקוד היה תמיד מתוך תשומת־לב יתירה לעשות לטובת העיר ולאספקת התבואה לתושביה. כאשר נפלה דלקה, שנימשכה זמן רב, ברובע האימיליאני^[29], נשאר במשך שני לילות בדיריבּיטוֹריוּם^[30], ומאחר שמיספר חייליו ועבדיו לא היה מספיק, הזעיק גם את העם לעזרה מכל הרבעים על ידי שלטונות העיר; העמיד לפניו קופות מליאות כסף, זירז אותם לתת ידם להצלה והושיט בו במקום לכל איש ואיש את שכרו המלא כפי עבודתו. אבל כשהיה פעם מחסור גדול בתבואה משום שנות־בצורת שבאו בזו אחר זו, עצרוֹ פעם ההמון באמצע הפורום והתקיפו במילות־גידוף וגם בפרוסות־לחם עד שבקושי עלה בידו להימלט אל הפלטין דרך פישפש אחורי. מאותה שעה היו כל מחשבותיו נתונות לכך, שהתבואה תסופק לעיר אפילו בעונת החורף. אף הציע לסוחרים רווח בטוח על־ידי־כך, שקיבל על עצמו את ההפסד, שייגרם לאחד מהם כתוצאה מסערות, וגם קבע יתרונות גדולים לבוני ספינות־סוחר, בהתאם למצבו של כל איש ואיש: לאזרח שיחרור מחוֹק פַּפְּיָה פוֹפֵּיָה^[31]; לבעל זכויות לאטיניות^[32] אזרחות מליאה; לנשים את זכות "ארבעת־הילדים"^[33]. כל התקנות הללו נשארו עד היום בתקפן.

20

העבודות הציבוריות, שהוציא לפועל, לא היו מרובות, אך גדולות ובעלות־חשיבות. החשובות שבהן: אַמַת־המים שהתחיל בה קאליגולה; וכן בנין מוצא לאגם הפוקיני ונמל אוסטיה, ואף־על־פי שידע כי את האחד דחה אבגוסטוס על־אף בקשותיהם התכופות של המארסיים, והשני תוכן פעמים רבות על־ידי יוליוס האלוהי, שמחמת הקשיים נתייאש ממנו לבסוף. הוא הביא העירה על גבי מבנה־אבנים את מימיה הקרים והנובעים בשפע של "אמת־המים על שם קלאבדיוס"^[34], שמוצאם ממעינות, ששם אחד קירוּלֵיוּס, ושם השני קורטיוס ואַלבּוּדיגנוּס, וגם מנחל אַניוֹ החדש, וחילק אותם בבריכות רבות מקושטות לתפארת. למפעל הפוּקיני ניגש מתוך תקווה לרווח ולתהילה כאחד, כי נימצאו קבלנים אחדים שהודיעו כי הם נכונים לעשות את הדבר בהוצאותיהם הפרטיות, אם השטחים המיובשים יימסרו אחר כך לידיהם. על ידי חפירה, שנעשתה בחלקה על פני ההר ובחלקה במעבה ההר פנימה, הביא קלאבדיוס את התעלה לידי גמר, לאורך שלושה מילין רומיים, בעמל רב שנמשך אחת־עשרה שנה, אף־על פי שעבדו בה כל הזמן שלושים אלף איש בלא הפסק. את הנמל באוסטיה בנה על־ידי הקמת שוברי־גלים מסביב מימין ומשמאלו במבואו, ובמקום שם המים עמוקים הציב מזח. וכדי לתת לו בסיס איתן ככל האפשר, טיבע שם תחילה את הספינה, שהביאה את האובליסק הגדול^[35] ממצרים, ואחרי כן הציב אומנות והקים עליהן מגדל גבוה מאוד, כדוגמת המגדל שבאלכסנדריה, שהאניות יכוונו את מהלכן אל אורו בלילות.

21

תכוּפוֹת חילק מתנות בעם; גם שעשועים רבים ומפוארים ערך, והציג לא רק את המחזות המקובלים במקומותיהם הרגילים, כי אם גם חדשים במינם, או מחודשים על פי הקדמונים, ובמקומות כאלה שלא ערך שם איש שעשועים לפניו. את השעשועים לחנוכת תיאטרון־פומפיוס, שהקימוֹ מחדש לאחר שנישרף^[36], ניהל מעל הבימה שהועמדה באורכסטרה, אחרי שזבח תחילה את זבחוֹ במקדשים שמעליו^[37] וירד דרך אולם הצופים, שישבו בו כולם בדומיה. גם את "משחקי־המאה"^[38] ערך ואמר, שאבגוסטוס הקדים לערוך אותם ולא קיימם בזמן הדרוש; ואף־על־פי שבעצמו כתב בספר־ההיסטוריה שלו, כי אחרי שאלה ניפסקו במשך זמן רב, השיבם אבגוסטוס למקומם על־פי חישוב קפדני ביותר של מנין השנים. לפיכך קיבלו בצחוק את קריאת הכרוֹז, שהזמין את העם למשחקים ש"איש לא ראה אותם עוד ולא יראם עוד לעולם", בה בשעה שעוד היו בחיים כאלה שכבר ראו אותם, והופיעו בהם גם כמה שחקנים שהופיעו בהם לפנים. משחקי־קירקס ערך תכופות אף בקירקס הווטיקאני^[39] ולפעמים הכניס בין שורה של חמישה מרוצים קרב אחד עם חיות־טרף. ואילו בקירקס הגדול, שקישט אותו במעקה־שיש ועמודי־מטרה מוזהבים, שעד אז עשויים היו מאבן חיוורה^[40] ומעץ, קבע מושבים מיוחדים לסנטורים, שנהגו לשבת עד אותה שעה מעורבים בין שאר הצופים. מלבד מרוצי־רביעיות, הציג גם משחק־טרוֹיה וכן חיות אפריקאיות, שבהריגתן השתתפה פלוגת פרשים מן המשמר הפריטוריאני בפיקוד הטריבונים והפרפקט עצמו. נוסף על אלה הציג רוכבים תסאליים, שרדפו אחרי שוֹרי־בר לכל אורך הקירקס ולאחר שעייפו אותם, קפצו עליהם ומשכום ארצה בקרניהם.

משחקי־גלדיטורים ערך במספר רב ובמקומות רבים: האחד ביום השנה לשלטונו במחנה הפריטוריאנים בלי ציד חיות ותכונה יתרה; והאחד ערוך כנהוג בספּרטה, ועוד אחד קצר באותו מקום ומחוץ לרגיל ובמשך ימים ספורים. הוא הראשוןשקרא לזאת sportula^[41], שכן בשעה שאמר לסדר זאת בפעם הראשונה הכריז, שהוא מזמין את העם ל"סעודה קלה שהוכנה כביכול על רגל אחת". ולא היה סוג אחר של שעשועים, שבו מעורב היה יותר עם הבריות ומסביר פנים כל־כך כמו באלה; והגיע בהם לידי כך, שיחד עם ההמון ולפי דרכו היה פושט את ידו לפניו^[42] ומונה בקול רם על אצבעותיו את דינרי הזהב שניתנו למנצחים, אף זירז תכופות את הבריות לעליצות בשידולים ובקריאות; קרא להם מדי פעם "רבותי" ותיבל דבריו לפעמים בהלצות ריקות ותפילות, כגון שהבטיח לאלה שדרשו ממנו את פאלומבוס^[43], לתת אותו "אם אך יצליחו ללכדו". ואילו אימרה אחת משלו היתה מועילה בהחלט וגם מתאימה לצורך השעה: כאשר העניק מתוך תרועת־הסכמה כללית את מוֹט־העץ^[44] ללוחם־מרכבות, שארבעת בניו ביקשו עליו חנינה, פירסם מיד כרוז, שבו הוכיח את העם, כי עליו להשתדל לגדל בנים הרבה בראותו כי אלה יכולים לשמש מגן ומחסה אפילו לגלדיטור. בשדה־מארס הציג תיאור מלחמתי של כיבוש עיר ובזיזתה וגם את הכנעת מלכי בריטניה, וישב בראש המשחק לבוש אדרת המצביא. יתר־על־כן, גם בשעה שבא להקיז לראשונה את המים מן האגם הפוּקיני, ערך בו תחילה משחק־קרב ימי. אבל כאשר הלוחמים הריעו לקראתו: "היה שלום, הקיסר! ההולכים למות פורשׂים בשלומך!" – ענה לעומתם "או גם לא"^[45], וכיוון שלפי מלים אלה חשבו שרוצה הוא לתת להם את חייהם לשלל, לא חפץ איש מהם להילחם; הוא שקל בדעתו זמן מה, אם להשמיד את כולם באש ובחרב, ולבסוף קפץ ממקומו והתרוצץ מסביב לאגם בהליכתו המתנודדת והמכוערת והאיץ בהם פעם באיומים, פעם בהבטחות, שיצאו לקרב. במחזה הזה נלחמו זה בזה צי סיקיליאני עם צי רוֹדי, שתים־עשרה אניות של שלושה טורי־משוטים בכל אחת, ואות ההתקפה ניתן על ידי טריטון^[46] של כסף אשר צף ועלה באמצע האגם בעזרת מכונה.

22

אשר למנהגים דתיים והליכות בחיים האזרחיים והצבאיים, וכן בכל שנוגע למצב כל המעמדות במדינה ומחוצה לה, שיפּר קלאבדיוס את החיים באחדים מאלה, או חידש תקנות שנתיישנו, ואף קבע תקנות חדשות: לא מינה איש לספחו אל חבורות־הכוהנים בלי להישבע תחילה^[47]; שמר בקפדנות על כך, שהפריטור יקרא את העם לאסיפה ויכריז על יום־שבתון, כל אימת שהיה רעש־אדמה בעיר, ושיביאו קרבן־אשם בכל פעם שתיראה ציפור מבשרת־רעה על הקאפיטול. את מעשה־הפולחן הזה ביצע בעצמו בראש העם מעל במת הנואמים בתוקף סמכותו ככוהן גדול, אך קודם לכן הרחיקו מן המקום את כל הפועלים והעבדים.

23

עונות־הישיבה של בתי־הדין היו עד אותו זמן מחולקות לפי חדשי החורף והקיץ, והוא איחד אותן. את השיפוט בדיני מסירת ירושה בנאמנות^[48] היו נוהגים להטיל על פקידים שנתמנו מחדש מדי שנה בשנה בעיר הבירה בלבד, והוא סמך את ידו עליהם אחת ולתמיד; אף מסר את התפקיד גם לנציבי הפרובינציות. כמו כן ביטל סעיף אחד, שהוסיף טיבריוס קיסר לחוק פּפּיה פּוֹפּיה, שלפיו אין בני שישים יכולים להוליד עוד כביכול. קבע לחוק, כי הקונסולים יוכלו למנות אפוטרופסים ליתומים שלא לפי הסדר הרגיל; ואלה שגורשו מפרובינציה על־ידי השלטונות המקומיים יורחקו גם מעיר הבירה ומכל איטליה. הוא עצמו המציא סוג חדש של מעצר, באסרו על אנשים מסויימים לצאת את העיר מעבר לאבן־המיל השלישית. כשעמד לדון בקוריה על ענין בעל חשיבות יתירה, היה יושב בין כסאות הקונסולים באמצע, במושב הטריבונים. לעצמו שמר את חסד מתן החופשות, שהיו נוהגים קודם לבקשו מאת הסנט.

24

את אותות הכבוד של הקונסולים העניק אפילו לפקידי־המלכות מקבלי משכורת של מאתים אלף ססטרקים. מאלה שמיאנו לקבל מעלת סנטור^[49], נישללה גם מעלת הפרשים. אף־על־פי שהכריז עוד בראשית מלכותו כי לא יבחר לסנטור במי שאינו בן־ריבּעים לאזרח רומי, העניק את הפס הרחב אפילו לבנו של עבד משוחרר, אם כי בתנאי שקודם לכן יאמצהו פרש רומאי לבנו. אבל כיוון שחָשש לביקורת דעת־הקהל הוכיח, כי אף הקנסור אפּיוּס קֵיקוּס, מייסד בית־אביו, סיפח אל הסנט בני משוחררים; אך נעלם ממנו שבימי אפּיוּס וגם לאחר מכן במשך זמן מה ניקראו "משוחררים" לא אלה שהם עצמם שוחררו מן העבדות, כי אם בניהם שנולדו כבר בחירות. הוא חייב את חבר הקויסטורים לעריכת משחקי־גלדיטורים במקום סלילת כבישים; לקח מידם את הנהגת איזור אוסטיה וגאליה והחזיר להם את הפיקוח על האוצר במקדש סאטוּרנוּס, שבינתים התנהל על־ידי פריטורים או, כגון בימינו על ידי פריטורים־לשעבר.

אותות־הכבוד של מנצח העניק קלאבדיוס לארוסה של בתו, סילאנוּס, אף כי לא הגיע עדיין לבגרות, ולאנשים מבוגרים יותר נתן אותם האותות לעיתים רבות כל־כך ובנקל, עד שהומצא מכתב משותף בשם הלגיונות, שבו ביקשוהו, כי יעניק יחד עם הצבאות גם את אותות־המנצח לאלה שנתמנו למפקדים לאחר ששרתו בקונסולט, כדי שלא יבקשו להם עילות למלחמה בכל הדרכים. לאַבלוּס פּלאוּטיוּס נתן גם "תרועת־ניצחון", ובהכנסו לעיר הלך לקראתו וליווהו משמאלו כאשר עלה לקאפיטוליום וכאשר חזר וירד משם. לגַבִינְיוּס סקוּנדוּס התיר לשאת את התואר קאוּכיוס לאחר ניצח את השבט הגרמני של הקאוּכים.

25

את השירוּת הצבאי של מעמד־הפרשים ערך באופן כזה שאחרי הפיקוד על גדוד, קוהורטה, הועמדו בראש חטיבת־פרשים, ואחרי־כן נתמנו טריבוני־לגיון. סידר צבא־שכירים וסוג של שירות־צבאי מדומה, שניקרא בשם "שירות שמחוץ־למנין", שבו היו משמשים רק לפי השם ולהלכה בלבד. על החיילים אסר על ידי החלטת הסנט להיכנס אל ביתו של סנטור כדי לברכו. רכושם של משוחררים, שנהגו בעצמם מנהג פרשים רומיים, הוחרם; ואלה מהם שהיו כפויי־טובה, או שפטרונם התאונן עליהם, הוחזרו לעבדות ולסניגוריהם אמר הקיסר, שלא ישב למשפט נגד משוחרריהם שלהם^[50]. וכאשר נימצאו כאלה שנטשו את עבדיהם החולים והדוויים על אי איסקוּלאפיוּס^[51], מאַחַר שקצה נפשם לטפל בריפויים, ציווה קלאבדיוס, שכל אותם העזובים ישוחררו ולא ישובו לרשות בעליהם לכשיבריאו, ואם מישהו יעדיף להמית את עבדו מאשר לנטשו, יועמד לדין באשמת־רצח. כמו כן פירסם צו ובו אזהרה לעוברי־אורח, שלא יעברו דרך ערי איטליה אלא ברגל או מובלים בכיסא או באפיריון; כמו כן הציב פלוגה אחת בפּוּטיאוֹלי ואחת באוסטיה כדי למנוע מקרי שריפה.

לאנשים ממעמד הזרים נאסר להשתמש בשמות רומיים, על כל פנים בשמות של בתי־אב. אלה שהשתמשו בזכויות־אזרח רומיות בלא רשות, הומתו בקרדום בשדה האֶסקוויליני. פרובינציות אַכַיָה ומאקדוניה, שטיבריוס העבירן לפיקוחו, הוחזרו לסנט. מאנשי ליקיה שלל קלאבדיוס את עצמאותם בשל מחלוקות־הדמים שביניהם, ולבני רודוס השיב אותה לאחר שהתחרטו על עברותיהם הישנות. אנשי אִיליוֹן, מהיותם מייסדי האומה הרומאית, שוחררו מן המסים לעולמים. אותה שעה קרא קלאבדיוס בפני הסנט מכתב יווני עתיק, שבו מבטיח הסנט והעם הרומאי ידידות וברית־שלום למלך סלבקוס בתנאי מפורש, שיעשה את שארי־בשרם, את בני איליון, חפשים מכל עול מסים. את היהודים, שעל ידי הסתת כְרֶסטוּס^[52] עוררו מהומות מתמידות, גירש מרומא. לצירי הגרמנים הירשה לשבת באורכסטרה, מאחר שפשטותם והכרת־ערך־עצמם נגעו עד לבו; כי כאשר הביאום אל בין מקומות ההמון וראו שהפרתים והאראֶנים יושבים עם הסנט, עברו גם הם על דעת עצמם אל אותם המקומות והכריזו, כי אין הם נופלים כלל במעלותיהם ובמעמדם מן האחרים. פולחן הדרוּאידים האיום והאכזרי של הגאלים, שנאסר בימי אבגוסטוס לאזרחים בלבד, קלאבדיוס הכריתו כליל, ולעומת זאת ביקש להעביר מאַטיקה לרומא את המיסטריות האֶלֶבסיניוֹת, ויזם לבנות מחדש, על חשבון האוצר הרומי, את מקדש וונוּס האֵריקינית בסיקיליה, שנהרס מרוב ימים. את בריתותיו עם מלכי־חוץ כורת היה על הפוֹרוּם בזבח־חזיר ועל־ידי שמוש בנוסח העתיק של הפֶטיאלִים^[53]. אך בכל הדברים האלה, וכן בשאר פעולותיו, ובכלל בכל מעשי הנהגתו, נהג בחלקם הגדול לאו דווקא מדעת עצמו, כי הלך בעצת נשותיו ומשוחרריו, מאחר שפעל בכל הענינים לרוב בהתאם לתועלתם של אלה או לשרירות לבם.

26

עוד בנעוריו היו לו שתי ארוסות: אימיליה לפּידה, בת נכד אבגוסטוס, אחריה ליוויה מֶדוּלינה, שהיה לה גם התואר "קאמילה", מהיותה מן המשפחה העתיקה של קאמילוּס הדיקטאטור. מן הראשונה סילק ידו כשהיא עדיין בבתוליה, מאחר שהוריה פגעו באבגוסטוס^[54]; השניה נספתה ממחלה בעצם היום, שנועד לחתונה. אחר־כך נשא לאשה את פּלאוּטיה אוּרגוּלאנילה, שאביה זכה לחג־ניצחון, ואחריה את אילְיָה פִּיטִינָה, בת קונסול לשעבר. לשתיהן נתן גט־פיטורין: לאחרונה אמנם בגלל עוונות קלי־ערך, אולם את אורגולאנילה גירש מחמת פריצותה המגונה ולרגל חשד של רצח. אחריהן לקח לו את וַלֶרְיָה מֶסַאלִינה, בת דודו בּארבּאטוּס מסאלה. אבל כאשר נודע לו, כי נוסף על תועבותיה וחטאיה האחרים אף נישאה לגאיוס סיליוס וכתובת־הנישואין נחתמה בפני האבגורים^[55], הוציא אותה להורג, והכריז בפני כינוס המשמר הפריטוריאני, כי מאחר שנישואיו עלו לו פעם בפעם על הצד היותר רע, יישאר גלמוד מעתה, ואם לא יעמוד בכך, יהא מוכן למות מידיהם. אך לא יכול להתאפק זמן רב וניגש מיד למשא ומתן בדבר תנאי־נישואין חדשים, אפילו עם פִּיטִינה, שאותה גירש לפנים, ועם ליוויה פּאוּלינה, אשתו של גאיוס קיסר לשעבר, ואילו על־ידי פיתוייה של אגריפינה, בת גרמאניקוס אחיו, ועל ידי ההזדמנויות שניתנו לו בזכוֹתוֹ להחליף אתה נשיקות ושאר אותות־חיבה משפחתיים, הוצתה בו שלהבת האהבה אליה, ובישיבה הקרובה של הסנט עורר אנשים אחרים שיציעו, כי יש להכריחו לשאת אותה לאשה, היות והדבר הוא לטובת המדינה, כביכול, וכן שיש לתת רשות גם לאחרים לנישואין כאלה, דבר שנחשב עד אותו זמן לגילוי־עריות. ולא עבר כמעט יום אחד וכבר הוציא את הנישואין האלה לפועל; אולם איש לא נימצא אשר יעשה כמעשהו, מלבד איזה עבד משוחרר ומפקד־גדוד אחד, שבטקס נישואיהם השתתף קלאבדיוס עצמו יחד עם אגריפינה.

27

שלוש מנשיו ילדו לו בנים: אורגולאנילה – את דרוסוס וקלאבדיה; פיטינה – את אנטוניה; ומסאלינה – את אוקטביה ובן אחד שקיבל קודם את התואר "גרמאניקוּס" ואחר כך "בּריטאניקוּס". דרוסוס ניספה לפני שעלה לבגרות; כי נחנק בשחקו באגס שהטילו באוויר וקלטו שוב בפיו הפעור. הדבר היה ימים אחדים לאחר שאירס לו את בת סייאנוּס, ועל כן תמוה ביותר שנימצאו אומרים כי סייאנוס רצח אותו בערמה. קלאבדיה נולדה מעבדו המשוחרר בוֹטר לא יותר מחמישה חדשים לאחר הגירושין וקלאבדיוס התחיל לגדלה; אף־על־פי־כן ציווה אחר כך להניחה לפני דלת אמה ולנטשה עירומה. את אנטוניה השיא לגְנֶיוּס פומפיוס מאגנוס, ואחריו לפאוּסטוּס סוּלָה, שניהם צעירים רמי־יחשׂ, ואת אוקטביה לבנו החורג נירון, לאחר שנארסה קודם לכן לסילאנוס. בריטאניקוס נולד עשרים ימים לאחר שעלה לשלטון, בימים ששימש בקונסולט בפעם השניה; אותו הציג עוד בהיותו תינוק קטן גם בפני חיילים באסיפתם, בשאתו את הילד על ידיו, וגם בפני העם, כאשר הושיב אותו בחיקו או החזיקו לפניו בשעת שעשועי־הציבור, והשפיע עליו ברכות־מזל לקול תרועת המוני־העם. מבין חתניו אימץ לו את נירון לבן, ואילו את פומפיוס וסילאנוס לא רק דחה מעל פניו, אלא אף הוציאם להורג.

28

מבין משוחרריו נחשבו בעיניו במיוחד פּוֹסידֵס הסריס, שהעניק לו בין אנשי החיל המנצחים את החנית הקטועה^[56] בחג־הניצחון על בריטניה. לא פחות מכן כיבד את פליקס, שאותו העמיד בראש גדודים וחטיבות של פרשים ואף מינהו לנציב בפרובינצית יהודה, שהיה לבעלן של שלוש מלכות^[57]; גם את הארפּוֹקראס גידל ונתן לו את הזכות לנסוע באפיריון בתוך העיר ולערוך שעשועי־ציבור^[58]; יותר מאלה העריך את פוליביוס יועצו המדעי^[59] שהיה מהלך תכופות בין שני הקונסולים; אך מעל לכולם חיבב את נארקיסוּס מזכירו ואת פאלאס הממונה על חשבונותיו וברצון הסכים שגם הסנט יחלק להם כבוד בהחלטותיו, לא רק על־ידי פרסים יקרים, אלא גם באותות־הכבוד של הקויסטורים והפריטורים. נוסף על כך נתן להם לחטוף ולגזול סכומים כאלה, שבבואו פעם להתאונן על דלות האוצר אמרו לו בצדק, כי אם אך יתקבל כשותף לשני משוחרריו, מיד יהיה משופע בנכסים.

29

נתון בידי הבריות האלה ובידי נשותיו, כאמור, לא נהג כמנהג שליט אלא משרת; כפי תועלתו של כל אחד מהם, או גם לפי נטיית־חסדם וכחפצם, היה מפזר משרות־כבוד, פיקוד על צבאות, חנינות ועונשין, וכל אלה לרוב בלי לדעת ולהבין מה הוא עושה. אבל כדי שלא אהיה הולך ומונה אחד לאחד גם את מעשיו קטני־הערך, כגון שחזר בו ממעשי־חסד שעשה, שביטל את פסקי־הדין שפסק, שהחליף בסתר או אף שינה בגלוי תעודות־מינוי שהוציא, אזכיר רק זאת, שהוציא להורג על יסוד האשמה בלתי־ברורה את חותנו אַפּיוּס סילאנוּס ואת שתי היוּליות, האחת בת לדרוסוס, השניה לגרמאניקוס, ובלי ליתן להן את האפשרות ללמוד זכות על עצמן. כן הרג את גניוס פומפיוס, בעלה של בתו הבכירה, ואת לוקיוס סילאנוס, ארוסה של בתו הצעירה. פומפיוס נידקר בשעה ששכב עם נער־אהבים שלו, וסילאנוס הוכרח להתפטר מן הפריטורה ארבעה ימים לפני ראש־חודש ינואר ואבד את עצמו לדעת בתחילת השנה, בעצם יום נישואי קלאבדיוס ואגריפינה. כן ציווה להוציא להורג שלושים וחמישה סנטורים ולמעלה משלוש מאות פרשים רומיים בקלות יתירה, עד שבבוא אחד הקנטוריונים להודיע לו לאחר הריגת קונסול־לשעבר, כי פקודתו נעשתה, הכחיש שהוא ציווה דבר זה. אף־על־פי־כן הצדיק את המעשה, מאחר שמשוחרריו הבטיחו לו, כי החיילים עשו אך את חובתם, זריזים על דעת עצמם לנקום את נקמת הקיסר. אבל על כל שניתן להאמין עולה המעשה, שהוא עצמו חתם על הכתובה בנישואין שביצעה מסאלינה עם מנאפה סילאנוס, וניפתה לכך באמתלה, כי הם עושים זאת למראית־עין בשאפם, כביכול, להסיר ולהעביר מעליו איזו סכנה, המאיימת עליו וצפויה לו על פי אי־אלה אותות.

30

לא חסר היה הוד והדרת־פנים גם בקומו וגם בשבתו, ובעיקר בשכבו, כי גוו היה ארוך אך לא צנום; נאה היה בקווי־פניו ובשערו ששיבה זרקה בו, וערפו עבה. אפס ברכיו, שלא היו חזקות ביותר, היו בעוכריו בלכתו, ותכונות שונות השחיתו את מראהו גם בשעה שהקל ראשו, גם בהתישב עליו דעתו: בצחוקו היה פרוע ובכעסו היה מכוער ביותר בגלל הקצף שעלה מפיו והריר מנחיריו; נוסף על כך גימגם בלשונו וראשו הרעיד תמיד, ובעיקר כשעשה איזו פעולה קטנה או גדולה.

31

תחילה היתה בריאותו רופפת, אולם משעלה לשלטון הוטב מצבו; אך כאבים תקפוהו בקיבתו, שהביאוהו לא פעם, כפי שאמר, להרהר על איבוד עצמו לדעת.

32

הירבה לערוך משתאות מפוארים, לרוב במקומות מרווחים ביותר, עד כי תכופות הסבו על השולחן שש מאות איש בבת אחת. פעם ערך משתה במוצא האגם הפוקיני וכמעט טבע שם כאשר הציפו זרם המים שפרץ פתאום. אל כל סעודה הביא גם את ילדיו יחד עם נערים ונערות אצילים והם סעדו, לפי מנהג עתיק, בשבתם לרגלי המסובים^[60]. אורח, שנחשד בגניבת גביע־זהב, הוזמן למחרת היום שנית, אבל אז שם לפניו ספל של חרס. מספרים, ששקל פעם בדעתו להתיר בפקודה מיוחדת להקל על הקיבה בנפיחות שקיטות או גם קולניות בשעת הסעודה לאחר שנודע לו, כי אחד מאורחיו הסתכן בנפשו כשהתאפק מכך בבושה.

33

תאבונו למאכל ולמשתה היה גדול בכל מקום ובכל שעה. בשבתו פעם למשפט בפורום של אבגוסטוס עלה באפו ריח הסעודה, שהוכנה בשביל הסאליים^[61] בהיכל מארס אשר בקרבת מקום; מיד עזב את בימת־המשפט, עלה אל הכוהנים והסב אל השולחן יחד אתם. מימיו לא יצא את חדר־האוכל אלא לאחר שמילא כריסו ושתה לשכרה, ומיד שכב אפרקדן ויישן בפה פתוח; אז תקעו נוצה בגרונו כדי להקל על הרקת קיבתו. שנתו היתה קצרה ביותר, כי לרוב היה מתעורר לפני חצות־הלילה; ואילו בשעות היום היה נירדם לפעמים בשעה שישב למשפט ובקושי העירוהו עורכי־הדין בהגבירם את קולם במתכוון. פרוע ביותר היה בתאוותו לנשים, אבל אל גברים לא נמשך כלל. היה שקוד על המשחק בקוביה ופירסם גם ספר באמנות זו, ונהג לשחק אפילו במסעותיו, כאשר המרכבה ולוח־המשחק היו מסודרים באופן כזה, שכלי־המשחק לא יופרעו.

34

מעובדות גדולות וקטנות ברור, שטבעו אכזרי היה ושואף־דמים. את עינויי החקירה והענשת רוצחי־קרובים היה מוציא לפועל בלי שהייות ובנוכחותו. בטיבור נתאווה לראות בהוצאה להורג לפי המנהג הקדום^[62] וכבר קשרו את הנידונים אל העמוד, אך התלין נעדר; מיד שלח לקרוא לו מן העיר והמשיך להמתין לו עד הערב. בכל שעשועי־הגלדיטורים, אם ערכם הוא ואם אחרים, היה מצווה לשים קץ גם לחייהם של אלה שנכשלו ונפלו במקרה, וביחוד של בעלי־הרשתות, כדי שייטיב לראות את הבעת פניהם בשעת צאת נשמתם. כאשר זוג לודרים נפל איש ממכת רעהו, ציווה מיד שיעשו מחרבות שניהם סכינים קטנים לשימושו. במלחמות שבחיות־טרף ובאלו של שעת־הצהרים מצא לו עונג רב־כל־כך, שבבוקר השכם ירד אל מקום ההצגה, ובצהרים, כשהעם נפטר מעליו לסעודתו, נישאר יושב במקומו; ומלבד אלה שנועדו לכך היה שולח להיאבקות גם אנשים אחרים, ובשל סיבות קלות־ערך ובלתי־צפויות, וגם מבין בעלי־המלאכה, או עוזריהם, ועוד אנשים ממין זה, אם מכונה או פיגום או דבר דומה לזה לא עלו בידם כהוגן. כך שלח אחד מן הנומנקלאטוֹרים שלו אל הזירה, בעודו לבוש טוגה.

35

ואילו תכונתו הבולטת ביותר היו הפחדנות וחוסר־האמון. בימים הראשונים לשלטונו, ואף־על־פי שהיה מתגדר בפשטותו, כפי שסיפרנו, לא הרהיב עוז לבוא אל מסיבה אלא לאחר שהעמיד מסביב את שומרי־ראשו ורמחיהם בידיהם, וחייליו שימשו במקום משרתים. וגם לביקור־חולים לא בא מעולם אלא לאחר שחקרו תחילה את חדר־המשכב ובדקו ומיששו היטב את הכרים והכסתות. אחרי־כן העמיד אנשים, שיבדקו תמיד את הבאים לדרוש בשלומו ואלה חיפשו בכליו של כל איש בלי רחמים. רק לאחר זמן רב ובאי־רצון וויתר על כך, שימששו גם נשים, נערות ונערים רכים בשנים, ושיקחו ממלוויהם ומלבלריהם של אלה את הקלמרים ותיבות מכשירי־הכתיבה. כאשר פתח קאמילוּס במלחמת־אזרחים לא היה בלבו שום ספק, שגם בלי מלחמה יוכל להטיל עליו אימה; על כן פקד עליו במכתב־איום מלא חירופים וגידופים חצופים, שיוותר על השלטון ויחיה את חייו הפרטיים באפס־מעשה. ואמנם כינס קלאבדיוס את שרי המדינה מתוך היסוס, שמא עליו לשמוע בקול קאמילוס.

36

משהגיעו אליו שמועות בלתי־מבוססות על התנקשויות, אחזתו פלצות עד־כדי־כך שביקש להניח את השלטון מידיו. כאשר ניתפס איש אחד בקרבתו בשעת הקרבת קרבנות, כפי שסיפרתי לעיל^[63], ובידו חרב, מיהר קלאבדיוס להזעיק את הסנט על ידי כרוזים והתאונן בדמעות ובקול תחנונים על מר גורלו, ועל שאינו בטוח בשום מקום; וזמן רב לאחר מכן נימנע מלבוא בקהל. גם על אהבתו הלוהטת למסאלינה וויתר לאו דווקא מחמת הביזיון, אלא מתוך חשש לסכנה, שמאהבה סיליוס שואף לשלטון. אותה שעה נימלט בבריחת־פחד מחפירה אל מחנה־המשמר, וכל הדרך שאל וחזר ושאל את השאלה האחת, אם שלטונו עדיין בטוח בידו.

37

לפיכך לא היה שום חשד קטן, או מלשינות קלה שבקלות, שלא ימריצוהו לזהירות ולנקמה, לאחר שמילאו את נפשו חרדת אימים. אחד משני בעלי־דין שבאו פעם לברכו, לחש לו שבחלומו ראהו נירצח בידי מישהו; ומיד לאחרי־כן, כאילו הכיר כביכול את הרוצח, הראה על איש־ריבו, שעמד למסור לידו את כתב־הבקשה. ובו־במקום סחבו את הלה אל הגרדום, כאילו היה ניתפס בשעת־מעשה. יש סברה, שגם אפּיוּס סילאנוּס סולק באופן דומה לזה: כאשר מסאלינה ונרקיסוּס נידברו ביניהם להשחיתו, נתחלקו בתפקידים ונארקיסוס פרץ לפנות בוקר לחדר־השינה של אדוניו נירעש ונידהם, כביכול, והכריז כי בחלומו ראה שאפיוס הרים ידו על הקיסר; ומסאלינה העמידה פנים תמיהות וסיפרה שאתו חזיון ניראה גם לה זה לילות אחדים; וכעבור שעה קלה באה הידיעה, כפי שתוכן מראש, שאפיוס, שנצטווה יום לפני כן להופיע בשעה זו, פורץ לו דרך אליו, וכיוון שבזה כאילו נתאשרה אמיתת החלום, ציווה קלאבדיוס להעמידו מיד לדין והוציאו להורג. ולא היסס להרצות על השתלשלות־הענינים הזאת למחרת־היום בפני הסנט ולהודות למשוּחררו על שהוא שוקד לשלום הקיסר גם בשנתו.

38

מאחר שהיטיב להכיר את כוח־זעמו ואת נטייתו לחימה, התנצל על שניהם בהודעה רשמית, שבה הפריד בין שתי תכונות אלו והבטיח שהראשונה תהיה קצרה ובלתי־מזיקה, והשניה לא תבוא מתוך אי־צדק. פעם לאחר שנזף קשה בתושבי אוסטיה על שלא שלחו סירות לקראתו בעלותו במוצא הטיבר, ועשה זאת במרירות יתירה וכתב להם כי עשאוהו כאחד מפשוטי העם, – סלח להם לפתע־פתאום, ובצורה כזו כאילו היה הוא זה שלא מילא חובתו. אנשים, שנגשו אליו קבל־עם בשעה בלתי־מתאימה, דחה אותם מלפניו בעצם ידו. כן הגלה פקיד של אחד הקויסטורים, וסנטור אחד שכבר שימש בפריטוּרה, בלי לשמוע מה בפיהם, ובלי שיימצאו אשמים במשהו; והסיבה לכך היתה, במקרה הראשון, שהלז טען נגדו במשפט עוד לפני שעלה לשלטון בצורה בלתי־מרוסנת ביותר; ואילו השני, בשעה שהיה אֵדיל, הטיל קנס על חוכרי אחוזותיו של קלאבדיוס על שמכרו מאכלים מבושלים למרות האיסור; וכשמנהל המשק התערב לטובתם, ציווה לייסרו. מאותה סיבה לקח קלאבדיוס מידי האידילים את הפיקוח על בתי־האוכל. גם את סכלותו לא הסתיר ובנאומים קצרים אחדים העיד על־עצמו כי בכוונה תחילה העמיד פני כסיל בימי גאיוס, שאם לא כן לא היה עתיד להישאר בחיים ולהגיע אל המעמד שהגיע אליו. אך לא מצא אוזן קשבת לדבריו, וזמן מה אחר־כך הופיע ספר בשם "הבראת הכסילים", ובו נאמר כי אין אדם משים עצמו כסיל.

39

בין השאר תמהו הבריות על שיכחתו ועל חוסר שיקול דעתו, או כמו שאומרים ביוונית μετεωρία ו־ἀβλεψία^[64]. אחרי שמסאלינה הוצאה להורג ואך הסב אל השולחן, חקר ושאל על שום מה לא באה הגבירה. רבים מאלה שנידונו למיתה, ציווה מיד למחרת־היום להזמינם להתייעצות או למישחק בקוביה, וכשלא הופיעו, שלח שליח שיוכיחם על שהם שטופים בשינה. בה בשעה שעמד לסדר נשואיו הבלתי־חוקיים עם אגריפינה, לא חדל להלל אותה בכל נאומיו ולקרוא לה "בתו, בת־טפוחיו, אשר נולדה וחונכה בחיקו." כאשר עמד לקרוא את שמו על נירון הודיע ברבים פעם בפעם, כי מעולם לא ניתווסף איש למשפחת קלאבדיוס על ידי אימוץ, – כאילו מעטה היא החרפה שעטה על עצמו באמצו לו את בנו החורג בשעה שיש לו בן גדול.

40

בדיבורו ובמעשיו הוכיח תכופות בטלנות כזו שיכולים היו לחשוב כי אינו יודע ואינו נותן דעתו על כך, מי הוא המדבר, ועם מי, באיזה זמן ובאיזה מקום ידוּבּר. כאשר דנו פעם בסנט על קצבים ומוזגים, פרץ בקריאה: "בבקשה מכם, מי איש שיוכל לחיות בלי חתיכת נקניק?" והלך ומנה את השפע שבמסבאות הישנות, שבהן היה הוא עצמו נוהג לבקש יין בימים עברו. פעם נימק את תמיכתו באחד המועמדים לקויסטורה בכך, שאביו של זה הגיש לו במחלתו מים קרים בשעת הצורך. כאשר הובאה אשה אחת ליתן עדות בפני הסנט, אמר: "אשה זו היתה אָמה משוחררת של אמי ומלבישתה, ובכל זאת חשבה אותי תמיד לפטרונה; אני אומר זאת משום שעד היום יש בביתי אנשים, שאינם חושבים אותי לפטרונם!" כאשר ביקשו ממנו אנשי אוסטיה דבר מה בפומבי, פרץ בצעקות־זעם בעודו עומד על הבמה ואמר, כי אין לו כל סיבה לעשות אתם חסד וכי חפשי הוא, ככל איש אחר, במעשיו. מדי יום ביומו, בכל שעה ובכל רגע, שגורים היו בפיו ביטויים כגון "וכי מה, טֶלֶגֶנְיוּס^[65] אני בעיניך?!" או "דבֵר, דַבֵר רק אל תגע בי!" ועוד כהנה וכהנה, דברים שהם לגנאי אף בפי אזרח רגיל וכל־שכן בפי קיסר, שאינו כבד־פה ואינו חסר־השכלה, כי אם להפך, מתמיד לשקוד על לימודיו במדע ובאמנות.

41

עוד בימי עלומיו ניגש לכתוב ספר היסטורי בעידודו של טיטוס ליוויוּס^[66] ובעזרתו של סולפיקיוס פלאבוס^[67]; וכאשר קרא את חיבורו זה בפעם הראשונה בפני קהל שומעים רב, נתקשה לסיים את הקריאה, בהסיחו בעצם ידיו את תשומת־הלב מעצמו; כי בתחילת ההרצאה נישברו ספסלים אחדים תחת כובד גופו של מישהו והקהל פרץ בצחוק, אך קלאבדיוס לא יכול לשלוט ברוחו גם אחרי ששקטה המהומה, אלא היה מעלה מרגע לרגע את זכר המקרה ופורץ בצחוק מחדש. גם בהיותו קיסר הירבה לכתוב והיה תמיד קורא את ספריו על ידי קריין. את ספר ההיסטוריה התחיל ברצח קיסר הדיקטאטור, אך מיד עבר לתקופה מאוחרת יותר והתחיל מחדש בגמר מלחמת האזרחים, שכן הרגיש כי לא ניתנה לו האפשרות להרצות על העבר באופן חפשי ולפי האמת, כי גם אמו וגם זקנתו היו נוזפות בו תכופות^[68]. על התקופה הקדומה ביותר נשארו ממנו שני כרכים, ועל המאוחרת ארבעים ואחד. גם "תולדות חייו" כתב בשמונה כרכים, בלא טעם רב אך בסיגנון נאה; וכן "סניגוריה על קיקרו נגד כתבי אסיניוס גאלוס", ספר שנכתב בבקיאות לא־מעטה. הוא גם המציא שלש אותיות חדשות שהוסיפן למנין האותיות הישנות, כאילו היה בהן צורך מיוחד. על חשיבותן של אלו פירסם ספר עוד לפני שעלה לשלטון, ואחר־כך בימי קיסרותו הצליח להכניס אותן לשימוש הכללי בלא קושי. אותיות אלו קיימות עדיין בספרים רבים, באיגרות היומיום ובכתבות על בנינים ציבוריים.

42

בה במידה שקד על לימודיו בשפת יוון ובכל הזדמנות הכריז על אהבתו אליה ועל מעלותיה. לנכרי אחד, שהלשון היוונית והלאטינית היו שגורות בפיו כאחת, אמר "כיוון שאתה שולט בשתי הלשונות שלנו…", וכאשר המליץ על הפרובינציה אַכַיָה לפני הסנטורים אמר, כי היא יקרה ללבו מאחר שנתקשר אליה בלימודיו; תכופות ענה בסנט לצירים בנאום רצוף בלשון זו, ורבות דיבר גם מעל במת המשפט בחרוזים מהומרוס, וכאשר הוציאו להורג אויב או מתנקש, לא מסר לטריבון־המשמר את הסיסמא בדרשו אותה כנהוג, כי אם את החרוז: "התגונן בפני האיש הבא לפגוע בך ראשונה!"^[69]. לבסוף חיבר גם ספרי היסטוריה ביוונית: "תולדות הטירנים"^[70] בעשרים ספרים, ו"תולדות קרתגו" בשמונה, ובשבילם נוסף למוזיאון הקדום אשר באלכסנדריה בנין חדש על שמו, והתקינו שבכל שנה ושנה ובימים מסוימים יקראו אותם בהרצאה פומבית, יום אחד את האחד ובשני את האחר, בשלימותם ובידי קריינים אחדים המתחלפים ביניהם.

43

בסוף ימיו ניראו בו אותות־חרטה ברורים כלשהם על נישואיו עם אגריפינה ועל אימוץ נירון לבנו; כגון בשעה שמשוחרריו הזכירו פסק־דין שפסק ביום לפני כן בענין אשה אשמה בנאוף והיללוהו; אז העיר קלאבדיוס, כי גם בגורלו עלו נשים שכולם מנאפות, וגם אלו לא נמלטו מעונש; ומיד אחרי כן פגש בבריטאניקוס^[71] וחיבקהו בהתרגשות בעודדו את רוחו, שיגדל ויקבל דין וחשבון מאביו על כל מה שעשה; ועל כך עוד הוסיף בדיבור יווני: "הפוצע אותך הוא ירפאך!". כאשר החליט לתת לו את טוגת־הבגרות מאחר שגיזרת־גופו איפשרה זאת, אף־על־פי שהיה עדיין נער רך בשנים, הוסיף את המילים: "כדי שיהיה לו לעם רומא סוף־סוף קיסר אמיתי!".

44

לא עבר זמן רב וכתב גם את צוואתו וחתמה בחותמות כל פקידי השלטון. אך קודם שעלה בידו להוסיף ולפעול בכיוון זה, הקדימתו אגריפינה, שמלבד מה שהמלשינים האשימוה במעשים אלה ובפשעים אחרים כאחד, יסרוה גם כליותיה על כך.

סברה מוסכמת היא שקלאבדיוס הומת ברעל; אולם הדעות סותרות זו את זו בנוגע למקום הרצח ועושהו. יש מוסרים, כי היה זה האלוֹטוּס הסריס, שהיה טועם את מאכליו לפניו, והדבר נעשה בשעה שסעד במבצר^[72] עם הכוהנים. אחרים אומרים, שאגריפינה עצמה הגישה לו בשעת סעודה משפחתית פטריות – המאכל החביב עליו ביותר – ובהן הורעל. גם ביחס למה שקרה אחרי כן מתהלכות שמועות שונות. רבים אומרים, שמיד לאחר שבלע את הרעל ניטל ממנו הדיבור ואחרי שנתענה בעינויים נוראים במשך כל הלילה, מת לפנות בוקר. אך יש אומרים שתחילה נירדם, אחרי כן הקיא את הכול מחמת שפע המאכלים שזלל, וקיבל מנה שניה של רעל, ספק אם בתוך דיסה, כאילו צורך היה לחזק במזון את גופו הנחלש, או שמא הכניסוה בחוקן כדי לעזור לסובל מאכילה גסה, כביכול, גם בדרך זו של הקלת הקיבה.

45

את דבר מותו העלימו עד שסודר הכול בנוגע ליורש כסאו. לפיכך נדרו נדרים כאילו הוא חולה עדיין והובאו שחקנים־בדחנים לשם העמדת פנים, כאילו ביקש שיבדחוהו. הוא מת ביום השלושה עשר לאוקטובר, בשנת הקונסולט של אסיניוס מארקלוּס ואַקיליוּס אַביוֹלה^[73], בשנת השישים וארבע לחייו והארבע־עשרה למלכותו, וניקבר בתפארת מלכים והועלה למנין האֵלים. מתן כבוד זה הוזנח ואחר כך בוטל על ידי נירון, אך לאחר זמן חודש ע"י אַספּסיַנוּס.

46

האותות העיקריים, שבישרו את דבר מותו, היו: השפעת כוכב־זנב, שקוראים שביט; פגיעת ברק במצבת דרוסוס אביו ומותם של פקידי־שלטון מרובים מכל הדרגות באותה שנה. לפי כמה הוכחות ברור, כי גם הוא עצמו ידע היטב, שהקיץ הקץ לחייו ואף לא העלים זאת; כי כאשר מינה את הקונסולים לא קבע איש אלא עד החודש שבו מת. בהופעתו האחרונה בסנט הירבה לעורר את בניו להבנה הדדית וביקש את רחמי הסנטורים על גילם הרך של שניהם. לבסוף בשבתו למשפט בפעם האחרונה, הודיע וחזר והודיע מעל במת השופטים כי הנה הגיע לקץ חיי בן־תמותה, אף כי השומעים דחו את דבריו כמבשרי־רעה בלבד.

הערות שוליים

1. ראה אבגוסטוס, פרק 22.
2. לפי טאקיטוס חיברו תעלות אלה את הריינוס עם הים הצפוני.
3. מסוסו נפל ונשברה רגלו; היה זה בתשיעי בספטמבר לשנת 9 לפנסה"נ.
4. spolia opima, לקיחת כלי־הנשק של מצביא האויב לאחר שהרגוהו בקרב־ביניים.
5. גאיוס ולוקיוס, נכדיו מבתו יוליה.
6. שנת 10 לפנסה"נ.
7. כיום העיר ליאון (Lyon).
8. מי שהיה קיסר אחרי אבגוסטוס.
9. הוא קלאבדיוס.
10. pulvinar; ראה על כך אבגוסטוס פרק 45.
11. בחג הלאטיני היו כל פקידי השלטון יוצאים לחגיגות שבהר האלבני, ובמקום ראש העיר היו ממנים אחר, כדי שהעיר לא תישאר בלא הנהגה.
12. תפקידם של אלה היה לבצע את פולחני־הניחוש השונים, שבלעדיהם לא התחילו ברומא בשום מעשה מדיני של חשיבות.
13. חג של יומיים בסוף חגיגות הסאטורנליה העליזים; בו נוהגים היו במשלוח־מתנות של פסילי־חרס ושעווה קטנים שנקראו בשם sigilla.
14. חבר־כוהנים שנוסד על ידי טיבריוס לפולחן רוחו של אבגוסטוס.
15. קאליגולה.
16. ברומית socci; והיו משובצות אבנים יקרות.
17. של "קאליגולה האלוהי"; השווה קאליגולה, פרק 22.
18. שישאו את פסלה.
19. גרמאניקוס.
20. שהיו תקועים לפני אוהל המפקד ולסימן רע נחשב, אם לא יכלו לעקרם או לקשטם בפרחים כנהוג.
21. לפי חוק פפיה־פופיאה, בהיות לו שלשה ילדים או יותר.
22. איסור זה חל רק על סנטורים ולא על פרשים.
23. ולפיכך אינם ראויים להימנות עם מעמד־הפרשים.
24. רחוב ברומא, שבו נערך יום־השוק השנתי בקשר לחג הסיגילריה.
25. ראה לעיל, קאליגולה פרק 44.
26. היום Iles d'Hyéres בקרבת מארסיליה.
27. כיום העיר Boulogne.
28. אות הצטיינות על ניצחון בקרב ימי.
29. מפרברי רומא הצפוניים, מחוץ לחומת העיר העתיקה.
30. בנין ענק על שדה מארס, שבו היו קודם ממיינים את קולות הבוחרים; אחר כך שימש מקום חלוקת מנות־המזון ומתנות־הכסף לעם.
31. חוק לעידוד הנישואין והריבוי הטבעי, שהטיל הגבלות מדיניות על רווקים ומחוסרי־ילדים; נתקבל בשנת 9 לסה"נ על־ידי אבגוסטוס במקום חוק חמור יותר, שהיה בתקפו קודם לכן. ראה: אבגוסטוס פרק 34.
32. אזרחות מוגבלת בזכויות מסויימות.
33. אשה שהיו לה ארבעה ילדים ויותר נהנתה מזכויות מיוחדות, כגון שיחרור מאפוטרופסות הבעל, ועוד. את הזכות הזאת הירבו להעניק בחסד הקיסרים גם לאנשים ונשים מחוסרי־ילדים.
34. Aqua Claudia.
35. הובא מהליופוליס שבמצרים לרומא על ידי קאליגולה.
36. בימיו של טיבריוס קיסר.
37. מעל לתיאטרון עמדו מקדשי וונוּס וויקטוֹריה ("הניצחון").
38. השווה: אבגוסטוס פרק 31.
39. אולי הקירקס שהוקם על ידי קאליגולה, שעל שרידיו בנויה היום כנסית־פטרוס הגדולה ברומא.
40. marl, Mergel בלועזית.
41. שפירושו סעודה קטנה, שהוגשה בסלים קטנים ולא בשולחן ערוך.
42. מנהג שאינו הולם את הקיסר; בני־טובים היו מסתירים את יד־שמאלם בין קפלי הטוגה.
43. Palambus = "יונת הבר", וכן גם שמו של גלדיטור ידוע.
44. סמל השיחרור והפיטורין לגלדיטורים, שנילחמו בכבוד.
45. כלומר: למות או לא למות.
46. מין אל או שד ימי, בדומה לפאוּנים של היבשה: חציו אדם, חציו דג ובידו חילזון המשמש לו לחצוצרה.
47. שבחירתו באה ללא משוא־פנים והמועמד ראוי באמת למשרה.
48. Fideicommissum: בקשתו של המצווה את רכושו, המכוונת ליורשיו החוקיים לתת חלק בירושה לאדם שלישי, שאינו נימנה עמם בתוקף החוק. בקשה כזו לא היה לה תוקף מחייב אלא מימי אבגוסטוס ואילך.
49. הם עשו זאת לרוב כדי שיוכלו לעסוק בעסקי מסחר וכספים, דבר שהיה אסור לסנטורים ומותר לבני מעמד־הפרשים.
50. כלומר: של הסניגורים, במקרה שיהא להם דין ודברים אתו.
51. אי בתוך הטיבר, ובו מקדש האֵל הזה, למול שדה"־מארס.
52. הכוונה לישו הנוצרי ולמאמיניו, שבימי סוויטוניוס עוד לא ניבדלו לגמרי מן העדה היהודית, אך גרמו למהומות פנימיות מתמידות.
53. כהנים שבימי הרפובליקה. היו מאשרים בקדושת הדת חוזים מדיניים ובמקרה הפרתם הכריזו מלחמות.
54. ראה: קיסר, פרק 19.
55. כלומר, נישואין כדת וכדין. תיאור שלם ומפורט יותר על מעשה־התעתועים המתועב הזה של מאסלינה נותן טאקיטוס: Annales, XI. 26–37.
56. שהסירו ממנה את הלהב ונישאר המוט בלבד; אות הצטיינות צבאי חשוב.
57. אחת מאלו היתה דרוסילה, בת אגריפס השני, כמסופר אצל יוספוס, קד’ 2, 7, 20. פליקס נזכר שם לרוב כאחד הנציבים האכזריים ביותר; וכן אצל טאקיטוס: Annales, XII, 54.
58. דבר הניתן רק לבני מעמד הפרשים.
59. עוזרו בהתעסקותו המדעית־הספרותית.
60. ראה: חיי אבגוסטוס, פרק 64.
61. כוהני האל מארס, שעבדוהו בריקודי־חרבות (וזה פירוש שמם: "הרוקדים"); מושבם היה על הגבעה הפלטינית בקרבת הארמון וקלאבדיוס הכיר כנראה את טעם מאכליהם הערב.
62. ראה על כך להלן, חיי נירון 49, דומיטיאנוס 11.
63. פרק 13.
64. הראשון: מצבו של אדם, "רוכב בערבות"; השני: זה של "מביט ואינו רואה".
65. אדם בלתי ידוע לנו, אך ניראה שבזמנו היה מפורסם כשוטה.
66. ההיסטוריון המפורסם.
67. ראה למעלה:פרק 4.
68. אמו אנטוניה בת אנטוניוס, וזקנתו אוקטביה אלמנת הטריומויר לא נתנו לו כמובן להתבטא באופן חפשי על יריבו הגדול של קיסר.
69. איליאס 369,XXIV; מעין "הבא להרגך השכם להרגו".
70. כלומר האֶטרוסקים.
71. בנו שנולד ממסאלינה; אח“כ הורעל ע”י נירון.
72. הוא הקאפיטוליום.
73. שנת 54 לסה"נ.